אל תירו בפסנתרנית

קריירת רקדנית הבלט שלי תמה בגיל שש, אחרי שני שיעורים, כשהמורה הודיעה לממונה עלי, ולא ברמז דק במיוחד שחבל על הזמן, שתופעה כזאת לא ראתה כבר הרבה שנים – כשל תפעולי כל כך נואש של המערכות הריקודיות (המצאתי את המונח הזה). לא חשבתי שזאת טראומה שתלווה אותי כל חיי עד שהבנתי, אחרי הסלואו הראשון בכיתה ח' שאין לי כוונות לרקוד יותר לעולם, וכיצור נחוש עם תעודות על כל הקירות, באמת לא רקדתי יותר. גם לא סלואו. אגב, מוסד הסלואו עדיין קיים איפשהו?
קריירת הנגינה שלי לעומת זאת הייתה אך במעט יותר מוצלחת, ובמשך כמה שנים למדתי לנגן בפסנתר. גם כאן לא נרשמו קריאות התפעלות משום צד, אבל לפחות רכשתי השכלה מוזיקלית מינימלית. פה צריכה הייתה לבוא תמונה שלי בגיל 12, בקונצרט סוף השנה, אבל יש משהו מדכא ומורבידי בתמונות כאלו, אז אחסוך אותה מהציבור הרחב. אני לא אוהבת במיוחד להסתכל עליה, ולו רק בגלל העובדה שאני יודעת כבר מה קרה הלאה – לא הפכתי לפסנתרנית, אלא הייתי עוד אחת משמונה מאות אלף הילדות שלמדו לנגן, ושהיכולות שלה (שלי) היו מצומצמות במיוחד. לכן סרטים על ריקודים ונגינה פורטים היטב על כל העצבים החשופים שלי.

שלושה סרטים עולים היום, והראשון שבהם, והכי טוב, הוא הסרט הצרפתי "לבי החסיר פעימה" , על פסנתרן ששקע בסחי של החיים, ומנסה בגיל מאוחר לחזור למצוא מזור לנפש. גם אני ניסיתי לחזור לנגן אחרי הצבא. אוף, זה היה כואב.
הסרט הוא רימייק לאינדי אמריקאי, Fingers עם הארווי קייטל בתפקיד הפסנתרן, ושווה לנסות אותו. ואם כבר פסנתרנים, עוד אחד ודי. כמו שאני רואה, "מחבואים" של מיכאל הנקה, מפצל פה את הקהל לשניים, אוהבים ומתעבים. גם הסרט הקודם שלו שהוצג בארץ, "המורה לפסנתר", פיצל את העולם לשניים: כולם שנאו, אני אהבתי. וסטייה קלה, במדריד נפתחה השבוע תערוכה ובה דיוקנאות של איזבל אופר (גיבורת "המורה לפסנתר"), אם במקרה יש פה מאושרים שיגיעו לשם בקרוב.

השני, "16 רחובות" – הוא אקשן ברוס וויליסי, כשלצדו מוס דף, שביים ריצ'רד דונר, מרדף פרוע ברחובות מנהטן. ממליצה (הביקורת תתפרסם ב"רייטינג" בתחילת שבוע הבא, לפני יום העצמאות, בגלל אילוצי סגירות מוקדמות של גליונות החגים).

והשלישי, "אנג'ל A" של לוק בסון, ניסיון אמנותי כאילו, בשחור לבן – סיפור אהבה מוזר ברחובות פריז. 88 דקות שנמשכות כ-188 (הביקורת – ע' הערה קודמת).

בסינמטק תל אביב מוצג מדי חמישי בחצות (שזה היום), הסרט הדוקומנטרי "הפחדנים האמיצים" (גם עליו בשבוע הבא בעיתון), מחווה פוסט מודרניסטית לדוד פרלוב, על דוקומנטריסט היוצא לצלם מסיבת טרנס. כתב, הפיק, ביים ומשחק אדומי (בצילום), כך קורא לעצמו עודד לשם, שלמד בסם שפיגל.

מחר, שישי, סינמטק תל אביב, 11:30 "דם ודמעות" (ביים איזידור רוזמרין), ניסיון לסכם עבור הצופה האמריקאי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעזרת הרבה מרואיינים מכל הקצוות הפוליטיים. אנגלית, ללא תרגום (איך זה שאין לסרט רמז ב-imdb?). בתום ההקרנה – שיחה עם הבמאי ועם פרופ' סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל קודס. לא צפיתי, אבל הוא נשמע לי מעורר מחלוקת.

בסינמטק ירושלים, היום ב-18:30, מפגש בסדרה "אתיקה בקולנוע", שכולל את הקרנת "הכל מתחיל היום" של ברטראן טברנייה, ואחריו שיחה עם ד"ר רונן צדקה על תפקידו של המחנך.
מאוד חינוכית אני היום.

10 מחשבות על “אל תירו בפסנתרנית

  1. דבורית יקרה,

    אל הבלוג שלך הגעתי דרך האתר של יאיר רווה, ואת מהווה לי השלמה לדברים שהוא מחסיר. איכשהו, את לפעמים מפגרת אחריו בכל הקשור ל"חדשות הקולנוע" (את המתמודדים בקאן הוא חשף הרבה לפנייך), אבל את מחפה על כך בטורים אישיים הרבה יותר (נטוויז'ן, אורלי קסטל בלום). ריגש אותי הגילוי שלך על קריירת הנגינה הקטועה שלך, אבל בהשוואה עם התשוקה של הגיבור של "לבי החסיר פעימה" (סרט יפהפה), ציפיתי לטיפה יותר מ "ניסיתי לחזור לנגן אחרי הצבא. אוף…זה היה כואב") .אני חושב שהפורום הזה של בלוג אישי הוא בדיוק הפלטפורמה הנכונה לחשוף בפנינו בפירוט מה בדיוק עבר לך בראש, ואילו זכרונות הציפו אותך כאשר צפית בסרט. אה… וגם אני מעריץ את מיכאל האנקה. את לא לבד

  2. שאת מכניסה בתגובות את המייל שלך, בזמן שעומדת לרשותך אופציית ה"כתבו אלי" בראש הדף שמאפשרת מצד אחד לשלוח לך מייל ומצד שני מגינה על המייל שלך מהטרדה ישירה מדי ומספאמרים. מוזר ומעניין.

  3. נמלאת חוסר סבלנות כשכל התייחסות לעשייה אמנותית או אחרת (ע"ע גם הרשימה על קסטל בלום) נפתחת באיזו אנקדוטה לא ממש יייחודית מחייך, או בהשוואות לא פוריות במיוחד. זה טרנד כזה שמאפיין מקומונים או כתיבה שטחית באינטרנט ויותר מכל דבר אחר הוא עושה רושם של פחד מהצטיירות כ'חננית'. פחד מכתיבה רצינית. מאוד שמחתי לראות שהצטרפת לרשימות ואני באמת מסוקרנת לקרוא את רשמייך מהאולם ומהעולם. אין צורך לעטוף את זה במשפטים 'אישיים' או חברהמנים כדי שנקרא. פה אנשים באמת נכנסים כדי לקרוא תוכן ענייני, אז אני מחכה לביקורות ולרשמים, ולסיפורים אישיים יש כמובן גם מקום כאן, אבל חבל שהם באים במקום טענות ביקורתיות/ פרשניות/ דעות וכו'. מקווה שהייתי ברורה איכשהו…
    ובהצלחה

  4. לכל אוף ואוף משמעות משלו, ואוף הוא חלק בלתי נפרד מהווייתי. כל אוף שווה יותר מאלף מילים.;)
    נכון, יאיר מצטיין (גם) בהבאת ניוז.
    הקטע שלי על קאן היה מזווית אחרת

  5. הביקורות שלי מתפרסמות ב"רייטינג", ולינקים לאלו שהתפרסמו באתר העיתון (זכויות יוצרים. פרנסה) מובאים פה, בכל פוסט רלוונטי. אין לי אלא להצטער מאוד על כך שחיי אינם מעניינים אותך, אבל זה מה שאני אוהבת בכתיבה לבלוג (להבדיל מהעבודה השוטפת), שאני יכולה לכתוב על כל מה שמעניין אותי. כולל הכל.

  6. אם חייך מעניינים אותי או לא. עוד לא ממש כתבת עליהם.
    נתת 'כותרות' ולא טקסט אמיתי, שנכנס פנימה אלייך או לקוראים. אז זה לא לפה ולא לשם. לא ביקורת ולא כתיבה אישית. אולי לזה התכוונתי קודם, ידעתי שיצאתי לא ברורה ושאולי תגיבי במורת רוח, ואני מצטערת. ממש לא הייתה לי כוונה לבאס.
    כל טוב

  7. האם ראית שהכותרת שנתתי ב"פנאי פלוס" ל"ליבי החזיר פעימה" היתה "אל תירו בפסנתרן"? ובכל פעם שאת מחמיאה לי בבלוג שלך, ליבי מחסיר פעימה. אנא המשיכי כך.

  8. כדאי מאוד לשים לב למוזיקה בסרט החדש של לוק בסון "אנג'ל A" – מוזיקה שהלחינה אניה גרברק, הבת של יאן גרברק (שכתב את המוזיקה ל"רסיסים" הישראלי, בשנות השמונים – לחובבי הטריויה)

    כך או כך, אניה היא מוזיקאית יוצאת מן הכלל וטוב עשה לוק בסון שהפקיד בידיה את פס הקול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s