נערת פוסטר

 

בחדר העבודה שלי, משני צדדי, יש פוסטרים ממוסגרים. משמאל "שמש נצחית בראש צלול", ומימין "אבודים בטוקיו". בדירה הקודמת כיכבו "ז'יל וג'ים" ו"נהג מונית". מה הקשר ביניהם? אנשים אבודים, קשרים מקולקלים, אאוטסיידרים שמסתכלים על המיינסטרים מרחוק. טעם קצת תיכוניסטי כזה, לא? מודה באשמה. לא התגברתי ולא התבגרתי.

חוץ מקישורים רעיוניים אני אוהבת להשתעשע גם בקווקווים בין סרטים ויוצריהם, ועכשיו אנסה לעשות את זה עם סרטי קאן, או לפחות עם שני הפוסטרים הנוכחיים שלי. אתמול הוכרזו הסרטים שישתתפו בפסטיבל קאן ה-59, שייפתח ב-17 במאי. הייתי שם, לראשונה בחיי (רוב הזמן אני משוכנעת שגם האחרונה), לפני שנתיים, לשלושה ימים בלבד. לא קיפצתי ממסיבה למסיבה, אלא יותר מאולם הקרנה חשוך אחד למשנהו. נכון, צעדתי פעם על השטיח האדום, ולא היה דבר מביך מזה, כך שטמנתי בלי חן את ראשי בקרקע האדומה (הוא לא מקסים ביופיו, אבל הוא באמת אדום), וחציתי את הכמה עשרות מטרים עד האולם. הסרט ההוא, שבשלו צעדתי על השטיח – זאת הייתה הדרך היחידה להגיע לאולם – היה "מחול הפגיונות", ובאותה הקרנה נכח גם קוונטין טרנטינו ("אם יש שלב מעבר לגן העדן, הרי זה המקום בו אני נמצא", אמר אז מר ק') ששפט בפסטיבל.

מי שאירחה לו שם לחברה הייתה סופיה קופולה, שהשנה מגיעה לפסטיבל עם סרט חדש המשתתף בתחרות, "מרי אנטואנט", עם קירסטן דאנסט (מ"שמש נצחית"). פעם נהגתי לומר שאני לא אוהבת סרטי תלבושות. היום אני מוכנה להתנסות (כאילו שיש לי ברירה) בכל, בעיקר כשמי שחתומה עליו היא הנסיכה הקסומה מיז קופולה. אגב, תפקיד קטן יש שם גם לשרה אדלר הישראלית, שבטח הכרתם אותה כבר ב"פרשת השבוע", הדרמה של הוט שהעונה הראשונה שלה הסתיימה ממש באחרונה, ובקולנוע היא מופיעה כעת ב"שנת אפס" המצוין (והנה מועדי ההקרנות, שלא תגידו "איפה? מתי?"). אדלר כיכבה בסרט של גודאר, "המוזיקה שלנו", שהוצג בקאן לפני שנתיים (ולא הגיע לפה בהקרנות מסחריות, אלא לכמה ספוראדיות). אני צפיתי בו בקאן, ובהקרנה נכח גם גודאר שדיוקנו קישט אז את העמודים הראשונים של היומונים שהופצו בפסטיבל, וזכה לתשואות ארוכות מהקהל.

גם אלמודובר מגיע עם סרט חדש, "Volver", עם פנלופה קרוז. לא אהבתי את הסרט האחרון שלו, "חינוך רע", אבל אני מקווה שהפעם יחזרו יחסינו להיות כמו בימי "דבר אליה".

עוד חיבור לימי קאן שלי אני יכולה למצוא ב"בבל" , הסרט החדש של אלחנדרו גונזלס אינאריטו, במאי "אהבה נושכת" ו"21 גרם". פה משחק גואל גרסיה ברנל, שהגיע אז לקאן עם "דרום אמריקה באופנוע", ונהניתי לראות אותו במסיבת העיתונאים, אחת הבודדות שהצלחתי להשתחל אליהן. למה? כי הכל שם ממותג וממודר, ויש בקאן שלטון קאסטות חסר רחמים של שווים ושווים יותר מבין העיתונאים, עם תגים ייחודיים וכאלה.

במאי נוסף שאני הולכת אחריו באש ובמים הוא ריצ'רד לינקלייטר, שמגיע עם Fast food nation על זוועות המזון המהיר, נושא שמדבר מאוד אל מי שהסופרמרקט שלה הוא ניצת הדובדבן, וארוחות הצהריים שלה מורכבות מקינואה, קינואה ולפעמים גם קינואה.

גם קן לואץ', הבריטי הלוחם פה, עם The wind that shakes the Barley  "מבט אוהד על הרפובליקנים באירלנד של המאה ה-20". חשוד, אבל אמתין בסבלנות. התסריטאי שלו, פול לברטי כתב גם את "16 מתוק" ואת "קוראים לי ג'ו", שזה מרגיע במקצת.

מאז 2001, אחרי שעשה את "דוני דרקו", העולם מחכה לסרט הבא של ריצ'רד קלי, הגאון הצעיר (עכשיו הוא כבר בן 31). בינתיים, לפני כמה חודשים זכיתי לצפות בסרט הרע של השנה, "דומינו", שהוא כתב לו את התסריט, אבל אני מקווה שזה לא אומר כלום, ושהכל בגלל שהתסריט שלו נאנס בפראות. הפעם, ב-Southland tales , כמו ב"דוני דרקו", הוא גם כותב וגם מביים: 2008, גל חום בלוס אנג'לס מסתיים במסיבת 4 ביולי פרועה. עם דה רוק, שון וויליאם סקוט, שרה מישל גלר ומנדי מור. ומה, לא נראה לו שאני מחכה בעצם לג'ייק ג'ילנהול (וצריכה להסתפק בו רק ב"הר ברוקבק"), שב"דוני" הבנתי שהוא הדבר הבא?

הנקודה הישראלית 
1. שני סרטי סטודנטים ישתתפו בקאן במסגרת CINEFONDATION
האחד של יניב ברמן מאוניברסיטת תל אביב, "גם ילדים התחילו קטנים", על ילדים המשתלטים ליום אחד על חטיבת הביניים בה הם לומדים.
שני של נדב לפיד מסם שפיגל, "החברה של אמיל".

2. דובר קוסאשווילי יציג את התסריט החדש שלו בסדנת פרה-פרודקשן.

3. איליה סולימאן ("התערבות אלוהית") יהיה בחבר השופטים.

מבט נוסף על קאן אצל יאיר רוה, האתר הישראלי הראשון שהעלה את הדיווח.