הכל על הקרנות עיתונאים

"אני הייתי מצביע למפלגה שתחייב מבקרי קולנוע לשלם על הכרטיסים כמו כולם ותאלץ אותם גם לשבת עם ילדים מפריעים וגם עם אנשים שמדברים בטלפונים סלולריים במהלך הסרט".
כך כתב עידן, אחד המגיבים ב"סינמסקופ".

 

המיתוס הזה, על הקרנות עיתונאים המתקיימות למעשה בגן עדן, אינו בלעדי לאותו מגיב. משום מה, הדעה הרווחת בציבור היא שמבקרי קולנוע טובלים כל חייהם בקצפת ודובדבנים, מרחפים מסרט לסרט, בין לבין לוגמים את נקטר האלים וסועדים על שולחנות מלכים, זוכים לטובות הנאה מופלגות, וחיים כאילו היו ארקדי גאידמק או שרי אריסון לפחות.

המציאות האפרפרת די רחוקה מכך. הקרנות עיתונאים נערכות בין מספר ימים לשבועיים לפני עליית סרט על מסכי הקולנוע בארץ. המטרה ברורה: כדי שאפשר יהיה לכתוב עליו לקראת היציאה, ולהכין את הציבור לקראתו. בדיוק כמו שמבקרי ספרים מקבלים את הכותרים לביקורות, כמו שמבקרי תיאטרון הולכים להצגות, ומבקרי מוזיקה מקבלים דיסקים להאזנה, כך מבקרי קולנוע זוכים להקרנות המיועדות להם.

"איזה כיף לך, כל היום רואה סרטים", היא אחת האמירות הרווחות בנושא. למעשה, בעוד כולכם יכולים ללכת לקולנוע כרצונכם, חיים מבקרי הקולנוע תחת לוח זמנים מוקפד: הם לא צופים בסרטים כשבא להם, או כשהם יכולים, אלא כל הזמן. וחלילה, אני לא אומרת את זה מתוך טרוניה או תלונה על מר גורלי, בכלל לא, אלא כדי לתאר את המצב. חשבו על כך, שחלק גדול מהערבים מופקע לצורכי צפייה. מכאן אפשר לשער שאכן, חיי החברה שלנו לא סוערים במיוחד, אלא אם כ"חיי חברה" תגדירו בילוי קבוע, בחשכה, עם אותם אנשים במשך שנים, בלי להחליף מילה. אה, זה מה שקורה בחיי נישואין?

בשבועות האחרונים, כשמתקיים מרוץ מטורף לקראת פסח, שזה אומר גיליונות מיוחדים, סגירות מוקדמות, וכל עם ישראל יהיה תכף בחופשה אחת גדולה, עולים בבתי הקולנוע הרבה יותר סרטים. בשבוע הבא, למשל, עולים שמונה. השבוע, כלומר היום, עולים שישה. על מנת להספיק לצפות בכולם טרם העלייה, אנחנו רואים לעתים שני סרטים ביום. למשל היום, ובתחילת השבוע. ומחר עוד סרט, ומחרתיים. למעשה, החיים מתנהלים על פי לוח ההקרנות של המפיצים, בלי הנחות ובלי התחמקויות.

עכשיו, גם הקרנות העיתונאים מתחלקות לשני סוגים. בהקרנות הצהריים, יש באמת לרוב רק מבקרים ופריוויואיסטים, מדובר בהקרנות מצומצמות, באים, צופים, הולכים (אם לא נשרף אחד הרכיבים במקרנה, אם לא הוחלפה העדשה, ואם לא הוכנס הגלגל השני לפני הראשון, בטעות).

ההקרנות הליליות הרבה יותר בעייתיות, מאחר שמגיעים אליהן לא רק מבקרים, אלא גם מי שנמצאים בתעשיית התקשורת, סלבז לחמש דקות או לחמישים שנה, מקורבים למפיצים ולבעלי האולם, ובכלל. ההקרנות האלו הן בדיוק כמו שאותו עידן מלמעלה חושב שהן לא: הן מתחילות באיחור, עד שכל בעלי ההזמנות מגיעים,
ומאחר שחלקם סלבז, כאמור, הם מוצאים לנכון לאחר, כאילו מדובר באיזו השקה או מסיבה או מה. הנוכחים בהן נוהגים להסביר אחד לשני את הסרט, או לשתף אותם באירועי היום. הרי הסרט בשבילם הוא לא עבודה, אלא אירוע חברתי. אז לא רק שהם מפטפטים ומסבירים, הם גם מדברים בסלולרי, מסמסים, בודקים הודעות, וכל מה שרק תעלו בדעתכם. לפני כמה ימים קראתי שגילה אלמגור הפסיקה את ההצגה בה היא משתתפת, כדי לנזוף בבעלי הסלולרים שצגיהם ופעילותם האינסופית הפריעו לה. אני לא ממש יכולה לעצור את הקרנות הזוועה, בהן הרחש-לחש סביבי מוציא אותי מדעתי ומהריכוז, ולכן מסתפקת בנביחות קצרות או ארוכות, ובהיסוי מתמשך של הסובבים.

אבל, כמה מפתיע, ככל שאני נוזפת בהם יותר, הם מתגברים את שיחותיהם, כאילו, דווקא. ברור שההתנהלות הזאת באולמות אופיינית גם לסתם הקרנה אליה מגיע כל אחד ואחד מכם. ואני אומרת שמי שאינו מסוגל לנצור את לשונו וסלולרו בקולנוע, מוטב שישב בבית, עם הדיוידי שלו, ויניח לשאר, שהגיעו לקולנוע לא כדי לשמוע אותו ולראות את טלפונו מנצנץ באור יקרות.

זהו, זאת כל האמת על הקרנות העיתונאים היוקרתיות. ואם מישהו מכם ממש רוצה להיות באחת כזאת פעם, אין בעיה, אספח אותו אלי לשעתיים.

2 מחשבות על “הכל על הקרנות עיתונאים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s