תאומות

אורלי קסטל-בלום לא יודעת את זה, אבל אני אחותה התאומה. בהתחשב בעובדה שאחות תאומה זה מין סיוט שיכול לגרום לי להתעורר שטופת זיעה בליל ינואר, לא יכולה להיות מחמאה גדולה מזו. אבל מה אני יודעת, אולי אחות תאומה זה גם הסיוט שלה, הרי היא אחותי התאומה, כך שיכול להיות שגם היא מסויטת, בדיוק כמוני. מה יכול להיות נורא יותר מלדעת שיש מישהו שנראה בדיוק כמוך, ושיש לו חיים מחוץ לראי? ואני לא מתכוונת דווקא למראה, אלא לכל השאר. לכל מה שנמצא מתחת לאפידרמיס. ומה זה האפידרמיס הזה שכולם מהללים, כולה כמה מילימטרים בעייתיים.

שתינו למדנו קולנוע בבית צבי ובאוניברסיטה. אם אני זוכרת נכון, גם היא עבדה פעם ב"חדשות". היא כתבה כבר יותר מעשרה ספרים, ואני רק עשרה מיליון מילים על דפי עיתון. אני נמצאת הרבה לפני ספר ראשון, אבל חותמת על משפטים שלמים מהראיון לכבוד הספר החדש שלה, "טקסטיל": "יש לי ציפיות מעצמי, מהחיים, אני לא יכולה שלא לכתוב", היא אומרת, וגם, וקשה לשמוע את זה ממנה אחרי כל הספרים והכבוד והיקר – "הייתי רוצה להתפרנס בכבוד מכתיבה. מה זה בכבוד? היכולת להחזיר את המשכנתא, לנסוע לחו"ל מדי פעם. לא בריכה פרטית, לא ארבע על ארבע".

למרות הזיקה שלה לקולנוע מפתיע אותי שכמעט אף סיפור שלה לא עובד לתסריט. היחיד שעולה בדעתי כרגע הוא "בטרנד" שביים מנשה נוי ב-98`. אפשר להאשים בכך את הסהרוריות בה מתאפיינים הסיפורים שלה, את העובדה שקשה לתרגם את השפה שלה לתסריט, את מעשה המרכבה המופלא של המציאות שהיא יוצרת, אבל די מתבקש שזה יקרה. עכשיו, כשהתסריטאים דחו את השביתה שלהם, אולי מישהו, ככה באופן סמלי, ירים את כפפת העור הצורבת הזאת וינסה?

והצעה לחגי לוי ולרני בלייר: למה שקסטל-בלום לא תכתוב דמות חדשה לעונה הבאה של "בטיפול" או כמה פרקים של "פרשת השבוע"? אה, לא שדיברתי איתה, היא רק התאומה שלי, אבל נראה לי רעיון לא רע.

עוד דומה ושונה ביני לבין התאומה
1. אני לא אוכלת קרואסון עם שוקולד. היא כן.
2. מצב הכולסטרול שלי מעולה. שלה לא.
3. "אני בורדר ליין עם יכולת ארגון גבוהה", היא אומרת. גם אני.
4. "מה את חושבת שמעניין אותי כרגע? שעומד להיגמר לי הקרם". גם אותי.
5. האובססיה החדשה שלה – "מעלליו של הזמן שחולף". אצלי זו אובססיה ישנה.

אני מסתכלת על "רדיקליים חופשיים" (אגב, דבר שצריך להיזהר ממנו). בצד האחורי, על הכריכה, כתוב "אורלי קסטל-בלום 1960-?".
סימן השאלה הזה הוא נורא ואיום. כאילו, מישהו מחכה כבר למחוק אותו ולהשלים את החסר. אני מתנגדת לזה. זה חסר טעם ומחיש את הקץ.
עוד לא החזקתי ביד את "טקסטיל". אני מקווה ששם הניסוח הקשה הזה לא מופיע יותר. ולא כי אני מצדדת בהדחקה.

כל מה שכבר כתבו עליה.
כל הספרים שלה.

אוהבים רשימות?

פעם הייתי כועסת על שאנשים שעובדים איתי, כשהיו שואלים על סרט איקס, נו, איך הוא? שווה לראות? וזה, בשבוע בו כתבתי עליו 500 מילה מנומקות. מילא, כשאנשים ברחוב או חברים שלא בדיוק מחויבים לקרוא כל מילה שלך שואלים אותך, אבל מי שהם, לפחות לכאורה, עצמי ובשרי?

עם השנים הבנתי. אנשים רוצים שורה תחתונה, שתגידי להם בכמה מילים, כאן ועכשיו, איך הסרט. ולצורך זה הוקם מוסד השורות התחתונות בביקורות שלי. אפילו הצלחתי להשלים עם העובדה שיש מי שמסתפקים במספר הכוכבים שאני נותנת לסרט, ליד כיתוב התמונה, ובשורה התחתונה שלו. על מוסד הכוכבים עוד אדבר בעתיד, אבל עכשיו, בגלל שחג וכל זה, ויש חופשה וזמן פנוי, וגם ילדים שצריך לאפסן בבתי קולנוע מפעם לפעם, ספיישל שורות תחתונות לילדים.

"ג`ונגל סיטי" – אנימציה, גור אריות מגיע בטעות מגן חיות לאפריקה, ואבא שלו יוצא להשיב אותו הביתה. חיקוי מבאס ל"מדגסקר", הראוי יותר.

"עידן הקרח 2" – אנימציה, מני הממותה, סיד העצלן וסקראט הסנאי חוזרים ומתמודדים עם עידן הקרח הנמס. משומש מדי ולא מחדש.
אבל מה לעשות, הוא נמצא במקום הראשון בבוקס אופיס.

"קרוסלת הקסמים" – מכשף קרח מתכוון להקפיא את העולם. שבלול, פרה, ארנב וכלבלב יוצאים להילחם בו.  הדמויות מתוקות והסיפור קלוש.

"שמונה מתחת לאפס" – משלחת מחקר נאלצה לנטוש באנטרקטיקה שמונה כלבי מזחלת. פול ווקר מתגייס להחזיר אותם. לילדים גדולים יותר. הכלבים חמודים במיוחד, הסרט ארוך מדי.

ואם כבר עסקי ילדים, מיכאל שיר, מייסד ועורך "אצבעוני", העיתון הראשון שקראתי בחיי הלך לעולמו. בשנה החולפת ראיינו אותו ל"רייטינג", בעקבות ספר למבוגרים שכתב, ראיון שלא התפרסם בסופו של דבר, אבל הצטייר ממנו ממנו איש שמח עם המון תוכניות לעתיד.

ולהבדיל, המורה שלי לספרות (פעם, פעם), אסתר שטרייט וורצל מוציאה ספר חדש.

וכבונוס, שתי ביקורות אחרונות שלי (ממש לא לילדים):
"רומנטיקה וסיגריות", שזה כבר השבוע השני שלו, אבל פעלולי הסגירות המוקדמות של גיליונות החג הביאו את הביקורת לדפוס רק השבוע.
"ונדטה", שבוע שלישי, מי היה מאמין. הזמן עובר די מהר כשעובדים מסביב לשעון.
ו"פריצה ברשת" של הריסון פורד? חיסכו מעצמכם.

גילדת התסריטאים בחרה לפני כשבוע את 101 התסריטים הכי טובים של כל הזמנים. אני מתעבת רשימות, אבל מאחר ש"קזבלנקה" זכה במקום הראשון (וגם שאר הסרטים, או לפחות רובם יהיו מוכרים לכם, לפחות בשמם, ואם יש מי שצפה בכולם, אסיר בפניו את הכובע), אני קופצת על ההזדמנות להזכיר את סמינר כתיבת התסריטים של רוברט מקי בו השתתפתי לפני כמעט שנתיים בלונדון, שממנו חזרתי באופוריה מוחלטת. מקי טוען, כמו הגילדה, ש"קזבלנקה" הוא התסריט הטוב ביותר שנכתב עד כה, ושמי שרוצה לדעת איך לכתוב תסריט צריך להקדיש חודש שלם מחייו, לצפות ערב ערב בסרט, ולנתח לעצמו אותו (זה מה שעשינו בסוף הסמינר, צפייה מודרכת). אבל לבטח לא תעשו את זה, נכון? אמר לנו במרירות, ולכן לא תדעו לכתוב תסריט. וזאת הכתבה הנלהבת שכתבתי אחרי הסמינר, ובסופה מופיע גם לינק לבוקסת העצות שלו לכתיבת תסריט.

אבל אם אתם, שלא כמוני, מחבבים רשימות, הנה עוד אחת, של 100 הסרטים הגדולים של כל הזמנים שערך "מקור ראשון".

 

ועוד אחת, ממש מהשבוע, של הסרטים הצרפתיים הכי אהובים על המבקרים, רשימה שגובשה לכבוד פסטיבל הקולנוע הצרפתי שייפתח ב-4 במאי בסינמטק תל אביב. יאיר רוה כבר הקדים והעלה אותה ל"סינמסקופ" , ואני משתמשת בשירותיו.

אז איפה אתם בסדר?

הקטע פורסם ב"רייטינג", בערב ליל הסדר לפני שנתיים, ועורר הרבה רעש משני הקצוות: מצד אחד היו המזדהים טוטאלית, שאמרו וכתבו לי משהו כמו וואוו, ממש ככה אנחנו מרגישים, אבל אף פעם לא נגיד את זה בקול רם, ונמשיך להיות מובלים בכל ליל סדר כצאן לטבח, ומצד שני היו כל מי ששפכו עלי אש וגופרית על שאני יוצאת כנגד הדת, החברה והמשפחה, מוסדות חשובים ומשמעותיים, שלא לומר הכרחיים לעם, למדינה ומה לא. בקיצור, עוכרת ישראל שהלוואי ותירש גיהנום.

לכל מי שלא קרא אותו בשעתו, הנה, בשידור חוזר ובעריכה מחודשת.

אז איפה אתם בסדר? מה זאת אומרת איפה? עם המשפחה, שלי, שלו, שלה, של שנינו, עם הפלג שלא רב השנה בינו לבין עצמו, עם החלקים שעוד לא העליבו, שעוד לא פגעו, שמסננים את הרעל רק מתחת לשולחן, או בשיחות טלפון חשאיות, עם החלקים ששומרים על צביון מתורבת ומנומס, עם החלק שיודע להעמיד פנים. עם המשפחה הזאת אנחנו נמצאים. נהנים? מה פתאום, לא באנו לפה בשביל ליהנות. מבלים ביחד כי אין כמו משפחה, כי משפחה יש רק אחת, כי חייבים להיות ביחד, כי אנחנו לא רוצים להעציב את ההורים, כי אנחנו לא יודעים להכין חרוסת, כי הקניידעלך של סבתא מהממים, כי זאת מסורת, כי אנחנו יהודים, כי הילדים צריכים לדעת לאן הם שייכים ומה זה פסח.

אז איפה אני בסדר? בבית שלי, עם עצמי, אחרי שאהובי יצאו לרעות בשדות זרים ועוינים אצל המשפחות שלהם. לאט לאט הם יחזרו, אחד אחד ובאין רואה, מובסים ומושפלים, נפולי פנים, נשבעים שזאת הפעם האחרונה, מקללים את יום הולדתם ואת אמם הורתם, תוקעים סיכות בבובת הוודו של דודה חנה ופותחים ג`ורה על דוד מישה, משמיצים את הילדים המכוערים והטיפשים של הדודים ואת הדודנים העוד יותר מכוערים שהולידו.

אני עם החשבונאות גמרתי מזמן. נכון, רומא לא נבנתה ביום, וגם אני, את אג`נדת הלא שמה זין פיתחתי וטיפחתי במשך שנים ארוכות. נכון, גם אני נפלתי בעבר ברשת הקורים של המניפולציה המשפחתית, של התחנונים האינסופיים, של האיומים בקללות ומארות ומחלות סופניות שיפקדו את הנידונים בגללי, של רגשות אשמה שננעצו בבשרי כמחתות מלובנות. גם אני ביליתי אי אלו לילות סדר עם חבורת אנשים זרים, תמהה מה לי ולהם ומה אני עושה שם, ואיך אני שורדת עוד שאלה טיפשית ומסבירה בפעם האלף שאני צמחונית, כולל דגים, וגם לא גפילטע, למרות שלא רואים עליו. ולא, אני לא רוצה להסביר אם מתפרנסים מזה, ממה שאני עושה, ומתי אני מתכוונת להיות בנאדם, זאת אומרת כמו כולם.

ולא, אני לא רוצה לשאול אף אחד כלום, כי לא מעניין אותי מה קורה בחיים שלהם וכמה הם מצליחים וכמה ילדים נולדו להם, ומה קרה להוא ולזה, ומי מת ומי עדיין חי. אין לי חלק ונחלה בריטואל הזה, שנקרא ליל הסדר בחיק המשפחה, כי למשפחה אין חיק. כי אין טיפת סדר בליל הסדר, אלא רק בלגן עצום, ערב רב של מאכלים וריחות שאינם קשורים אחד לשני, שאינם טעימים או נעימים בשום צורה, שאינם מעניינים אותך, אם המילה מסורת היא כעפרא דארעא בעיניך.

אני לא רוצה להיות משועבדת לשום דבר בחג החירות, חג מפוקפק, כמו כל חגי ומועדי ונופלי ישראל. ומה תעשי כשתשבי בבית שלך? אה, עיתונים, ספרים, די.וי.די. ומה תאכלי? כרגיל, מה. ומי שמוותר על שלוש שעות של סבל בחיק משפחתו, מוזמן.
חג שמח.

בית לקולנוע

מה משותף ל-

חדרה
בית שמש
עפולה
נצרת עלית
מגדל העמק

בית שאן
ומ-30 באפריל גם קריית שמונה?

בכולן אין בית קולנוע. פעם היה, אבל נסגר, כאותו סינמה פרדיסו. הסיבה, כידוע, היא אי כדאיות כלכלית של המפעילים. הצופים מצדם לא מגיעים בגלל המחיר הגבוה והתמורה הנמוכה מדי, ומעדיפים להתכרבל בסלון עם דיוידי מהספרייה, זאת הטענה הרשמית. אבל על פי הלך הרוח הציבורי כאן לפחות, זה לא ממש מדויק. ומכיוון שבית קולנוע עדיין משמש כמדורת שבט, למרות הכל, שווה ונכון מוסרית להשקיע, ובעיקר בפריפריה.
אני משוכנעת שהתקציב העירוני בכל מקום ישוב כזה יכול להתחלק קצת אחרת, ושבטח יש בעלי הון רחבי לב, שבית קולנוע הוא מוסד הנוגע, ולו מעט, ללבם.

רק אתמול פורסמה הודעה לעיתונות על Yes Planet, שיתוף פעולה בין רשת רב חן, מפעילת הקולנוע הוותיקה בישראל, לחברת הלווין, Yes, "שחרתה על דגלה להעניק ללקוחותיה חוויה גדולה מהחיים". אותו שיתוף פעולה יניב 15 אולמות חדשים – איפה? בפריפריה הרחוקה והנידחת, קניון איילון ברמת גן. עלות הפרויקט: 20 מיליון דולר.

מוקי גרדינגר, מנכ"ל תיאטראות ישראל אמר על כך:
"בשבע השנים האחרונות השקענו את מירב המאמצים בפיתוח החברה במרכז אירופה (שם אנו מפעילים כ- 350 מסכים בפולין, צ`כיה, הונגריה ובקרוב בולגריה) ובצד זה פתחנו מרכזים קולנועיים מפוארים גם בישראל, כמו רב חן גבעתיים, ארנה, פתח תקווה ועוד, ועתה אנו מביאים פרויקט חדשני ומיוחד אשר יעניק לכל הצופים חוויית צפייה מדהימה. חוויית הצפייה בסרטים אינה נגמרת בבית הקולנוע אלא ממשיכה בצינורות נוספים, ולפיכך אני רואה בשיתוף הפעולה עם yes צעד חשוב ומרכזי בפיתוח ענף בתי הקולנוע בישראל – כולנו רוצים חוויה קולנועית גדולה מהחיים".

והלב נחמץ. מזרח אירופה זה יופי, ואני שמחה שגם שם יש בתי קולנוע מצוינים, אבל מה עם כל המקומות המוזכרים? האין עניי עירך קודמים? אני מבינה שההשקעה בקניון איילון בטוח תהיה משתלמת יותר, לפחות לטווח הקרוב, אבל מה עם פעילות למען הקהילה? אולי שווה שבתיאטראות ישראל יחשבו על זה? גם מפעילי סינמה סיטי, מקימי הקומפלקס החדש בראשון לציון מוזמנים לחשוב על קידום העניין, ואולי יתאחדו כמה מבעלי האולמות בפרויקט בתי קולנוע משותף לפריפריה?

וכתגבור לקינה המתמשכת על מצב בתי הקולנוע בישראל, יוצא הספר מקרינים כוח של חוקר ומבקר הקולנוע דוד שליט (הוצאת רסלינג), שמביא את סיפור עלייתו ונפילתו של בית הקולנוע בישראל. בין היתר הוא מדבר בו על צנזורה ועל מלחמת השבת של הדתיים, ומביא עדויות של מבקרים כצופי קולנוע. נראה לי שאני צריכה להשיג אותו במהירות המרבית

גילוי נאות מאוד

הנה זה קרה: היום הסתיימו סופית יחסי העבודה המפוקפקים שלי עם רשות השידור בכלל, ועם הערוץ הראשון בפרט. כמו כל קשר, גם זה התחיל באופוריה. כמו כל רומן (ככה זה אצלי לפחות), גם זה נגמר בזעם ובטינה, בתסכול ובאכזבה.

בסוף אוגוסט האחרון, באחד מאותם ימים מהבילים ומטשטשי חושים, לקראת עליית העונה החדשה של "גילוי נאות", הוצע לי להגיש בה פינת ביקורת טלוויזיה שבועית, יחד עם עוד הצעות, שבאותה עת לא היו רלוונטיות מבחינתי. לאחר מכן אפילו דיברו איתי על כתבות שטח – ובכלל, השמים הם הגבול. למה לא, הסכמתי בשמחה.

שינסתי מותני והתגייסתי למשימה, חיכיתי לצילום הפיילוט לפינה, אך לא, מה פתאום פיילוט. ביום בו הגעתי לאולפן, והנה אנחנו בספטמבר, כבר הוקלטה ושודרה התוכנית הראשונה, ובכיכובי. אוקיי, לא ממש בכיכובי, יש כוכבים אחרים בשמי "גילוי נאות", אבל זכיתי לשתיים וחצי דקות התהילה שלי. כך חלפו ארבעה שבועות של אושר, אוקיי, לא בדיוק אושר, אבל שבועות שכללו עבודת הכנה ממושכת, שהסתכמה באותן שתיים וחצי דקות מדי תוכנית.

כדי לנהוג כליידי אקצר ואסכם רק שהפלירט הקצר נגמר ביוזמתי, עקב חילוקי דעות אמנותיים על מהות הפינה.

לאחר שהכרזתי את שהכרזתי ושלחתי מייל פרידה זועף, ארזתי את מיטלטלי הלא קיימים, ופרשתי. לא נותר לי אלא להמתין לכסף שיגיע, סכום (מביש לספר כמה) שסוכם ביני לבין בא כוח הערוץ על כל פינה.

אוקטובר עבר.
נובמבר עבר.
דצמבר עבר.
ינואר הגיע.

שאלתי, מה עם הכסף?
אמרו לי: שלחי מכתב.
שלחתי. כלום לא קרה.

פברואר הגיע.
אמרו לי: שלחי מכתב מעורך דין. שלחתי, ובמכתב התרעה, שאם לא יגיע הכסף עד מועד מסוים, אפתח בהליכים משפטיים.
ביום בו עבר המועד, וכסף אין, ה-21 בפברואר, התייצבתי בבית הדין לתביעות קטנות, והגשתי תביעה. אך מעשה שטן, בעוד אני בבית הדין, התקשרו הנאותים לעורך הדין החתום על המכתב, ואמרו, תכף תכף, עוד שנייה היא מקבלת את הכסף.

אבל אני, למודת סבל, החלטתי, שעד שלא יגיע הכסף, לא אבטל את התביעה. ואכן, השתדלויות מרובות נעשו בערוץ החרוץ כדי שאקבל את הפרוטות האומללות שלי. לא לפני שטורטרתי טרטורים חוזרים להביא פטור ממס, ואחר כך "ואת המקור, ולא העתק". ככה זה ברשות השידור, נורא מקפידים שם על הכל, על קלה כחמורה.

ב-30 במרץ אירע הנס. הגיע אלי הצ`ק, אמנם טיפה פחות כסף, לא בדיוק מה שסיכמנו, אבל הגיע. עכשיו נותר לי רק לבטל את התביעה, והיום כאמור הגיע האישור. בוטלה.

וכך, יותר מחמישה חודשים, כמעט חצי שנה אחרי שנפרדתי מהערוץ הרצוץ קיבלתי את הכסף שלי, זאת אומרת מעט פחות, ובלי הצמדה וללא ריבית של שקל אחד אפילו. ולא לשכוח שבזבזתי כבר 87 שקלים על הגשת התביעה, והטרחתי חבר שיספק לי סעד משפטי.

אז בפעם הבאה שתקראו כל מיני ידיעות מרעישות וחדשות מחממות לב על הערוץ שמשנה את פניו, ועל מנכ"ל חדש ויו"ר חדש וכל מיני חידושים והמצאות, היזכרו בסיפור הקטנטן והלא ממלכתי במיוחד הזה.

הראיון

יום מפרך במיוחד עבר עלי. בהתראה של 24 שעות התברר לי שאני צריכה לעשות ראיון טלפוני עם גברת ניו יורקית אחת, שאני חולמת לראיין כבר כמה שנים. מטעמי סודיות מקצועית, אני לא יכולה לפרט כרגע. נורא שמחתי, אבל זה הצריך התכוננות מסיבית וקריעת האינטרנט בלמידת כל תולדות חייה, והפכים הקטנים וכל זה, כדי שאבוא מוכנה למפגש המרגש, ולא אחזור על שאלות שכולם שאלו אותה. ושאלו אותה, אוהו.

הרגע הגדול הגיע, 30 שאלות באנגלית אוקספורדית מצוחצחת (אה, לא נתווכח על זה) כתובות על דפים בכתב ידי הלא-נאה, ראשי הפרקים שלהן ממורקרים בשקידה, ואני מתקשרת אליה, קולי רועד קמעא. "יש לנו 5-6 דקות" היא אומרת לי, "אבל אבל אבל", אני מתבכיינת, התכוננתי לחצי שעה, "טוב, קחי עשר, אבל תתחילי כבר".

אז אני מתחילה ומגמגמת מרוב הלם, ושואלת את השאלה הראשונה והנוק אאוטית, והיא אומרת לי מיד, לא, זה לא, את צריכה לדבר איתי רק על "אליפות הסטייל" ולכל עניין יש את היחצנית שלו. אוהו. סתמה לי את הפה. לכי תאלתרי כשהשעון מתקתק וכבר עברו שלוש דקות בהתנצחויות וגמגומים ופסילות.

שבע דקות אחרי, עם פחות או יותר מאית ממה שתכננתי ביד, היא אומרת לי "תודה לך, אני צריכה להמשיך לראיון הבא, שמחתי לדבר איתך". כן, בטח. גם אני, מאוד.

 

אבל עכשיו אני כבר יכולה לפרט: המרואינת המיזנתרופית היא קנדס בושנל, והראיון איתה מתרפסם בגיליון "רייטינג" שיצא היום.

 

שני סרטים מצוינים מככבים בבתי הקולנוע:

"מחבואים" של מיכאל הנקה, עם דניאל אוטיי וג`ולייט בינוש, סרט טראגי וקשה, שמותיר אותך עם חור בבטן. לא הרבה אוהבים את הנקה פה, אבל אני אחת מהמעריצות. שני סרטים קודמים שלו, "שעת הזאבים" ו"משחקי שעשוע", שודרו באחרונה ביס. שניהם, למעשה שלושתם עוסקים פחות או יותר בפלישה של גורם זר לתא המשפחתי ובחבלה חמורה בו.

הסרט השני שעלה היום הוא "מועדון בית הקברות" הישראלי של טלי שמש, שזכה אתמול במקום השני בפסטיבל דוק-אביב. שמש תיעדה במשך חמש שנים חבורת קשישים יוצאי מזרח אירופה המתכנסים מדי שבת למפגש בכרי הדשא של בית הקברות בהר הרצל. עוד סרט מורבידי, כמו שאני אוהבת.

האיש שבפנים

"האיש שבפנים" של ספייק לי הוא הכי טוב שלו בשנים האחרונות (כן, שנוי במחלוקת העניין). מבין המבקרים, שמוליק דובדבני ואני הענקנו לו הכי הרבה כוכבים – 4. 
יאיר רוה אהב אותו, וגם אהרן קשלס והמבקרת של וואלה! כשכל אחד מאיתנו רואה בו דברים אחרים, כרגיל. המבקרים האמריקאים היו אף הם נחמדים אליו.
אני שמחה שהוא מצליח גם בקופות – כ-29 מיליון בסופשבוע הראשון שלו (עלה ב-24 במרץ) – הפתיחה הכי טובה לסרט של לי, ועד עכשיו הוא גרף כבר כ-63 מיליון דולר.
המסקנה המתבקשת מכך היא שאפשר לבעוט בהוליווד וגם לנצח את השיטה, ולגרום לקופה לשקשק במרץ ובעליצות. יותר טוב מזה לא יכול להיות.

ובשביל מה עוד שווה השבוע לצאת מהבית השבוע?

1. "חיים בין השורות" של נח באומבך עם לורה ליני וג`ף דניאלס, סיפור גירושין מנקודת המבט של ילדי המשפחה (סיפור אוטוביוגרפי של באומבך) בברוקלין של האייטיז.

2. "קרוב לבית" של וידי בילו ודליה הגר, תמונת המראה של "גן עדן עכשיו" – שתי חיילות שונות אחת מהשנייה, נעמה שנדר וסמדר סייר מסיירות בירושלים המפוגעת ומנסות להציל את העיר, לחיות בשלום אחת עם השנייה ולהתבגר.

הלו, זה רדיו?

מדי יום שישי, ב-22:30, אני מדברת למשך כמה דקות עם די.ג`יי אבי ריבי, מרדיו קול רגע, תחנה צפונית במיוחד, לה מאזינים באזור העמקים (תמיד מפתיע אותי שיש חיים מחוץ לתל-אביב, אבל זה בגלל הפרובינציאליות שלי).
לתוכנית קוראים "יצאנו לרקוד", והיא מלווה את בלייני הסביבה בדרכם ליום שישי לוהט.
אני מדווחת על הסרטים החדשים שיצאו השבוע, מפלרטטת איתו קלות וממשיכה לדרכי, ליום שישי תל אביבי לא פחות סוער.
רציתם מפגש תרבויות? קיבלתם.
ביקורות מעמיקות וכאלו? לא ביום שישי בלילה.

הכל על הקרנות עיתונאים

"אני הייתי מצביע למפלגה שתחייב מבקרי קולנוע לשלם על הכרטיסים כמו כולם ותאלץ אותם גם לשבת עם ילדים מפריעים וגם עם אנשים שמדברים בטלפונים סלולריים במהלך הסרט".
כך כתב עידן, אחד המגיבים ב"סינמסקופ".

 

המיתוס הזה, על הקרנות עיתונאים המתקיימות למעשה בגן עדן, אינו בלעדי לאותו מגיב. משום מה, הדעה הרווחת בציבור היא שמבקרי קולנוע טובלים כל חייהם בקצפת ודובדבנים, מרחפים מסרט לסרט, בין לבין לוגמים את נקטר האלים וסועדים על שולחנות מלכים, זוכים לטובות הנאה מופלגות, וחיים כאילו היו ארקדי גאידמק או שרי אריסון לפחות.

המציאות האפרפרת די רחוקה מכך. הקרנות עיתונאים נערכות בין מספר ימים לשבועיים לפני עליית סרט על מסכי הקולנוע בארץ. המטרה ברורה: כדי שאפשר יהיה לכתוב עליו לקראת היציאה, ולהכין את הציבור לקראתו. בדיוק כמו שמבקרי ספרים מקבלים את הכותרים לביקורות, כמו שמבקרי תיאטרון הולכים להצגות, ומבקרי מוזיקה מקבלים דיסקים להאזנה, כך מבקרי קולנוע זוכים להקרנות המיועדות להם.

"איזה כיף לך, כל היום רואה סרטים", היא אחת האמירות הרווחות בנושא. למעשה, בעוד כולכם יכולים ללכת לקולנוע כרצונכם, חיים מבקרי הקולנוע תחת לוח זמנים מוקפד: הם לא צופים בסרטים כשבא להם, או כשהם יכולים, אלא כל הזמן. וחלילה, אני לא אומרת את זה מתוך טרוניה או תלונה על מר גורלי, בכלל לא, אלא כדי לתאר את המצב. חשבו על כך, שחלק גדול מהערבים מופקע לצורכי צפייה. מכאן אפשר לשער שאכן, חיי החברה שלנו לא סוערים במיוחד, אלא אם כ"חיי חברה" תגדירו בילוי קבוע, בחשכה, עם אותם אנשים במשך שנים, בלי להחליף מילה. אה, זה מה שקורה בחיי נישואין?

בשבועות האחרונים, כשמתקיים מרוץ מטורף לקראת פסח, שזה אומר גיליונות מיוחדים, סגירות מוקדמות, וכל עם ישראל יהיה תכף בחופשה אחת גדולה, עולים בבתי הקולנוע הרבה יותר סרטים. בשבוע הבא, למשל, עולים שמונה. השבוע, כלומר היום, עולים שישה. על מנת להספיק לצפות בכולם טרם העלייה, אנחנו רואים לעתים שני סרטים ביום. למשל היום, ובתחילת השבוע. ומחר עוד סרט, ומחרתיים. למעשה, החיים מתנהלים על פי לוח ההקרנות של המפיצים, בלי הנחות ובלי התחמקויות.

עכשיו, גם הקרנות העיתונאים מתחלקות לשני סוגים. בהקרנות הצהריים, יש באמת לרוב רק מבקרים ופריוויואיסטים, מדובר בהקרנות מצומצמות, באים, צופים, הולכים (אם לא נשרף אחד הרכיבים במקרנה, אם לא הוחלפה העדשה, ואם לא הוכנס הגלגל השני לפני הראשון, בטעות).

ההקרנות הליליות הרבה יותר בעייתיות, מאחר שמגיעים אליהן לא רק מבקרים, אלא גם מי שנמצאים בתעשיית התקשורת, סלבז לחמש דקות או לחמישים שנה, מקורבים למפיצים ולבעלי האולם, ובכלל. ההקרנות האלו הן בדיוק כמו שאותו עידן מלמעלה חושב שהן לא: הן מתחילות באיחור, עד שכל בעלי ההזמנות מגיעים,
ומאחר שחלקם סלבז, כאמור, הם מוצאים לנכון לאחר, כאילו מדובר באיזו השקה או מסיבה או מה. הנוכחים בהן נוהגים להסביר אחד לשני את הסרט, או לשתף אותם באירועי היום. הרי הסרט בשבילם הוא לא עבודה, אלא אירוע חברתי. אז לא רק שהם מפטפטים ומסבירים, הם גם מדברים בסלולרי, מסמסים, בודקים הודעות, וכל מה שרק תעלו בדעתכם. לפני כמה ימים קראתי שגילה אלמגור הפסיקה את ההצגה בה היא משתתפת, כדי לנזוף בבעלי הסלולרים שצגיהם ופעילותם האינסופית הפריעו לה. אני לא ממש יכולה לעצור את הקרנות הזוועה, בהן הרחש-לחש סביבי מוציא אותי מדעתי ומהריכוז, ולכן מסתפקת בנביחות קצרות או ארוכות, ובהיסוי מתמשך של הסובבים.

אבל, כמה מפתיע, ככל שאני נוזפת בהם יותר, הם מתגברים את שיחותיהם, כאילו, דווקא. ברור שההתנהלות הזאת באולמות אופיינית גם לסתם הקרנה אליה מגיע כל אחד ואחד מכם. ואני אומרת שמי שאינו מסוגל לנצור את לשונו וסלולרו בקולנוע, מוטב שישב בבית, עם הדיוידי שלו, ויניח לשאר, שהגיעו לקולנוע לא כדי לשמוע אותו ולראות את טלפונו מנצנץ באור יקרות.

זהו, זאת כל האמת על הקרנות העיתונאים היוקרתיות. ואם מישהו מכם ממש רוצה להיות באחת כזאת פעם, אין בעיה, אספח אותו אלי לשעתיים.

סולאריס

הסופר הפולני-יהודי סטניסלב לם הלך לעולמו אתמול, בגיל 84. לם, ששרד את הכיבוש הנאצי, למד רפואה אבל לא סיים, עבד כעוזר מחקר, והתחיל לכתוב רק ב-46`. שני עיבודים קולנועיים כבר היו לספר החשוב ביותר שלו, "סולאריס". ב-72` ביים אנדריי טרקובסקי הרוסי את הגרסה ראשונה, שנמשכה 165 דקות. האטיות של טרקובסקי היא שם דבר, ודי קשה לי להמליץ על הגרסה שלו לצופה התזזיתי, אבל מי שמוכן לקפוץ לתרגיל מדיטטיבי ארוך ואטי, בבקשה. לעיבוד השני, מ-2002 אחראי סטיבן סודרברג, אלא שהסרט לא הוצג מעולם בהקרנות מסחריות פה (היו הקרנות סינמטקיות ספורות), אבל יש אותו בספריות הדי.וי.די, ואפילו מתורגם לעברית. רעיון טוב לקחת אותו אם אתם בדרך לשם, ביום החופשה הזה. והספר – בחנויות הספרים.

טרקובסקי השקיע המון זמן בתיאור עלילות הגיבור שלו, הפסיכולוג קריס קלווין על פני כדור הארץ, ובתיאור האירועים שהובילו אותו לכוכב הלכת סולאריס. הגרסה של סודרברג, 99 דקות אורכה, מדלגת על כל הפתיחה של טרקובסקי. קלווין שלו – ג`ורג` קלוני בתפקיד מרגש – מגיע לסולאריס אחרי מסע די קצר בחלל, וכאן מסתיים ההארד קור המד"בי, ומתחיל העיסוק בנושא האמיתי של הסרט והספר: מהו הזולת, מהי אהבה, מה זה הדבר שאנחנו אוהבים, בנאדם או האידיאה שיש לנו עליו, והאם אפשר לנצח את הזמן, ולהיכנס בדרך מסוימת אל מה שנקרא הנצח. "סולאריס", במילים אחרות, הוא דיון ארוך במצבי תודעה וביחסי אני זולת.

קלווין מגיע לסולאריס כדי לחקור את האירועים שפקדו את הצוות המאייש את תחנת החלל המקומית. אל סולאריס מגיעים אורחים, ישויות, נניח רפליקנטים של אנשים המעורבים בחייו, שנראים בדיוק כמוהם, מתנהגים כמוהם, אבל זוכרים רק מה שהזולת זוכר מהם. וכך מגיעה למיטתו של קלווין רייאה (נטשה מקלהון), מי שהייתה אשתו. מכאן הסרט מדלג בין נקודות ציון בעברם, לבין הנסיונות של קלווין להבין מה קרה בסולאריס.

בתוספות לדי.וי.די יש ראיונות עם הצוות, והוכחות להיותו של קלוני (שישבנו הנאה מוצג פה לתלפיות) סטנדאפיסט מוכשר. הוא מחקה את ג`ים קארי, את ג`יי לנו, גמד, ועוד כל מיני. בערוץ הפרשנות סודרברג מספר שסטניסלב לם לא ראה את הסרט, הסרט האחרון שראה לם, לפי סודרברג, היה "2001" של קובריק. מעניין אם דברים השתנו מאז ועד מותו.

בונוסים:

מאמר פרשנות על לם באתר אגודה ישראלית למדע בדיוני ופנטזיה.

בראיון לבי.בי.סי קלוני מסביר שבעצם הסיבה שהצטלם לסרט זה כדי להופיע בעירום מול סודרברג. בדחן שכזה.