תאומות

אורלי קסטל-בלום לא יודעת את זה, אבל אני אחותה התאומה. בהתחשב בעובדה שאחות תאומה זה מין סיוט שיכול לגרום לי להתעורר שטופת זיעה בליל ינואר, לא יכולה להיות מחמאה גדולה מזו. אבל מה אני יודעת, אולי אחות תאומה זה גם הסיוט שלה, הרי היא אחותי התאומה, כך שיכול להיות שגם היא מסויטת, בדיוק כמוני. מה יכול להיות נורא יותר מלדעת שיש מישהו שנראה בדיוק כמוך, ושיש לו חיים מחוץ לראי? ואני לא מתכוונת דווקא למראה, אלא לכל השאר. לכל מה שנמצא מתחת לאפידרמיס. ומה זה האפידרמיס הזה שכולם מהללים, כולה כמה מילימטרים בעייתיים.

שתינו למדנו קולנוע בבית צבי ובאוניברסיטה. אם אני זוכרת נכון, גם היא עבדה פעם ב"חדשות". היא כתבה כבר יותר מעשרה ספרים, ואני רק עשרה מיליון מילים על דפי עיתון. אני נמצאת הרבה לפני ספר ראשון, אבל חותמת על משפטים שלמים מהראיון לכבוד הספר החדש שלה, "טקסטיל": "יש לי ציפיות מעצמי, מהחיים, אני לא יכולה שלא לכתוב", היא אומרת, וגם, וקשה לשמוע את זה ממנה אחרי כל הספרים והכבוד והיקר – "הייתי רוצה להתפרנס בכבוד מכתיבה. מה זה בכבוד? היכולת להחזיר את המשכנתא, לנסוע לחו"ל מדי פעם. לא בריכה פרטית, לא ארבע על ארבע".

למרות הזיקה שלה לקולנוע מפתיע אותי שכמעט אף סיפור שלה לא עובד לתסריט. היחיד שעולה בדעתי כרגע הוא "בטרנד" שביים מנשה נוי ב-98`. אפשר להאשים בכך את הסהרוריות בה מתאפיינים הסיפורים שלה, את העובדה שקשה לתרגם את השפה שלה לתסריט, את מעשה המרכבה המופלא של המציאות שהיא יוצרת, אבל די מתבקש שזה יקרה. עכשיו, כשהתסריטאים דחו את השביתה שלהם, אולי מישהו, ככה באופן סמלי, ירים את כפפת העור הצורבת הזאת וינסה?

והצעה לחגי לוי ולרני בלייר: למה שקסטל-בלום לא תכתוב דמות חדשה לעונה הבאה של "בטיפול" או כמה פרקים של "פרשת השבוע"? אה, לא שדיברתי איתה, היא רק התאומה שלי, אבל נראה לי רעיון לא רע.

עוד דומה ושונה ביני לבין התאומה
1. אני לא אוכלת קרואסון עם שוקולד. היא כן.
2. מצב הכולסטרול שלי מעולה. שלה לא.
3. "אני בורדר ליין עם יכולת ארגון גבוהה", היא אומרת. גם אני.
4. "מה את חושבת שמעניין אותי כרגע? שעומד להיגמר לי הקרם". גם אותי.
5. האובססיה החדשה שלה – "מעלליו של הזמן שחולף". אצלי זו אובססיה ישנה.

אני מסתכלת על "רדיקליים חופשיים" (אגב, דבר שצריך להיזהר ממנו). בצד האחורי, על הכריכה, כתוב "אורלי קסטל-בלום 1960-?".
סימן השאלה הזה הוא נורא ואיום. כאילו, מישהו מחכה כבר למחוק אותו ולהשלים את החסר. אני מתנגדת לזה. זה חסר טעם ומחיש את הקץ.
עוד לא החזקתי ביד את "טקסטיל". אני מקווה ששם הניסוח הקשה הזה לא מופיע יותר. ולא כי אני מצדדת בהדחקה.

כל מה שכבר כתבו עליה.
כל הספרים שלה.

15 מחשבות על “תאומות

  1. הבית החדש מתאים לך יותר, למען האמת. העיצוב פה יפה יותר מב'תפוז' (מישהו באמת רוצה להיות מזוהה עם סובארו מודל 88' שבעליה מתכחש להתנתקות שהתרחשה לפני 8 חודשים?)

  2. המקום הנוכחי בהחלט עדיף מהמקום הקודם, אם זה מבחינת מראה ואם זה מבחינת נוחות. עכשיו את יכולה להתחרות עם יאיר רוה גם בעניין הבלוגים. בהצלחה!

  3. קראתי 100 עמודים מהחדש של תאומתך, אני מקווה שלא תתאכזבי כמוני, כי לדעתי הספר לא טוב. אפילו לכתוב משפט כזה זה חילול הקודש בשבילי כי היא הייתה – בספריה המוקדמים יותר – הסופרת האהובה עלי וחייתי את הספרים שלה מבחינה זה שהרגשתי שאני בתוך העולם המסויט והמופרע, בתוך השפה והדימויים שלה. הרגשתי שהיא מתרגמת אותי.
    גם את שני הספרים האחרונים לפני הספר הזה לא כל כך אהבתי. לא מתחשק לי להתחכם או לתת פה איזה שנינה, אבל לי היא נעשתה זרה.

  4. חן חן וישר כח לך, דבורית, על ההפניה לפוסט הזה דווקא ביום שבו פוסמה הבושה הגדולה ביותר בישראל: מי שכתב 10 ספרים ונחשב לסופר/ת הטוב/ה ביותר בישראל, לא יכול/ה להתפרנס מזה בכבוד. הבוקר, בתכנית "הכל דיבורים" עם ירון דקל, אמרו שי גולדן ועירית לינור שמי שכותב, יוצר, משורר, מלחין ועוסק בתרבות, צריך עבודה קבועה, משהו אחר שיחזיק אותו על פני המים ויקשר אותו לחיי העולם הזה. סשה ארגוב עבד בחברת החשמל ובבנק, אהוד מנור עבד ברדיו, א.ב. יהושע ודן אלמגור פרופ' באוניברסיטה, ועוד ועוד. אני מקווה, לטובת אורלי קסטל-בלום, לפנות לקוראי הפוסט הזה: עזרו לה ליצור תרבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s