אל תירו בפסנתרנית

קריירת רקדנית הבלט שלי תמה בגיל שש, אחרי שני שיעורים, כשהמורה הודיעה לממונה עלי, ולא ברמז דק במיוחד שחבל על הזמן, שתופעה כזאת לא ראתה כבר הרבה שנים – כשל תפעולי כל כך נואש של המערכות הריקודיות (המצאתי את המונח הזה). לא חשבתי שזאת טראומה שתלווה אותי כל חיי עד שהבנתי, אחרי הסלואו הראשון בכיתה ח' שאין לי כוונות לרקוד יותר לעולם, וכיצור נחוש עם תעודות על כל הקירות, באמת לא רקדתי יותר. גם לא סלואו. אגב, מוסד הסלואו עדיין קיים איפשהו?
קריירת הנגינה שלי לעומת זאת הייתה אך במעט יותר מוצלחת, ובמשך כמה שנים למדתי לנגן בפסנתר. גם כאן לא נרשמו קריאות התפעלות משום צד, אבל לפחות רכשתי השכלה מוזיקלית מינימלית. פה צריכה הייתה לבוא תמונה שלי בגיל 12, בקונצרט סוף השנה, אבל יש משהו מדכא ומורבידי בתמונות כאלו, אז אחסוך אותה מהציבור הרחב. אני לא אוהבת במיוחד להסתכל עליה, ולו רק בגלל העובדה שאני יודעת כבר מה קרה הלאה – לא הפכתי לפסנתרנית, אלא הייתי עוד אחת משמונה מאות אלף הילדות שלמדו לנגן, ושהיכולות שלה (שלי) היו מצומצמות במיוחד. לכן סרטים על ריקודים ונגינה פורטים היטב על כל העצבים החשופים שלי.

שלושה סרטים עולים היום, והראשון שבהם, והכי טוב, הוא הסרט הצרפתי "לבי החסיר פעימה" , על פסנתרן ששקע בסחי של החיים, ומנסה בגיל מאוחר לחזור למצוא מזור לנפש. גם אני ניסיתי לחזור לנגן אחרי הצבא. אוף, זה היה כואב.
הסרט הוא רימייק לאינדי אמריקאי, Fingers עם הארווי קייטל בתפקיד הפסנתרן, ושווה לנסות אותו. ואם כבר פסנתרנים, עוד אחד ודי. כמו שאני רואה, "מחבואים" של מיכאל הנקה, מפצל פה את הקהל לשניים, אוהבים ומתעבים. גם הסרט הקודם שלו שהוצג בארץ, "המורה לפסנתר", פיצל את העולם לשניים: כולם שנאו, אני אהבתי. וסטייה קלה, במדריד נפתחה השבוע תערוכה ובה דיוקנאות של איזבל אופר (גיבורת "המורה לפסנתר"), אם במקרה יש פה מאושרים שיגיעו לשם בקרוב.

השני, "16 רחובות" – הוא אקשן ברוס וויליסי, כשלצדו מוס דף, שביים ריצ'רד דונר, מרדף פרוע ברחובות מנהטן. ממליצה (הביקורת תתפרסם ב"רייטינג" בתחילת שבוע הבא, לפני יום העצמאות, בגלל אילוצי סגירות מוקדמות של גליונות החגים).

והשלישי, "אנג'ל A" של לוק בסון, ניסיון אמנותי כאילו, בשחור לבן – סיפור אהבה מוזר ברחובות פריז. 88 דקות שנמשכות כ-188 (הביקורת – ע' הערה קודמת).

בסינמטק תל אביב מוצג מדי חמישי בחצות (שזה היום), הסרט הדוקומנטרי "הפחדנים האמיצים" (גם עליו בשבוע הבא בעיתון), מחווה פוסט מודרניסטית לדוד פרלוב, על דוקומנטריסט היוצא לצלם מסיבת טרנס. כתב, הפיק, ביים ומשחק אדומי (בצילום), כך קורא לעצמו עודד לשם, שלמד בסם שפיגל.

מחר, שישי, סינמטק תל אביב, 11:30 "דם ודמעות" (ביים איזידור רוזמרין), ניסיון לסכם עבור הצופה האמריקאי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעזרת הרבה מרואיינים מכל הקצוות הפוליטיים. אנגלית, ללא תרגום (איך זה שאין לסרט רמז ב-imdb?). בתום ההקרנה – שיחה עם הבמאי ועם פרופ' סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל קודס. לא צפיתי, אבל הוא נשמע לי מעורר מחלוקת.

בסינמטק ירושלים, היום ב-18:30, מפגש בסדרה "אתיקה בקולנוע", שכולל את הקרנת "הכל מתחיל היום" של ברטראן טברנייה, ואחריו שיחה עם ד"ר רונן צדקה על תפקידו של המחנך.
מאוד חינוכית אני היום.