קרב רב

איפה ראיתם או שמעתם בארץ, בפעם האחרונה, שני מבקרי קולנוע מחליפים דעות על סרט שראו, בפורום ציבורי? האופציה היחידה, כרגע, לשמוע אותנו מחליפים דעות היא ביציאה מהקרנות העיתונאים, או במפגשים חברתיים. אבל מה, זה לא היה מעניין את הציבור?

אני משוכנעת שכן, ופעם היו גם תוכניות רדיו בהן השתתפו מבקרי קולנוע, והתדיינו ביניהם. הראשונה הייתה בשנות השישים עם זאב רב-נוף האגדי, אחר כך הייתה תוכניתו של גידי אורשר, ששודרה בגל"צ, ואחריה "הכל קולנוע" של דן פיינרו (במרבית השנים ברשת ב` ובדמדומיה ברשת א`). בשנות השבעים השתתפו בה אייקונים כאהרן דולב, איתן גרין ויהודית אוריין, ובגלגולה השני, מ-83 ועד 2001 התפלמסו מאיר שניצר, יכין הירש, דן דאור, דן מוג`ה, צביקה אורן, דני ורט וד"ר אורלי לובין.
לא הגיע הזמן לתוכנית טלוויזיה שכזו, תוכנית על קולנוע בה יתכתשו המבקרים אלו עם אלו?

ההשוואה הפומבית היחידה בין המבקרים בארץ, כרגע, היא בטבלת הכוכבים של "עכבר העיר" (תוספת: ועוד אחת, חלקית, ב"טיים אאוט"). למען האמת, אני יודעת שחלק גדול מהצופים הפוטנציאליים מסתפקים רק ב"כמה כוכבים", כשהם מתלבטים אם לצפות בסרט מסוים, אבל בטוחה שגם לדיון יותר מפורט, ולהחלפת דעות שכאלו יש מקום.

רוב הביקורות מתפרסמות בסוף השבוע הראשון ליציאת הסרט למסכי הקולנוע, כך שכולנו קוראים את הדברים של כולם בלי יכולת להגיב על מה שנאמר. דיון מאוחר יותר בין מבקרים יכול להתקיים בבלוגים, ואני לא מתכוונת לבלוגים של ביקורות בלבד, כמו זה של אהרן קשלס המצוין ב-ynet, למשל, אלא לבלוגים ובהם חומרים נוספים, בדיוק כמו זה של יאיר רוה, שממנו שאבתי את התשוקה וההשראה לבלוג הזה.
באתר של רוג`ר איברט, המבקר הלאומי של אמריקה יש את הערוץ שלו ושל רופר, ואני מקווה שבאתר של תא מבקרי הקולנוע (בו אני משמשת כסגנית היו"ר), המוקם בימים אלו, אפשר יהיה לייצר מתכונת עימותית דומה. ובינתיים, עד שזה יקרה, אני מקווה שעוד ועוד בלוגים של מבקרים יצוצו ברחבי הרשת.

מה קורה בקריית שמונה?

אני קוראת ב"ידיעות אחרונות" שבית הקולנוע היחיד בקריית שמונה ייסגר ב-30 באפריל, בגלל מיעוט צופים, ולא מאמינה. בעיני, קהילה בלי בית קולנוע היא כמו כמו קהילה בלי בית כנסת (או כנסיה או מסגד, ובמובן החיובי). זאת מחיקה דרמטית של סמל תרבות מובהק. לא מבינה איך זה ייתכן. גם אם יש שם עכשיו קשיים כלכליים, וגם אם אנשים מדירים רגליהם מהקולנוע, בטוח שצריך לפעול כדי לשפר את המצב, לסבסד את האולם, להביא סרטים חדשים ומצוינים לשם. איפה נשמע דבר כזה, עיר בלי בית קולנוע?

תושבי הקרייה, יאללה, מלחמה!

שלושת הסרטים הכי טובים בעיר

הר ברוקבק

אחרי שהפסיד ל"התרסקות" את האוסקר (אבל זכה בפרס הבמאי), אני מרגישה צורך לפאר ולרומם את אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה, "הר ברוקבק", שוב. אני גם מכתירה אותו כסרט הראשון השנה שבכיתי בו, עם דמעות וקולות. מסכן אורי קליין מ"הארץ" שישב בקרבתי.
את הסיפור שעליו התבסס התסריט של "הר ברוקבק" כתבה אני פרו, והוא נחשב לסיפור הקצר הטוב ביותר שהתפרסם אי פעם ב"ניו יורקר" (נמצא בקובץ "סיפורי ויומינג", שיצא במהדורה מחודשת לא מזמן). "חדשות הספנות" היה הסרט הקודם והראשון שנכתב לפי ספר שלה, אבל הניסיון ההוא לא הצליח במיוחד. את התסריט זוכה האוסקר כתב לארי מקמארטרי (עם דיאנה אוסנה), שכתב את מיני סדרת המופת "יונה בודדה", לתמהיל נוסף לי, והתוצאה לא פחות ממושלמת.
ג`ק (ג`ייק ג`ילנהול) ואניס (הית` לדג`ר) הם שני קאובויז ששומרים יחד על עדר כבשים בהר ברוקבק בוויומינג. החברות הופכת לרומן, אבל בגלל שמדובר בדרום ארצות הברית, בשנת 63`, הם חייבים להישמע לציוויים החברתיים המקובלים, זאת אומרת להקים משפחה. אלא שלמרות הנישואים – ג`ק ללורין (אן האת`וויי) ואניס לאלמה (מישל וויליאמס) – הקשר נמשך.
הדבר הבולט ביותר ב"ברוקבק" הוא שיש לו שני גיבורים שווי זכויות ומעמד. בדרך כלל אין בעיה בקולנוע, או בכל יצירה, לדעת תוך רגע מיהו הגיבור, אבל לי מציב את שניהם על כפות המאזניים ומאזן אותן. אם אני לא טועה, זו גם הפעם הראשונה בקולנוע בה מופיעים שני הומואים כדמויות גבריות, הכוונה ללא גינונים נשיים, כמו שהומואים מאמצים בדרך כלל; גברים שמתנהלים ומהלכים ומדברים כמו גברים (וזה לא לגנאי, גברים ונשים עושים דברים אחרת) שפשוט אוהבים את בני מינם. הכוריאוגרפיה של לי את המפגשים הפיזיים ביניהם מרגשת בפשטות שלה, בטבעיות שבה הדברים זורמים, בתשוקה ובאירוטיקה שמציפות את המסך כשהם עליו. ואין בזה שום דבר מתייפייף, כי הם גם מתגוששים, ונאבקים, ורבים ומדברים. צריך לזכור שלא מדובר בשני גיבורים ניו יורקים אינטלקטואלים עכשיוויים, אלא בשני גברים מסוקסים, לפני יותר מ-40 שנה. ידוע וברור שבמערבונים רוויים בהומואירוטיות מוסווית, אבל לי שם את הדברים על השולחן. יש להם באמת אקדח בנרתיק, אבל הם גם שמחים לראות אחד את השני.
"ברוקבק" מדלג על המובן מאליו, ומגיש את העובדות הקשות, המלודרמטיות, בצמצום ובאיפוק. ולכן כל רגע, כל מהלך הופך עוצמתי. נקישת אצבע נשמעת כרעם מתגלגל, ושלוש מילים תמימות נשמעות כמו דרשת יום הדין. החשש הנורא בכתיבה על הסרט היה לפגוע בעדינות שלו, בחומר ממנו הוא עשוי, ולקלקל, באיזו דריסת רגל גסה שלא במכוון בכנפי הפרפר שבעזרתם מניע לי את העלילה ואת היחסים המורכבים שנוצרים בה בין שני הגברים לסובבים אותם.
אחד מהדברים עליהם חשבתי במהלך הצפייה הוא, כמה הדברים שאנשים אומרים עליך, שלא בפניך, לאנשים אחרים, יכולים להעיד על מה שהם מרגישים כלפיך, וכמה, פעמים רבות, יש פער בין שתי הפאזות. וכמה, למעשה, אפשר לפספס אם לא מקשיבים למי שנמצא קרוב אליך, או, כמה קשה להגיד לו/לה, הכל, וכמה, כשכבר יודעים על כך, זה יכול להיות מאוחר. לי מעניק צורה ממשית לפספוס, לכל התקלות שליוו את הקשר של ג`ק ואניס, וזה, אם תהיתם, מה שגרם לי לבכות.

טרומן קפוטה

פיליפ סימור הופמן קיבל את האוסקר על התפקיד שלו כטרומן קפוטה, בזכות עיצוב מושלם של הדמות. אבל "טרומן קפוטה", הסרט, לא יכול היה לזכות באוסקר כי הוא עמוס מדי, כבד מדי, ספרותי מדי, מילולי מדי. כי לצפות בו זה כמו לקרוא ספר, אבל לא ספר טיסה, אלא משהו של 880 עמודים כרוכים שמונח למראשותיך ואת קוראת אותו חודשים לפני השינה, כל פעם קצת, כדי להבין את הכל ולא לפספס שום דבר.
כמה דברים מופלאים יש בסרט. והראשון מביניהם, זה פיצ`ר ראשון גם לבמאי בנט מילר, וגם לתסריטאי דן פטרמן. מילר אמנם ביים סרט תעודי נחשב לפני כמה שנים, אבל פטרמן הוא שחקן, שמקסימום נתקלתם בו ב"וויל וגרייס", "המשפט של איימי" ועוד תפקידי אורח קטנים. ושחקן שכותב תסריט ראשון שכבר מועמד לאוסקר, זה לא אירוע שכיח בתעשייה. התסריט מבוסס על הביוגרפיה של קפוטה, מסופריה הנערצים של אמריקה, שכתב ג`ראלד קלארק. את ההצלחה הכל כך מיוחדת הזאת אפשר אולי להסביר בכך שמילר ופטרמן חברים מגיל 12. גם הופמן מכיר אותם כבר הרבה שנים, שלושתם בני 39, ואולי מה שנוצר כאן זאת כימיה מופלאה של שלושה אנשים מוכשרים במיוחד. הצלע הרביעית והמחוננת היא קתרין קינר, כחברת הנפש של קפוטה, הרפר לי. קפוטה ולי (שעדיין חיה, אבל נמנעת ממגע עם התקשורת) גם הם היו חברים מילדותם. לי כתבה ספר אחד בחייה, ספר מופת, "אל תיגע בזמיר", שגם הפך לסרט. שמועות מרושעות טוענות שקפוטה עזר לה בכתיבה, ושאולי זאת הסיבה שכתבה רק ספר אחד. "אל תיגע בזמיר", הספר והסרט זוכה לתזכורת ממושכת בתחילת "כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו. בפעם הבאה שתצפו בו, שימו לב לשיחה על הספר.
"טרומן קפוטה" הוא סיפור כתיבת הספר "בדם קר", הספר האחרון שכתב קפוטה, זה שהפך אותו לעוד יותר מפורסם ונחשב וידוע ומקובל מאשר היה, אם זה בכלל אפשרי, בחוג הסילון של הסלון הספרותי הניו יורקי של שנות השישים. סיפור הסרט, למעשה סיפור הכתיבה של הספר מתחיל בידיעה קטנה שקרא ב"ניו יורק טיימס" בסוף 59`, על ארבעה בני משפחת חוואים שנרצחו בקנזס. קפוטה התלהב, והתקשר לעורך שלו ב"ניו יורקר", שייתן לו לנסוע לשם, כדי שיוכל להביא את הסיפור. העורך מסכים, וקפוטה לוקח את החברה שלו, הרפר לי (קיניר) לנסיעה, כדי שתהיה התחקירנית שלו. ממש מדהים לראות את הסבלנות שלה כלפיו, סבלנות עד כדי ביטול עצמי, כשהיא נענית לכל גחמותיו ולכל הסידורים והמנהלות שהיא צריכה לעשות עבורו. וכל זה, תוך כדי יציאת הספר שלה לאור, והעיבוד הקולנועי שלו. אחת הסצנות המקסימות, שמעבירות את היחסים ביניהם מתרחשת בזמן הקרנת הבכורה של "אל תיגע בזמיר", כשקפוטה לא מסוגל, אפילו לשנייה אחת, לשמוח עם החברה הכי טובה שלו. לא מבינה איך היא לא מפליקה לו קבל עם.
קפוטה, ההומו המוחצן בעל טון הדיבור המתפנק והילדותי, שבולע את המילים, כמו גם המוני מכלי גרבר מעורבבים באלכוהול, מאוהב בעצמו נואשות. אולי מאוהב זאת לא המילה, והוא רק מנסה בכל רגע נתון לפצות את עצמו על החסך באהבה שחווה בילדותו – אמא שלו התאבדה, ואבא שלו לא היה דמות מופת – גם אם זה אומר לשחד אנשי שירותים שיהללו וישבחו את הכתיבה שלו תמורת כמה מעות.
הזוג המוזר הזה – קפוטה השאיר את בן זוגו, הסופר ג`ק דאנפי (ברוס גרינווד) בניו יורק – מגיעה לקנזס הכפרית, ותוך זמן קצר מהרגע שהם מגיעים נלכדים החשודים ברצח המרובע, פרי סמית (קליפטון קולינס) וריצ`רד היקוק (מארק פלגרינו). ומכאן, "טרומן קפוטה" מתמקד ביחסים הסבוכים של קפוטה עם סמית, שנמשכו חמש וחצי שנים, הזמן שעבר מאז המקרה ועד הוצאתו להורג של הרוצח. בפרק הזמן הזה מתואר תהליך היצירה לפרטי פרטים, וזה הרי נושא הסרט: איך נוצר הספר, תהליך ההפרייה וההריון ולידת העכוז שלו, ובמקרה הזה, גם הקשר בין היוצר לבין אובייקט המחקר שלו, חומר הגלם המשמש אותו לכתיבה. קפוטה מעיד על עצמו, כמי שזוכר 94 אחוז ממה שהוא קורא ורואה. הזיכרון הפנומנלי הזה עזר לו במלאכת הצייד והליקוט לאורך השנים שעברו מאז שהמקרה ועד שהספר "בדם קר" נכתב.
במהלך הזמן הזה הדבר הכי משמעותי לקפוטה היה הסבל שלו, שהיה מפוזר על פני כמה מוקדים. נכון שהוא באמת התאהב בסמית ומצא קווי דמיון לא מעטים בין הילדות ששניהם חוו, אבל זאת הייתה אהבה מרושעת. ואולי כל אהבה היא כזאת? סמית היה הבצק הנושם של קפוטה, זה שממנו הוא לש וצר את החומרים לספר שלו. היסורים שהוא מתאר בעטיו הם יסורי כתיבה, או יסורי לידה. קפוטה תופס את סמית בטפריו ובניביו, ולא מרפה, עד שאין נשמה באפו. הוא יונק ממנו כל לחלוחית של חיים, כל טיפת דם, כדי להשקות בהם את הגיבור שלו, שמצמח בינתיים איברים בין דפי הכתיבה הלבנים והחלקים.
אי אפשר להימנע מההגדרה הבאה: קפוטה הוא טפיל, או אפילו מעין גידול על אבי העורקים של הנידון למוות, והוא ניזון מדמו. עד שזה לא ימות, לא תוכל להיוולד היצירה. סמית, שכשלעצמו מצייר וכותב, נקשר אליו ומתחנן שיעזור לו להימלט מגזר הדין. אבל קפוטה לא יכול לעזור לו. זאת אומרת, הוא לא רוצה. מבחינתו, ליחסים האישיים שנרקמו אין משמעות. הוא צריך לרוקן מסמית את חייו כדי שיהיה לו במה למלא את הדפים, את עצמו, את האני היוצר שלו. וכדי שכל זה יקרה, חייב קפוטה להיות מרוכז בעצמו במאתיים אחוז. לא מאוד ברור איך הסביבה יכולה לסבול אותו ולהכיל את האגו היצירתי הגולש מעבר לגדותיו, ובכל זאת זה קורה. יש סביבו את אותם שניים שלושה אנשים שתומכים בו תמיד. ככה זה כשאתה גאון. מילר ופטרמן חילצו את תהליך הכתיבה והיצירה מתוך התא העמוק, האפל והעכור שהייתה כלואה בו, ויצרו את
"טרומן

זמן זה קצף

ארבעה חודשים בדיוק עברו מאז עזבתי את בניין המערכת, את החדר שביליתי בו יותר שעות מאשר בבית שלי. אחרי שלוש שנים בכפל תפקידים, מבקרת הקולנוע וסגנית העורך, החלטתי לחיות כאחד האדם, במשרה אחת בלבד. הייתי משוכנעת שמאותו רגע מפל של זמן יזרום לחיקי, ושעכשיו אוכל לסמן וי על אלפי דברים אותם לא הספקתי לעשות תוך כדי המירוץ המטורף אחר זנבי ואחר ראשו של הגיליון הבא. למשל, לשטוף את כל הכלים פעם וחצי ביום. למשל, להתחיל לחסל, כלומר לגמור את ערימות הספרים שהתגודדו חסרי מנוחה ליד המיטה שלי, ועל המדפים, ועל השולחנות, בועטים בדפיהם בעצבנות. למשל, להתחיל לכתוב את הספר שלפחות שני אנשים מחכים לו. למשל, לפצח את השיטה ולהבין איך אני מוציאה לא רק לחם מן הארץ, אלא גם חמאה. למשל, לעבור כבר את המבחן בתיאוריה, למשל, להרוויח כסף מכל תוכנית טלוויזיה או רדיו בה אני מתארחת, למשל, לטפח חיי חברה סוערים ולהפוך לנערת מסיבות שרק צריכה לסנן את ההזמנות לאירועים השונים, למשל, לכונן קשרים חבריים עם כמה אנשים מהעבודה, קשרים שלא התאפשרו במהלך מחול השדים של השגרה, למשל, ללכת למכון הכושר בכל יום, ולא לשכוח עמידת ראש של לפחות חמש דקות, למשל לישון 7 שעות ביממה, ובשעות קונבנציונליות.

מתוך הלמשלים האלו התממשו די מעט דברים. כן, אני החניכה המצטיינת במכון הכושר, ועושה עמידת ראש כמעט כל יום. למה? זה ממריץ את מחזור הדם, וממש מעולה לעור הפנים. הרעיון הכללי הוא לעשות דברים הפוכים לאלו שאנחנו עושים בדרך כלל, זה טוב גם כתרגילים, וגם בכלל, כדרך חיים, זה מערבל את המערכת, מרענן ומטלטל אותה. ואני גם מצליחה לישון, ברוב המקרים, לפי הספר. החיים במסלול הרגוע יותר נוחים, אין להכחיש, ועל השאלה איך הצלחתי לחיות כל כך הרבה זמן באורח חיים ספרטני של  12-20 שעות עבודה ביממה אין לי תשובה חד משמעית, למעט מבנה אישיות, אה, קצת, איך אגיד, שונה.

אבל אם מישהו מעלה בדעתו שיש לי זמן פנוי כעת, ושלעתים, אפילו לחמש דקות, אני מוצאת את עצמי תוהה מה אעשה עכשיו, הוא טועה, ובגדול מאוד. הזמן, מתברר, הוא יצור מאוד גמיש וחמקמק. הוא מסוגל להתכווץ ולהצטמצם כאילו היה חיית החושך, ומבלי משים אני שומעת את עצמי חוזרת שוב ושוב על המשפט "אין לי זמן", ולא מאמינה שאני עדיין אומרת אותו. יש כל מיני דרכים לניהול זמן, ולבצע בו כל מיני מעשים מגונים, אני יודעת, אבל הוא יצור כזה זדוני וחמקמק, ובינתיים הוא מנצח אותי, ולא אני אותו. אבל, ידידי, לא לעולם חוסן. עוד אמצא את הדרך לעקוף אותך בסיבוב. 
 
השבוע הגעתי למערכת, לא סתם בהתנדבות, אלא כי החליפו לנו את הטלפונים הסלולריים. מפלאפון לסלקום. בינתיים רק צרות יש לי מההחלפה הזאת, אבל לא על זה רציתי לספר. נכנסתי לחדר הישן שלי, שכבר שני אנשים התחלפו בו מאז עזבתי, והנה על הקירות הגברים של חיי. אף אחד לא טרח להחליף אותם באחרים, אולי כי הם באמת הכי מוצלחים: נייט מ"עמוק באדמה", איידן מ"סקס והעיר הגדולה" וג`ק מ"אבודים". חייכתי אליהם. הם חייכו אלי בחזרה, ואז הלכתי.