סופרים כוכבים

בכל יום שני, כשמתקשרים אלי מ"עכבר העיר" כדי לבקש ממני את דירוג הכוכבים לסרטים שעולים באותו שבוע אני מתחלחלת מחדש. הייתם חושבים שכבר התרגלתי לכך אחרי כל כך הרבה שנים אבל לא, בכל שבוע אני מופתעת שוב, נאנחת בצער, ובסופו של דבר נותנת את תחזית הכוכבים שלי, מרגישה כאילו העליתי את כל ילדי (כשלושה עד חמישה סרטים בשבוע) לעולה.

פעמים רבות מתקשרת דנה מ"העכבר" לפני שהספקתי להקדיש מספיק זמן הגות לסרטים החדשים עליהם אכתוב ביקורות לאותו שבוע. כי בין החוויה הראשונית שעוברת עלי במהלך הצפייה, בנוסח "אהבתי"/ "לא אהבתי", או "אהבתי, אבל", או "לא אהבתי, אבל", מפרידות 300-500-700 מילה, שהכתיבה שלהן אינה מתמצית בשליפת הכוכבים, אלא בקריאת חומרים, מחשבה וכתיבה. תהליך הכתיבה אגב, בעיקר כתיבת ביקורות, תמיד נמצא באזור הדמדומים של הקסם והמסתורין, ואף פעם, גם אם אני יודעת איך תיראה הפתיחה אני לא יודעת איך ייראה ההמשך, מאחר שהחומרים והיחס שלי אליהם, והמילים עצמן מובילים אותי בחוטמי קדימה.

ברור שזה קל נורא כשיש סרטים שאהבתי עד כלות, כמו למשל "הר ברוקבק", "לילה טוב ובהצלחה" או "מחבואים", שאז אין לי ספק קל שבקלים, או מהכיוון הנגדי, נוכח זוועות כמו "דומינו" או "מת לצעוק 4", אבל מה עם כל מה שביניהם? מה עם כל השניים והשניים וחצי, והאחד והחצי, והארבעה והארבעה וחצי, והשלושה? השלושה זה הכי מסובך, למעשה, והמעבר משלושה לשלושה וחצי הוא כקריעת ים סוף בעיני.

היטיב לתאר את דילמת הכוכבים מבקר הקולנוע של "בוסטון גלוב", טיי ברבמאמר מעולה מלפני שנתיים וחצי כמעט, שמפרט את כל הבעיות שבשיטת הכוכבים. הנה כמה פסקאות נבחרות ממנו.

* "…כוכב אחד או שניים מכריזים על כישלונו של סרט. אבל האם מדובר בכישלון שנובע ממיומנות היוצרים, מהקונצפט של הסרט או מסיבה אחרת? במקרה של הכוכבים אין לכך כל חשיבות, אלא אם כן קראתם את הביקורת. אבל מי בכלל רוצה לקרוא ביקורת מחורבנת? מי רוצה לשמוע מרצונו את החדשות הרעות?"

* "… בעיה נוספת, קשה יותר, היא שציונים זהים אינם שווים בהכרח: שלושה כוכבים לסרט אימה יהיו שונים לחלוטין משלושה כוכבים ללהיט האחרון מבית מיראמקס המועמד לאוסקר. בעוד במקרה הראשון שלושת הכוכבים ייראו כהמלצה מופתעת, במקרה השני הם ייתפשו לאזהרה. מה שקובע כאן הוא ההקשר, אבל אותו אפשר למצוא רק בביקורת המלאה".

* " …. מכשול שלישי נובע מכך שרוב הסרטים הם בינוניים. כך היה מאז ומתמיד… ובכל זאת, 'בינוני' פירושו בעיתון שני כוכבים, ובגלל איזו אלכימיה משונה, הדבר מתפרש אצל רבים מהקוראים כ'חובה להימנע'. ייתכן ש'חובה להימנע עד גרסת הווידיאו' יכולה היתה להיות הגדרה קולעת יותר".

מתי אתם קוראים ביקורות, אם בכלל?

ואתם, תגידו את האמת, לא מסתכלים על טבלת הכוכבים ב"עכבר" או ב"טיים אאוט", ובוררים לפיה מה הכי שווה? דעו שזאת השאלה הכי מתסכלת שיכולים לשאול מבקרי קולנוע: כמה כוכבים נתת? למי אכפת, שואלת המבקרת את עצמה ברגע זה, כמה זמן הקדשתי לכתיבה מנומקת של דעתי? ולמי באמת אני עמלה? והנה שאלת מיליון הכוכבים: כמה מצופי הקולנוע באמת קוראים ביקורות לפני שהם מגיעים לסרט, או לפני שהם מחליטים לאיזה סרט ללכת?

או. זה בדיוק הנושא הכי חם כרגע בעולמנו הצר, סלע מחלוקת בין מבקרי הקולנוע לבין מפיצי הסרטים. אלו האחרונים מבקשים שלא נפרסם ביקורות בסופשבוע הראשון ליציאת הסרט. לא אכפת להם לוותר על ביקורות חיוביות שיתפרסמו באותו יום, העיקר שהביקורות השליליות לא יפגעו להם בקופות. כל זה, בגלל ירידה דרמטית במספר הצופים בבתי הקולנוע, שקשורה למצב האולמות, לאיכות ההקרנה, לטיב הסרטים, לעלייה בצריכת די.וי.די ולהורדות מהרשת (לא אני, לא אני).

אבל לא, המפיצים החליטו שהאשם הוא במבקרים, והם שוקלים דרכי ענישה שונות. העובדה שאת "מלחמת העולמות", שהמבקרים לא השתגעו עליו, ראו 250 אלף איש (מקום שלישי בטבלת שוברי הקופות בישראל ב-2005), ו"מר וגב' סמית", למשל, שצבר ביקורות קטלניות משורה ראשונה ועד היציע, הביא לאולמות 220 אלף צופים (מקום רביעי), נעלמת כנראה מעיניהם.

כדרכו של נושא חם כלי התקשורת עטו עליו בשבועות האחרונים בתאווה. בשבוע שעבר התפרסמה ידיעה בנושא ב-nrg  ואילו היום יש כתבה ב-Markerweek. אתמול הופיעו ב"תיק תקשורת" המבקר יאיר רוה ויגאל גלאי, מנכ"ל גלובוס גרופ (עד לפני שנה עורך "פנאי פלוס", השבועון בו כותב רוה) והתעמתו בנושא (שידור חוזר מחר, שבת, 12:00, ערוץ 2). גם חדר 404 מצטרף למאבק. אני ממש משוכנעת שעדיין לא נורתה היריה האחרונה.

 

תוספת למי שקרא את הכתבה ב-Marker:

א. העובדה שפגישת תא המבקרים נערכה יום אחרי הפגישה שלנו, אנשי "רייטינג", עם נציגי התאחדות ענף הקולנוע הייתה מקרית בלבד. המועד שלה נקבע הרבה לפני שנקבע זמן הפגישה עם ההתאחדות. מאחר שבסוף נוצר רצף כרונולוגי, דיברנו גם על הנושא הזה במהלכה.

ב. לא "החלטנו" בפגישה דבר בנושא, אלא הבענו את עמדתנו הנחרצת כנגד הרעיון לדחות את פרסום הביקורות בשבוע.

ג. מישהו יכול להסביר לי למה דני כפרי מההתאחדות מגדיר את דברינו כ"צבועים ודמגוגיים"? 

 

 

אל תירו בפסנתרנית

קריירת רקדנית הבלט שלי תמה בגיל שש, אחרי שני שיעורים, כשהמורה הודיעה לממונה עלי, ולא ברמז דק במיוחד שחבל על הזמן, שתופעה כזאת לא ראתה כבר הרבה שנים – כשל תפעולי כל כך נואש של המערכות הריקודיות (המצאתי את המונח הזה). לא חשבתי שזאת טראומה שתלווה אותי כל חיי עד שהבנתי, אחרי הסלואו הראשון בכיתה ח' שאין לי כוונות לרקוד יותר לעולם, וכיצור נחוש עם תעודות על כל הקירות, באמת לא רקדתי יותר. גם לא סלואו. אגב, מוסד הסלואו עדיין קיים איפשהו?
קריירת הנגינה שלי לעומת זאת הייתה אך במעט יותר מוצלחת, ובמשך כמה שנים למדתי לנגן בפסנתר. גם כאן לא נרשמו קריאות התפעלות משום צד, אבל לפחות רכשתי השכלה מוזיקלית מינימלית. פה צריכה הייתה לבוא תמונה שלי בגיל 12, בקונצרט סוף השנה, אבל יש משהו מדכא ומורבידי בתמונות כאלו, אז אחסוך אותה מהציבור הרחב. אני לא אוהבת במיוחד להסתכל עליה, ולו רק בגלל העובדה שאני יודעת כבר מה קרה הלאה – לא הפכתי לפסנתרנית, אלא הייתי עוד אחת משמונה מאות אלף הילדות שלמדו לנגן, ושהיכולות שלה (שלי) היו מצומצמות במיוחד. לכן סרטים על ריקודים ונגינה פורטים היטב על כל העצבים החשופים שלי.

שלושה סרטים עולים היום, והראשון שבהם, והכי טוב, הוא הסרט הצרפתי "לבי החסיר פעימה" , על פסנתרן ששקע בסחי של החיים, ומנסה בגיל מאוחר לחזור למצוא מזור לנפש. גם אני ניסיתי לחזור לנגן אחרי הצבא. אוף, זה היה כואב.
הסרט הוא רימייק לאינדי אמריקאי, Fingers עם הארווי קייטל בתפקיד הפסנתרן, ושווה לנסות אותו. ואם כבר פסנתרנים, עוד אחד ודי. כמו שאני רואה, "מחבואים" של מיכאל הנקה, מפצל פה את הקהל לשניים, אוהבים ומתעבים. גם הסרט הקודם שלו שהוצג בארץ, "המורה לפסנתר", פיצל את העולם לשניים: כולם שנאו, אני אהבתי. וסטייה קלה, במדריד נפתחה השבוע תערוכה ובה דיוקנאות של איזבל אופר (גיבורת "המורה לפסנתר"), אם במקרה יש פה מאושרים שיגיעו לשם בקרוב.

השני, "16 רחובות" – הוא אקשן ברוס וויליסי, כשלצדו מוס דף, שביים ריצ'רד דונר, מרדף פרוע ברחובות מנהטן. ממליצה (הביקורת תתפרסם ב"רייטינג" בתחילת שבוע הבא, לפני יום העצמאות, בגלל אילוצי סגירות מוקדמות של גליונות החגים).

והשלישי, "אנג'ל A" של לוק בסון, ניסיון אמנותי כאילו, בשחור לבן – סיפור אהבה מוזר ברחובות פריז. 88 דקות שנמשכות כ-188 (הביקורת – ע' הערה קודמת).

בסינמטק תל אביב מוצג מדי חמישי בחצות (שזה היום), הסרט הדוקומנטרי "הפחדנים האמיצים" (גם עליו בשבוע הבא בעיתון), מחווה פוסט מודרניסטית לדוד פרלוב, על דוקומנטריסט היוצא לצלם מסיבת טרנס. כתב, הפיק, ביים ומשחק אדומי (בצילום), כך קורא לעצמו עודד לשם, שלמד בסם שפיגל.

מחר, שישי, סינמטק תל אביב, 11:30 "דם ודמעות" (ביים איזידור רוזמרין), ניסיון לסכם עבור הצופה האמריקאי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעזרת הרבה מרואיינים מכל הקצוות הפוליטיים. אנגלית, ללא תרגום (איך זה שאין לסרט רמז ב-imdb?). בתום ההקרנה – שיחה עם הבמאי ועם פרופ' סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל קודס. לא צפיתי, אבל הוא נשמע לי מעורר מחלוקת.

בסינמטק ירושלים, היום ב-18:30, מפגש בסדרה "אתיקה בקולנוע", שכולל את הקרנת "הכל מתחיל היום" של ברטראן טברנייה, ואחריו שיחה עם ד"ר רונן צדקה על תפקידו של המחנך.
מאוד חינוכית אני היום.

עמוק באדמה

 
 

מכירים את ראש דסק "עמוק באדמה" בישראל? אני. לפחות 20 אלף מילה כתבתי במהלך השנים האחרונות על ארבע העונות ששודרו עד היום בערוץ 2, כולל ראיונות שערכתי עם פיטר קראוזה (נולדנו באותו יום, מיינד יו), פרננס קונרוי ופטרישה קלרקסון, בתפקיד אחותה של רות'.

ועכשיו מתברר שארבע העונות הראשונות ישודרו מ-4 במאי ב-Xtra Hot, הערוץ בתשלום של הוט. העונות ישודרו ברצף, משני עד חמישי, ב-21:00. כל זה, כהכנה לעונה החמישית, שתשודר בערוץ במהלך הקיץ, ולצערי עוד אין תאריך מדויק יותר. עכשיו תשאלו, רגע, ומה עם ערוץ 2, קשת, הרי הסדרה שודרה שם בעבר? ובכן, לפי ההסכם, העונה החמישית תשודר בקשת רק בשנה הבאה, אחרי השידור שלה בהוט. ככה זה, כשמדובר בערוץ נישה אפשר להיות ראשון בלי שזה יזיז לענקים אדירי אגו.

בכל מקרה לא מדובר בגאווה גדולה, מאחר ששידור העונה החמישית הסתיים בארצות הברית בשנה שעברה, ואילו כאן  אנחנו עוד מחכים. בקשת התמהמהו כבר עם שידור העונה הרביעית בלי לרחם על המכורים. היא נדחקה ללוח השידורים כאילו מדובר בשמן דגים שצריך לבלוע במהירות בלי להרגיש את הטעם, והסתיימה בקול דממה דקה. בעבר, כששאלתי שם למה ומדוע, ומה עשתה להם זאת רע, נעניתי שמצבה של "עמוק" טוב יחסית. נו ברור, לא מדובר בפצצת רייטינג, אלא רק בסדרה הכי טובה שנעשתה בטלוויזיה עד היום. 

מאחר שאת רוב הסופרלטיבים שלי על הסדרה כבר כתבתי ואין לי כל כך חשק למחזר את עצמי ולשבח שוב את סדרת המופת של אלן בול (אותו דווקא לא הצלחתי לראיין, למרות שנורא רציתי), שכל פרק שלה הוא בעצם סרט לכל דבר, הנה חלק מהדברים שכתבתי על הסדרה שעוזרת להתיידד עם המוות:

פה אני נמרחת על העונה השנייה בדי.וי.די, ופה על השלישית, כששודרה בטלוויזיה, ופה אני מתבכיינת על שהעונה החמישית תהיה האחרונה. אבל זה לא הסוף, אני בטוחה. עוד אפרק את החמישית לגורמים, כשרק אשים עליה יד.

נטוויז'ן ואני

 

כל אחד עובר אחת לאיזה זמן מוגבל דרמה עם גוף מסוים, תאגיד, חברה, ספק שירותים וכאלו, שגורמים לו להרגיש חוסר אונים, ייאוש גדול ורצון עז לשבור את הכלים. הרוב מוותר באיזושהי נקודה, המיעוט מנהל מלחמות מייגעות עד שהצדק יוצא לאור, או שלא. אני מסרבת לוותר, ויוצאת בזעם כנגד כל עוולה או מחדל שכאלו. כן, שמעתי שזה לא בריא למערכת החיסונית, וזה, אבל כנראה שיותר חשוב לי להיות צודקת מאשר להיות חכמה.

והיום על המוקד נטוויז'ן, ספקית האינטרנט, שהוכרזה בסקר שערך "מעריב" לא מזמן כמשובחת ביותר מבין הספקיות, ואשר כל לקוחותיה מתמוגגים ממנה. לפני כמה חודשים, ברגע של חולשת דעת, ואחרי בעיות רשת כאלו ואחרות שלא נפתרו, החלטתי לעזוב את הספקית שלי, ולעבור לנטוויז'ן. החיבור אמנם היה מהיר, ממש דקות, אבל מאותו רגע התגלו מכשולי תעבורה קשים, ובמשך שעתיים ניסיתי, בעזרת התומכים הטכניים שלהם, לפתור אותם. מאחר שאני אדם קצר רוח, בתום שעתיים בטלפון נמאס לי וביקשתי מהתומך האחרון איתו דיברתי להתנתק מהם לנצח. אין בעיה, אמר לי האיש, ואני לא ההנתי להטיל ספק.

אחרי שהגיע אלי החשבון הראשון הבנתי שמעולם לא נותקתי. וכך התחילה מסכת של עשרות שיחות טלפון שנמשכה כחודש עם תומכים וטכנאים ומוקדנים, שכל אחד מבטיח לי שאו-טו-טו מנתקים אותי ומודיעים לי והכל יהיה בסדר, אבל כלום לא קרה. בשיחה האחרונה איימתי על נציג/ת נטוויז'ן שאם לא מנתקים אותי, ניפגש בבית המשפט.

ואז התקשר בועז. השעה הייתה 22:00, ובועז פצח בנאום מתוק וחביב, ובלשון חלקלקה עד כדי פלירטוט, והחמיא לי על נחמדותי וקולי הערב (הכל נכון, אבל היי, אתה נציג של נטוויז'ן, ואני לקוחה הרוצה להתנתק מכם!), וניסה לשכנע אותי להישאר עמם, והתנצל על שעד היום לא נותקתי. למרות שאני נוטה להתמוסס נוכח מחמאות עמדתי במריי וסרבתי. בתום רבע שעה שינה בועז את הטון ואמר לי, אוקיי, שלחי פקס עם צילום תעודת הזהות שלך, וחתמי שאת רוצה להתנתק. זעמתי והשתוללתי. למה להתחיל בעוד בירוקרטיה מעצבנת? למה לא אמרתם לי מלכתחילה, שזה מה שעלי לעשות? ומה הסיפור עם הת.ז שלי?

עוד כמה ימים עברו, שלחתי פעמיים את הפקס המבוקש (בפעם הראשונה ברור שהוא לא הגיע), התקשרתי ואישרו לי שהניתוק בתוקף. לא נותר לי אלא לרדוף אחרי 59 השקלים שכבר נגבו ממני בעוון שעתיים תיאורטיות בהן הייתי מחוברת לנטוויז'ן. לא נורא, עברתי גם את זה, על פי אותו נוהל (עשרות שיחות וכו'). בשבוע שעבר שמחתי לראות ש-59 שקלים חזרו לחשבון שלי, ואני יכולה לצאת ולהתפרע עם הכסף האבוד. 

ולכן, רק אם אתם רוצים קשר בל יינתק, חתונת דמים עם ספקית האינטרנט שלכם, ורק אם בועז מוצא חן בעיניכן או בעיניכם כדאי לכם להתקשר לנטוויז'ן. בכל מקרה אחר, חשבו פעמיים.

נערת פוסטר

 

בחדר העבודה שלי, משני צדדי, יש פוסטרים ממוסגרים. משמאל "שמש נצחית בראש צלול", ומימין "אבודים בטוקיו". בדירה הקודמת כיכבו "ז'יל וג'ים" ו"נהג מונית". מה הקשר ביניהם? אנשים אבודים, קשרים מקולקלים, אאוטסיידרים שמסתכלים על המיינסטרים מרחוק. טעם קצת תיכוניסטי כזה, לא? מודה באשמה. לא התגברתי ולא התבגרתי.

חוץ מקישורים רעיוניים אני אוהבת להשתעשע גם בקווקווים בין סרטים ויוצריהם, ועכשיו אנסה לעשות את זה עם סרטי קאן, או לפחות עם שני הפוסטרים הנוכחיים שלי. אתמול הוכרזו הסרטים שישתתפו בפסטיבל קאן ה-59, שייפתח ב-17 במאי. הייתי שם, לראשונה בחיי (רוב הזמן אני משוכנעת שגם האחרונה), לפני שנתיים, לשלושה ימים בלבד. לא קיפצתי ממסיבה למסיבה, אלא יותר מאולם הקרנה חשוך אחד למשנהו. נכון, צעדתי פעם על השטיח האדום, ולא היה דבר מביך מזה, כך שטמנתי בלי חן את ראשי בקרקע האדומה (הוא לא מקסים ביופיו, אבל הוא באמת אדום), וחציתי את הכמה עשרות מטרים עד האולם. הסרט ההוא, שבשלו צעדתי על השטיח – זאת הייתה הדרך היחידה להגיע לאולם – היה "מחול הפגיונות", ובאותה הקרנה נכח גם קוונטין טרנטינו ("אם יש שלב מעבר לגן העדן, הרי זה המקום בו אני נמצא", אמר אז מר ק') ששפט בפסטיבל.

מי שאירחה לו שם לחברה הייתה סופיה קופולה, שהשנה מגיעה לפסטיבל עם סרט חדש המשתתף בתחרות, "מרי אנטואנט", עם קירסטן דאנסט (מ"שמש נצחית"). פעם נהגתי לומר שאני לא אוהבת סרטי תלבושות. היום אני מוכנה להתנסות (כאילו שיש לי ברירה) בכל, בעיקר כשמי שחתומה עליו היא הנסיכה הקסומה מיז קופולה. אגב, תפקיד קטן יש שם גם לשרה אדלר הישראלית, שבטח הכרתם אותה כבר ב"פרשת השבוע", הדרמה של הוט שהעונה הראשונה שלה הסתיימה ממש באחרונה, ובקולנוע היא מופיעה כעת ב"שנת אפס" המצוין (והנה מועדי ההקרנות, שלא תגידו "איפה? מתי?"). אדלר כיכבה בסרט של גודאר, "המוזיקה שלנו", שהוצג בקאן לפני שנתיים (ולא הגיע לפה בהקרנות מסחריות, אלא לכמה ספוראדיות). אני צפיתי בו בקאן, ובהקרנה נכח גם גודאר שדיוקנו קישט אז את העמודים הראשונים של היומונים שהופצו בפסטיבל, וזכה לתשואות ארוכות מהקהל.

גם אלמודובר מגיע עם סרט חדש, "Volver", עם פנלופה קרוז. לא אהבתי את הסרט האחרון שלו, "חינוך רע", אבל אני מקווה שהפעם יחזרו יחסינו להיות כמו בימי "דבר אליה".

עוד חיבור לימי קאן שלי אני יכולה למצוא ב"בבל" , הסרט החדש של אלחנדרו גונזלס אינאריטו, במאי "אהבה נושכת" ו"21 גרם". פה משחק גואל גרסיה ברנל, שהגיע אז לקאן עם "דרום אמריקה באופנוע", ונהניתי לראות אותו במסיבת העיתונאים, אחת הבודדות שהצלחתי להשתחל אליהן. למה? כי הכל שם ממותג וממודר, ויש בקאן שלטון קאסטות חסר רחמים של שווים ושווים יותר מבין העיתונאים, עם תגים ייחודיים וכאלה.

במאי נוסף שאני הולכת אחריו באש ובמים הוא ריצ'רד לינקלייטר, שמגיע עם Fast food nation על זוועות המזון המהיר, נושא שמדבר מאוד אל מי שהסופרמרקט שלה הוא ניצת הדובדבן, וארוחות הצהריים שלה מורכבות מקינואה, קינואה ולפעמים גם קינואה.

גם קן לואץ', הבריטי הלוחם פה, עם The wind that shakes the Barley  "מבט אוהד על הרפובליקנים באירלנד של המאה ה-20". חשוד, אבל אמתין בסבלנות. התסריטאי שלו, פול לברטי כתב גם את "16 מתוק" ואת "קוראים לי ג'ו", שזה מרגיע במקצת.

מאז 2001, אחרי שעשה את "דוני דרקו", העולם מחכה לסרט הבא של ריצ'רד קלי, הגאון הצעיר (עכשיו הוא כבר בן 31). בינתיים, לפני כמה חודשים זכיתי לצפות בסרט הרע של השנה, "דומינו", שהוא כתב לו את התסריט, אבל אני מקווה שזה לא אומר כלום, ושהכל בגלל שהתסריט שלו נאנס בפראות. הפעם, ב-Southland tales , כמו ב"דוני דרקו", הוא גם כותב וגם מביים: 2008, גל חום בלוס אנג'לס מסתיים במסיבת 4 ביולי פרועה. עם דה רוק, שון וויליאם סקוט, שרה מישל גלר ומנדי מור. ומה, לא נראה לו שאני מחכה בעצם לג'ייק ג'ילנהול (וצריכה להסתפק בו רק ב"הר ברוקבק"), שב"דוני" הבנתי שהוא הדבר הבא?

הנקודה הישראלית 
1. שני סרטי סטודנטים ישתתפו בקאן במסגרת CINEFONDATION
האחד של יניב ברמן מאוניברסיטת תל אביב, "גם ילדים התחילו קטנים", על ילדים המשתלטים ליום אחד על חטיבת הביניים בה הם לומדים.
שני של נדב לפיד מסם שפיגל, "החברה של אמיל".

2. דובר קוסאשווילי יציג את התסריט החדש שלו בסדנת פרה-פרודקשן.

3. איליה סולימאן ("התערבות אלוהית") יהיה בחבר השופטים.

מבט נוסף על קאן אצל יאיר רוה, האתר הישראלי הראשון שהעלה את הדיווח.

קיצור תולדות

חדי העין שבין הקוראים ודאי שואלים את עצמם איך צצו להם 13 פוסטים, שזה אמנם מספר מזל ביהדות, ככה, באבחה, ביום עליית הבלוג לשידור? מעשה שהיה כך היה. לפני כחודש שלחתי מייל לאורי ברוכין, ובו סיפרתי לו שיש בכוונתי לפתוח בלוג, ותהיתי אם יאות לארח אותי בצל קורתו.
אחרי שבוע בו לא נשמע קול מכיוונו התייאשתי, והחלטתי להתאמן בינתיים בתפוז. חלפו כמה שבועות בהם ערכתי ניסויים שונים כדי לנסות למצוא כיוון, ואז שלחתי מייל שני לאיש. הפעם הוא השיב כבזק, והתברר שהייתה תקלת דואר ברשימות, ושהמייל הראשון לא הגיע. בתוך מיילים ספורים סיכמנו שאעבור דירה, וכך היה. אז הנני כאן, עם מעט הרכוש שצברתי.

האם יתפרסמו פה ביקורות שלי מ"רייטינג"?

ובכן, רק אלו שהועלו לאתר (הפנייה מימין), כמובן. אבל גם על שאר הסרטים שעולים באותו שבוע אדווח במבזקית. הידעתם, אגב, שהסרטים עולים בבתי הקולנוע בימי חמישי? כלומר, הייתי משוכנעת שזה פרט טריוויה הידוע לכל, אבל במהלך שיחות מצטברות עם הבריות התברר שהמידע הזה אינו נחלת הכלל. הדיווחים על השבוע הקולנועי החדש יהיו ברביעי בערב או בחמישי, תלוי מתי יעודכן אתר העיתון.
3 סרטים עולים מחר:

ללא גורל, סרט שואה שירעיד את הלב גם למי שחושבים שראו כבר הכל, על שואת יהודי הונגריה. מועד העלייה סמוך ליום השואה, שיחול ביום שלישי הבא, 25 באפריל. אני לא יודעת אם זה רעיון טוב במיוחד, מצד שני, אם לא עכשיו, אימתי.

"כרוניקה של אקדח" – מותחן אווילי, מוגזם וגחמתי עם פול ווקר של וויין קריימר, שביים את "קולר – להרגיש את וגאס", סרט שאהבתי, עם וויליאם ה. מייסי.

"דג קטן"קייט בלאנשט היא גמולת הירואין שמנסה להסתדר בחיים. טלנובלה אוסטרלית, אם כוונתי ברורה. אבל אני הרי יודעת שיש מי שבוחרים את הסרט שלהם לפי השחקן/נית החביב עליהם, אז בבקשה.

Turn off
בגיליון האחרון של "רייטינג" התפרסם מכתב של בני זוג מגבעתיים, הנוזפים בי על ששיגרתי אותם לצפות ב"מחבואים", הסרט המעולה של מיכאל הנקה. די התבאסתי, מאחר השניים טוענים שהם סומכים על ההמלצות שלי דרך קבע, והנה הפעם אכזבתי אותם. לדבריהם, הם פשוט חיכו שמשהו יתרחש בסרט. אין לי מה לומר להם, חוץ מהדברים שכתבתי בביקורת.

אני רק יודעת שמצאתי את עצמי מדברת על הסרט עם חברים שאהבו את הסרט, והיה כיף לדון בכל מיני אופציות למתרחש בו, דיון שלא יכולתי לנהל בעת כתיבת הביקורת, וגם לא עכשיו, אם אני לא רוצה לספיילר. אולי בעוד כחודש-חודשיים, אחרי שכו-לם כבר יצפו בו (ואני מקווה שלא יתאכזבו), אפשר יהיה להעלות פה כמה שאלות.

בספרייה
"חייה הכפולים של ורוניק" של קז'יסטוף (איך אני נהנית להגיד קז'יסטוף) קישלובסקי, אחד הסרטים שלו שאני אוהבת במיוחד, הגיע לאוזן בהוצאה מחודשת. מאחר שהמחודשת כוללת ראיון עם הבמאי המנוח (כבר עשר שנים), אני רואה חובה לעצמי לצפות בו. וגם הזדמנות לשמוע את המוזיקה חותכת הלב של זביגנייב פרייזנר, המלווה אותו.

Variety.com
מאמא מיא, המיוזיקל הפופוליסטי עם כל מחרוזת אבבא, יגיע לקולנוע בעזרת טום הנקס, אשתו ריטה ווילסון, שהפיקה את "החתונה היוונית שלי" והמפיק גרי גוצמן (Goetzman). רק לקראת סוף 2007 נזכה לצפות בנס. מי ישיר? מי יביים? עוד לא ידוע. בינתיים אפשר להסיר את האבק מ"דנסינג קווין" "טייק א צ'אנס און מי" ו"דה ווינר טייקס איט אול".
המחזמר עלה בלונדון ב-99', וגרף מאז 1.6 מיליארד דולר. בברודוויי הוא מציג כבר חמש שנים, ונמצא בקביעות ברשימת חמש ההצגות הבוערות בעיר. מכירות הכרטיסים בשבוע מסתכמות במיליון דולר בלבד.

 

תאומות

אורלי קסטל-בלום לא יודעת את זה, אבל אני אחותה התאומה. בהתחשב בעובדה שאחות תאומה זה מין סיוט שיכול לגרום לי להתעורר שטופת זיעה בליל ינואר, לא יכולה להיות מחמאה גדולה מזו. אבל מה אני יודעת, אולי אחות תאומה זה גם הסיוט שלה, הרי היא אחותי התאומה, כך שיכול להיות שגם היא מסויטת, בדיוק כמוני. מה יכול להיות נורא יותר מלדעת שיש מישהו שנראה בדיוק כמוך, ושיש לו חיים מחוץ לראי? ואני לא מתכוונת דווקא למראה, אלא לכל השאר. לכל מה שנמצא מתחת לאפידרמיס. ומה זה האפידרמיס הזה שכולם מהללים, כולה כמה מילימטרים בעייתיים.

שתינו למדנו קולנוע בבית צבי ובאוניברסיטה. אם אני זוכרת נכון, גם היא עבדה פעם ב"חדשות". היא כתבה כבר יותר מעשרה ספרים, ואני רק עשרה מיליון מילים על דפי עיתון. אני נמצאת הרבה לפני ספר ראשון, אבל חותמת על משפטים שלמים מהראיון לכבוד הספר החדש שלה, "טקסטיל": "יש לי ציפיות מעצמי, מהחיים, אני לא יכולה שלא לכתוב", היא אומרת, וגם, וקשה לשמוע את זה ממנה אחרי כל הספרים והכבוד והיקר – "הייתי רוצה להתפרנס בכבוד מכתיבה. מה זה בכבוד? היכולת להחזיר את המשכנתא, לנסוע לחו"ל מדי פעם. לא בריכה פרטית, לא ארבע על ארבע".

למרות הזיקה שלה לקולנוע מפתיע אותי שכמעט אף סיפור שלה לא עובד לתסריט. היחיד שעולה בדעתי כרגע הוא "בטרנד" שביים מנשה נוי ב-98`. אפשר להאשים בכך את הסהרוריות בה מתאפיינים הסיפורים שלה, את העובדה שקשה לתרגם את השפה שלה לתסריט, את מעשה המרכבה המופלא של המציאות שהיא יוצרת, אבל די מתבקש שזה יקרה. עכשיו, כשהתסריטאים דחו את השביתה שלהם, אולי מישהו, ככה באופן סמלי, ירים את כפפת העור הצורבת הזאת וינסה?

והצעה לחגי לוי ולרני בלייר: למה שקסטל-בלום לא תכתוב דמות חדשה לעונה הבאה של "בטיפול" או כמה פרקים של "פרשת השבוע"? אה, לא שדיברתי איתה, היא רק התאומה שלי, אבל נראה לי רעיון לא רע.

עוד דומה ושונה ביני לבין התאומה
1. אני לא אוכלת קרואסון עם שוקולד. היא כן.
2. מצב הכולסטרול שלי מעולה. שלה לא.
3. "אני בורדר ליין עם יכולת ארגון גבוהה", היא אומרת. גם אני.
4. "מה את חושבת שמעניין אותי כרגע? שעומד להיגמר לי הקרם". גם אותי.
5. האובססיה החדשה שלה – "מעלליו של הזמן שחולף". אצלי זו אובססיה ישנה.

אני מסתכלת על "רדיקליים חופשיים" (אגב, דבר שצריך להיזהר ממנו). בצד האחורי, על הכריכה, כתוב "אורלי קסטל-בלום 1960-?".
סימן השאלה הזה הוא נורא ואיום. כאילו, מישהו מחכה כבר למחוק אותו ולהשלים את החסר. אני מתנגדת לזה. זה חסר טעם ומחיש את הקץ.
עוד לא החזקתי ביד את "טקסטיל". אני מקווה ששם הניסוח הקשה הזה לא מופיע יותר. ולא כי אני מצדדת בהדחקה.

כל מה שכבר כתבו עליה.
כל הספרים שלה.

אוהבים רשימות?

פעם הייתי כועסת על שאנשים שעובדים איתי, כשהיו שואלים על סרט איקס, נו, איך הוא? שווה לראות? וזה, בשבוע בו כתבתי עליו 500 מילה מנומקות. מילא, כשאנשים ברחוב או חברים שלא בדיוק מחויבים לקרוא כל מילה שלך שואלים אותך, אבל מי שהם, לפחות לכאורה, עצמי ובשרי?

עם השנים הבנתי. אנשים רוצים שורה תחתונה, שתגידי להם בכמה מילים, כאן ועכשיו, איך הסרט. ולצורך זה הוקם מוסד השורות התחתונות בביקורות שלי. אפילו הצלחתי להשלים עם העובדה שיש מי שמסתפקים במספר הכוכבים שאני נותנת לסרט, ליד כיתוב התמונה, ובשורה התחתונה שלו. על מוסד הכוכבים עוד אדבר בעתיד, אבל עכשיו, בגלל שחג וכל זה, ויש חופשה וזמן פנוי, וגם ילדים שצריך לאפסן בבתי קולנוע מפעם לפעם, ספיישל שורות תחתונות לילדים.

"ג`ונגל סיטי" – אנימציה, גור אריות מגיע בטעות מגן חיות לאפריקה, ואבא שלו יוצא להשיב אותו הביתה. חיקוי מבאס ל"מדגסקר", הראוי יותר.

"עידן הקרח 2" – אנימציה, מני הממותה, סיד העצלן וסקראט הסנאי חוזרים ומתמודדים עם עידן הקרח הנמס. משומש מדי ולא מחדש.
אבל מה לעשות, הוא נמצא במקום הראשון בבוקס אופיס.

"קרוסלת הקסמים" – מכשף קרח מתכוון להקפיא את העולם. שבלול, פרה, ארנב וכלבלב יוצאים להילחם בו.  הדמויות מתוקות והסיפור קלוש.

"שמונה מתחת לאפס" – משלחת מחקר נאלצה לנטוש באנטרקטיקה שמונה כלבי מזחלת. פול ווקר מתגייס להחזיר אותם. לילדים גדולים יותר. הכלבים חמודים במיוחד, הסרט ארוך מדי.

ואם כבר עסקי ילדים, מיכאל שיר, מייסד ועורך "אצבעוני", העיתון הראשון שקראתי בחיי הלך לעולמו. בשנה החולפת ראיינו אותו ל"רייטינג", בעקבות ספר למבוגרים שכתב, ראיון שלא התפרסם בסופו של דבר, אבל הצטייר ממנו ממנו איש שמח עם המון תוכניות לעתיד.

ולהבדיל, המורה שלי לספרות (פעם, פעם), אסתר שטרייט וורצל מוציאה ספר חדש.

וכבונוס, שתי ביקורות אחרונות שלי (ממש לא לילדים):
"רומנטיקה וסיגריות", שזה כבר השבוע השני שלו, אבל פעלולי הסגירות המוקדמות של גיליונות החג הביאו את הביקורת לדפוס רק השבוע.
"ונדטה", שבוע שלישי, מי היה מאמין. הזמן עובר די מהר כשעובדים מסביב לשעון.
ו"פריצה ברשת" של הריסון פורד? חיסכו מעצמכם.

גילדת התסריטאים בחרה לפני כשבוע את 101 התסריטים הכי טובים של כל הזמנים. אני מתעבת רשימות, אבל מאחר ש"קזבלנקה" זכה במקום הראשון (וגם שאר הסרטים, או לפחות רובם יהיו מוכרים לכם, לפחות בשמם, ואם יש מי שצפה בכולם, אסיר בפניו את הכובע), אני קופצת על ההזדמנות להזכיר את סמינר כתיבת התסריטים של רוברט מקי בו השתתפתי לפני כמעט שנתיים בלונדון, שממנו חזרתי באופוריה מוחלטת. מקי טוען, כמו הגילדה, ש"קזבלנקה" הוא התסריט הטוב ביותר שנכתב עד כה, ושמי שרוצה לדעת איך לכתוב תסריט צריך להקדיש חודש שלם מחייו, לצפות ערב ערב בסרט, ולנתח לעצמו אותו (זה מה שעשינו בסוף הסמינר, צפייה מודרכת). אבל לבטח לא תעשו את זה, נכון? אמר לנו במרירות, ולכן לא תדעו לכתוב תסריט. וזאת הכתבה הנלהבת שכתבתי אחרי הסמינר, ובסופה מופיע גם לינק לבוקסת העצות שלו לכתיבת תסריט.

אבל אם אתם, שלא כמוני, מחבבים רשימות, הנה עוד אחת, של 100 הסרטים הגדולים של כל הזמנים שערך "מקור ראשון".

 

ועוד אחת, ממש מהשבוע, של הסרטים הצרפתיים הכי אהובים על המבקרים, רשימה שגובשה לכבוד פסטיבל הקולנוע הצרפתי שייפתח ב-4 במאי בסינמטק תל אביב. יאיר רוה כבר הקדים והעלה אותה ל"סינמסקופ" , ואני משתמשת בשירותיו.

אז איפה אתם בסדר?

הקטע פורסם ב"רייטינג", בערב ליל הסדר לפני שנתיים, ועורר הרבה רעש משני הקצוות: מצד אחד היו המזדהים טוטאלית, שאמרו וכתבו לי משהו כמו וואוו, ממש ככה אנחנו מרגישים, אבל אף פעם לא נגיד את זה בקול רם, ונמשיך להיות מובלים בכל ליל סדר כצאן לטבח, ומצד שני היו כל מי ששפכו עלי אש וגופרית על שאני יוצאת כנגד הדת, החברה והמשפחה, מוסדות חשובים ומשמעותיים, שלא לומר הכרחיים לעם, למדינה ומה לא. בקיצור, עוכרת ישראל שהלוואי ותירש גיהנום.

לכל מי שלא קרא אותו בשעתו, הנה, בשידור חוזר ובעריכה מחודשת.

אז איפה אתם בסדר? מה זאת אומרת איפה? עם המשפחה, שלי, שלו, שלה, של שנינו, עם הפלג שלא רב השנה בינו לבין עצמו, עם החלקים שעוד לא העליבו, שעוד לא פגעו, שמסננים את הרעל רק מתחת לשולחן, או בשיחות טלפון חשאיות, עם החלקים ששומרים על צביון מתורבת ומנומס, עם החלק שיודע להעמיד פנים. עם המשפחה הזאת אנחנו נמצאים. נהנים? מה פתאום, לא באנו לפה בשביל ליהנות. מבלים ביחד כי אין כמו משפחה, כי משפחה יש רק אחת, כי חייבים להיות ביחד, כי אנחנו לא רוצים להעציב את ההורים, כי אנחנו לא יודעים להכין חרוסת, כי הקניידעלך של סבתא מהממים, כי זאת מסורת, כי אנחנו יהודים, כי הילדים צריכים לדעת לאן הם שייכים ומה זה פסח.

אז איפה אני בסדר? בבית שלי, עם עצמי, אחרי שאהובי יצאו לרעות בשדות זרים ועוינים אצל המשפחות שלהם. לאט לאט הם יחזרו, אחד אחד ובאין רואה, מובסים ומושפלים, נפולי פנים, נשבעים שזאת הפעם האחרונה, מקללים את יום הולדתם ואת אמם הורתם, תוקעים סיכות בבובת הוודו של דודה חנה ופותחים ג`ורה על דוד מישה, משמיצים את הילדים המכוערים והטיפשים של הדודים ואת הדודנים העוד יותר מכוערים שהולידו.

אני עם החשבונאות גמרתי מזמן. נכון, רומא לא נבנתה ביום, וגם אני, את אג`נדת הלא שמה זין פיתחתי וטיפחתי במשך שנים ארוכות. נכון, גם אני נפלתי בעבר ברשת הקורים של המניפולציה המשפחתית, של התחנונים האינסופיים, של האיומים בקללות ומארות ומחלות סופניות שיפקדו את הנידונים בגללי, של רגשות אשמה שננעצו בבשרי כמחתות מלובנות. גם אני ביליתי אי אלו לילות סדר עם חבורת אנשים זרים, תמהה מה לי ולהם ומה אני עושה שם, ואיך אני שורדת עוד שאלה טיפשית ומסבירה בפעם האלף שאני צמחונית, כולל דגים, וגם לא גפילטע, למרות שלא רואים עליו. ולא, אני לא רוצה להסביר אם מתפרנסים מזה, ממה שאני עושה, ומתי אני מתכוונת להיות בנאדם, זאת אומרת כמו כולם.

ולא, אני לא רוצה לשאול אף אחד כלום, כי לא מעניין אותי מה קורה בחיים שלהם וכמה הם מצליחים וכמה ילדים נולדו להם, ומה קרה להוא ולזה, ומי מת ומי עדיין חי. אין לי חלק ונחלה בריטואל הזה, שנקרא ליל הסדר בחיק המשפחה, כי למשפחה אין חיק. כי אין טיפת סדר בליל הסדר, אלא רק בלגן עצום, ערב רב של מאכלים וריחות שאינם קשורים אחד לשני, שאינם טעימים או נעימים בשום צורה, שאינם מעניינים אותך, אם המילה מסורת היא כעפרא דארעא בעיניך.

אני לא רוצה להיות משועבדת לשום דבר בחג החירות, חג מפוקפק, כמו כל חגי ומועדי ונופלי ישראל. ומה תעשי כשתשבי בבית שלך? אה, עיתונים, ספרים, די.וי.די. ומה תאכלי? כרגיל, מה. ומי שמוותר על שלוש שעות של סבל בחיק משפחתו, מוזמן.
חג שמח.

בית לקולנוע

מה משותף ל-

חדרה
בית שמש
עפולה
נצרת עלית
מגדל העמק

בית שאן
ומ-30 באפריל גם קריית שמונה?

בכולן אין בית קולנוע. פעם היה, אבל נסגר, כאותו סינמה פרדיסו. הסיבה, כידוע, היא אי כדאיות כלכלית של המפעילים. הצופים מצדם לא מגיעים בגלל המחיר הגבוה והתמורה הנמוכה מדי, ומעדיפים להתכרבל בסלון עם דיוידי מהספרייה, זאת הטענה הרשמית. אבל על פי הלך הרוח הציבורי כאן לפחות, זה לא ממש מדויק. ומכיוון שבית קולנוע עדיין משמש כמדורת שבט, למרות הכל, שווה ונכון מוסרית להשקיע, ובעיקר בפריפריה.
אני משוכנעת שהתקציב העירוני בכל מקום ישוב כזה יכול להתחלק קצת אחרת, ושבטח יש בעלי הון רחבי לב, שבית קולנוע הוא מוסד הנוגע, ולו מעט, ללבם.

רק אתמול פורסמה הודעה לעיתונות על Yes Planet, שיתוף פעולה בין רשת רב חן, מפעילת הקולנוע הוותיקה בישראל, לחברת הלווין, Yes, "שחרתה על דגלה להעניק ללקוחותיה חוויה גדולה מהחיים". אותו שיתוף פעולה יניב 15 אולמות חדשים – איפה? בפריפריה הרחוקה והנידחת, קניון איילון ברמת גן. עלות הפרויקט: 20 מיליון דולר.

מוקי גרדינגר, מנכ"ל תיאטראות ישראל אמר על כך:
"בשבע השנים האחרונות השקענו את מירב המאמצים בפיתוח החברה במרכז אירופה (שם אנו מפעילים כ- 350 מסכים בפולין, צ`כיה, הונגריה ובקרוב בולגריה) ובצד זה פתחנו מרכזים קולנועיים מפוארים גם בישראל, כמו רב חן גבעתיים, ארנה, פתח תקווה ועוד, ועתה אנו מביאים פרויקט חדשני ומיוחד אשר יעניק לכל הצופים חוויית צפייה מדהימה. חוויית הצפייה בסרטים אינה נגמרת בבית הקולנוע אלא ממשיכה בצינורות נוספים, ולפיכך אני רואה בשיתוף הפעולה עם yes צעד חשוב ומרכזי בפיתוח ענף בתי הקולנוע בישראל – כולנו רוצים חוויה קולנועית גדולה מהחיים".

והלב נחמץ. מזרח אירופה זה יופי, ואני שמחה שגם שם יש בתי קולנוע מצוינים, אבל מה עם כל המקומות המוזכרים? האין עניי עירך קודמים? אני מבינה שההשקעה בקניון איילון בטוח תהיה משתלמת יותר, לפחות לטווח הקרוב, אבל מה עם פעילות למען הקהילה? אולי שווה שבתיאטראות ישראל יחשבו על זה? גם מפעילי סינמה סיטי, מקימי הקומפלקס החדש בראשון לציון מוזמנים לחשוב על קידום העניין, ואולי יתאחדו כמה מבעלי האולמות בפרויקט בתי קולנוע משותף לפריפריה?

וכתגבור לקינה המתמשכת על מצב בתי הקולנוע בישראל, יוצא הספר מקרינים כוח של חוקר ומבקר הקולנוע דוד שליט (הוצאת רסלינג), שמביא את סיפור עלייתו ונפילתו של בית הקולנוע בישראל. בין היתר הוא מדבר בו על צנזורה ועל מלחמת השבת של הדתיים, ומביא עדויות של מבקרים כצופי קולנוע. נראה לי שאני צריכה להשיג אותו במהירות המרבית