סופרים כוכבים

בכל יום שני, כשמתקשרים אלי מ"עכבר העיר" כדי לבקש ממני את דירוג הכוכבים לסרטים שעולים באותו שבוע אני מתחלחלת מחדש. הייתם חושבים שכבר התרגלתי לכך אחרי כל כך הרבה שנים אבל לא, בכל שבוע אני מופתעת שוב, נאנחת בצער, ובסופו של דבר נותנת את תחזית הכוכבים שלי, מרגישה כאילו העליתי את כל ילדי (כשלושה עד חמישה סרטים בשבוע) לעולה.

פעמים רבות מתקשרת דנה מ"העכבר" לפני שהספקתי להקדיש מספיק זמן הגות לסרטים החדשים עליהם אכתוב ביקורות לאותו שבוע. כי בין החוויה הראשונית שעוברת עלי במהלך הצפייה, בנוסח "אהבתי"/ "לא אהבתי", או "אהבתי, אבל", או "לא אהבתי, אבל", מפרידות 300-500-700 מילה, שהכתיבה שלהן אינה מתמצית בשליפת הכוכבים, אלא בקריאת חומרים, מחשבה וכתיבה. תהליך הכתיבה אגב, בעיקר כתיבת ביקורות, תמיד נמצא באזור הדמדומים של הקסם והמסתורין, ואף פעם, גם אם אני יודעת איך תיראה הפתיחה אני לא יודעת איך ייראה ההמשך, מאחר שהחומרים והיחס שלי אליהם, והמילים עצמן מובילים אותי בחוטמי קדימה.

ברור שזה קל נורא כשיש סרטים שאהבתי עד כלות, כמו למשל "הר ברוקבק", "לילה טוב ובהצלחה" או "מחבואים", שאז אין לי ספק קל שבקלים, או מהכיוון הנגדי, נוכח זוועות כמו "דומינו" או "מת לצעוק 4", אבל מה עם כל מה שביניהם? מה עם כל השניים והשניים וחצי, והאחד והחצי, והארבעה והארבעה וחצי, והשלושה? השלושה זה הכי מסובך, למעשה, והמעבר משלושה לשלושה וחצי הוא כקריעת ים סוף בעיני.

היטיב לתאר את דילמת הכוכבים מבקר הקולנוע של "בוסטון גלוב", טיי ברבמאמר מעולה מלפני שנתיים וחצי כמעט, שמפרט את כל הבעיות שבשיטת הכוכבים. הנה כמה פסקאות נבחרות ממנו.

* "…כוכב אחד או שניים מכריזים על כישלונו של סרט. אבל האם מדובר בכישלון שנובע ממיומנות היוצרים, מהקונצפט של הסרט או מסיבה אחרת? במקרה של הכוכבים אין לכך כל חשיבות, אלא אם כן קראתם את הביקורת. אבל מי בכלל רוצה לקרוא ביקורת מחורבנת? מי רוצה לשמוע מרצונו את החדשות הרעות?"

* "… בעיה נוספת, קשה יותר, היא שציונים זהים אינם שווים בהכרח: שלושה כוכבים לסרט אימה יהיו שונים לחלוטין משלושה כוכבים ללהיט האחרון מבית מיראמקס המועמד לאוסקר. בעוד במקרה הראשון שלושת הכוכבים ייראו כהמלצה מופתעת, במקרה השני הם ייתפשו לאזהרה. מה שקובע כאן הוא ההקשר, אבל אותו אפשר למצוא רק בביקורת המלאה".

* " …. מכשול שלישי נובע מכך שרוב הסרטים הם בינוניים. כך היה מאז ומתמיד… ובכל זאת, 'בינוני' פירושו בעיתון שני כוכבים, ובגלל איזו אלכימיה משונה, הדבר מתפרש אצל רבים מהקוראים כ'חובה להימנע'. ייתכן ש'חובה להימנע עד גרסת הווידיאו' יכולה היתה להיות הגדרה קולעת יותר".

מתי אתם קוראים ביקורות, אם בכלל?

ואתם, תגידו את האמת, לא מסתכלים על טבלת הכוכבים ב"עכבר" או ב"טיים אאוט", ובוררים לפיה מה הכי שווה? דעו שזאת השאלה הכי מתסכלת שיכולים לשאול מבקרי קולנוע: כמה כוכבים נתת? למי אכפת, שואלת המבקרת את עצמה ברגע זה, כמה זמן הקדשתי לכתיבה מנומקת של דעתי? ולמי באמת אני עמלה? והנה שאלת מיליון הכוכבים: כמה מצופי הקולנוע באמת קוראים ביקורות לפני שהם מגיעים לסרט, או לפני שהם מחליטים לאיזה סרט ללכת?

או. זה בדיוק הנושא הכי חם כרגע בעולמנו הצר, סלע מחלוקת בין מבקרי הקולנוע לבין מפיצי הסרטים. אלו האחרונים מבקשים שלא נפרסם ביקורות בסופשבוע הראשון ליציאת הסרט. לא אכפת להם לוותר על ביקורות חיוביות שיתפרסמו באותו יום, העיקר שהביקורות השליליות לא יפגעו להם בקופות. כל זה, בגלל ירידה דרמטית במספר הצופים בבתי הקולנוע, שקשורה למצב האולמות, לאיכות ההקרנה, לטיב הסרטים, לעלייה בצריכת די.וי.די ולהורדות מהרשת (לא אני, לא אני).

אבל לא, המפיצים החליטו שהאשם הוא במבקרים, והם שוקלים דרכי ענישה שונות. העובדה שאת "מלחמת העולמות", שהמבקרים לא השתגעו עליו, ראו 250 אלף איש (מקום שלישי בטבלת שוברי הקופות בישראל ב-2005), ו"מר וגב' סמית", למשל, שצבר ביקורות קטלניות משורה ראשונה ועד היציע, הביא לאולמות 220 אלף צופים (מקום רביעי), נעלמת כנראה מעיניהם.

כדרכו של נושא חם כלי התקשורת עטו עליו בשבועות האחרונים בתאווה. בשבוע שעבר התפרסמה ידיעה בנושא ב-nrg  ואילו היום יש כתבה ב-Markerweek. אתמול הופיעו ב"תיק תקשורת" המבקר יאיר רוה ויגאל גלאי, מנכ"ל גלובוס גרופ (עד לפני שנה עורך "פנאי פלוס", השבועון בו כותב רוה) והתעמתו בנושא (שידור חוזר מחר, שבת, 12:00, ערוץ 2). גם חדר 404 מצטרף למאבק. אני ממש משוכנעת שעדיין לא נורתה היריה האחרונה.

 

תוספת למי שקרא את הכתבה ב-Marker:

א. העובדה שפגישת תא המבקרים נערכה יום אחרי הפגישה שלנו, אנשי "רייטינג", עם נציגי התאחדות ענף הקולנוע הייתה מקרית בלבד. המועד שלה נקבע הרבה לפני שנקבע זמן הפגישה עם ההתאחדות. מאחר שבסוף נוצר רצף כרונולוגי, דיברנו גם על הנושא הזה במהלכה.

ב. לא "החלטנו" בפגישה דבר בנושא, אלא הבענו את עמדתנו הנחרצת כנגד הרעיון לדחות את פרסום הביקורות בשבוע.

ג. מישהו יכול להסביר לי למה דני כפרי מההתאחדות מגדיר את דברינו כ"צבועים ודמגוגיים"? 

 

 

14 מחשבות על “סופרים כוכבים

  1. הכוכבים של המבקרים, מעולם לא סינוורו אותי.
    כן קוראת ביקורות בטיים אאוט ובעכבר – של מבקרים שבדרך כלל טעמם וביקורתיהם קלעו לטעם שלי.

  2. אצל רוב האנשים שאני מכירה ההחלטה לאיזה סרט ללכת, במה להשקיע את הזמן והכסף – שני מצרכים יקרים – היא לא החלטה של רגע, ובוודאי שהיא לא נסמכת רק על הכוכבים בעיתון, כך שהטענות של המפיצים נשמעות לי מגוחכות עד מופרכות לגמרי.
    יודע כל צופה מיומן שאלא אם מדובר בסרט שהוא חיכה לו בנשימה עצורה, מוטב תמיד להמתין עוד קצת ולא לרוץ לקולנוע בשבוע הראשון, כך שלא ממש משנה מתי יתפרסמו הביקורות. הדבר הנבון מבחינתנו, הצופים-מרוויחי-משכורת-המינימום, שצריכים לברור בקפידה את סרטיהם, יהיה לאסוף כמה שיותר תגובות לגבי הסרט – ולא רק ממבקרי קולנוע. בשביל זה יש לנו גם חברים ומכרים ובשביל זה ברא אלוהים את האינטרנט. אתרים כמו "עין הדג" הישראלי, לדוגמה, מספקים שפע של מידע על טיבם של הסרטים החדשים – גם ביקורת רשמית, אבל חשוב יותר: שלל תגובות קוראים.
    וכל זה בלי להזכיר בכלל גורמים רבים נוספים שמשחקים תפקיד בבחירת הסרטים, כמו סוג הסרט, נושא הסרט, שחקנים מועדפים, במאים וכיו"ב. לבחור סרט לפי מספר הכוכבים? די פשטני, לא? זה מה שהמפיצים חושבים עלינו?
    חוץ מזה, דבר נוסף שיודע הצופה המיומן הוא שהכוכבים המפורסמים בעיתון יכולים להיות מתעתעים. עוד בשחר ילדותי הזהיר אותי אבא שלי: הישמרי לך מסרטים שמבקרי קולנוע העניקו להם חמישה כוכבים. נו אופנס, דבורית, אבל לא אחת מתבררות יצירות המופת האלה, שהצליחו לסחוט ממבקר הקולנוע את מקסימום כוכביו, כבלתי-אכילות לציבור הרחב. ובדיוק בגלל זה חשוב לעשות אינטגרציה של ביקורות ודעות שונות לפני שהולכים לסרט.
    אבל על מי אני עובדת, אני במינוס. בשבילי רק די.וי.די בזמן הקרוב 🙂

  3. אני קורא כל ביקורת קולנוע שמתפרסמת ברשת או בעיתונים שנופלים לידי ומחליט לפי תחושת בטן וידע מצטבר שנרכש מקריאת המבקרים שאני מעריך.

    אני מחליט אם ללכת או לא ללכת לסרט לפי הפרמטרים הבאים:

    א) הבמאי. אני עדיין נוטה להאמין שווינטרבוטום יספק אותי, ג'רמוש ירגש אותי, אלמודובר יעניין אותי, הנקה יעורר בי בחילה ולארס פון-טרייר יעצבן אותי. במלים אחרות: הבמאי חשוב לי מאוד.

    ב) הסיפור. אם אני מבין שהסרט עוסק ב"מלחמתו של משותק למען המתת חסד שלו" או ב"זוג ששכל את בנו, מנסה להילחם בממסד" – אני לא אלך לראות את זה. לא רוצה חולים במחלות ניווניות, לא קומדיות רומנטיות אויליות ולא סרטים עם קיסמים בעין או קטיעת איברים מסוגננת.

    ג) השחקנים. בן סטילר או אדם סנדלר ירחיקו אותי מאוד מבית הקולנוע. הכי דוחה הוא פול ג'יאמטי, שחקן שבא לי להביא לו סטירה בכל פעם שאני רואה אותו, ולא משנה באיזה תפקיד. פשוט דוחה.
    מצד שני, כל סרט עם מוניקה בלוצ'י, ג'וני דפ או אל פצ'ינו ימשוך אותי אליו.

    ד) הכוכבים. אני מודה. יש בזה משהו, כשאתה רואה קונסנזוס של מבקרים הנעמדים בשורה מאחורי סרט מסויים ומהללים אותו במלים גדולות – זה משפיע.
    אבל אחרי שאכלתי אותה חזק עם "הים שבפנים" ו"מחבואים" – שני סרטים שזכו לשפע כוכבים וסופרלטיבים וגרמו לי סבל נורא – החלטתי להיזהר ולדעת בדיוק על מה הסרט, לפני שאני שורף ערב וסכום נכבד על בייביסיטר, דלק, חניה, כרטיסים ופופקורן.

  4. חבל שלא ראית את היופי ב"הים שבפנים", ועל "מחבואים" כבר דיברנו.
    בן סטילר עשה את "זולנדר" המפתיע, כך שאני מוכנה לסלוח לו על הרבה מאוד.
    ופול ג'יאמטי שיחק ב"דרכים צדדיות", מסרטי השנה שעברה שלי, כך שאני יכולה להתנחם רק בכך ששנינו לא הולכים ביחד לקולנוע.

  5. כתבת על בן סטילר ואדם סנדלר גם בפורום קולנוע ב-Ynet. עניתי לך שם למה החיבור שאתה עושה בין בן סטילר לאדם סנדלר מוטעה – נראה לי שלא ראית ( http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-860-196-16220631,00.html ).

    דבורית, תנוח דעתך. הכוכבים לא מנותקים ממי שנותן אותם ומההיסטוריה הביקורתית שלו. כשאני רואה כמה כוכבים נתת לסרט, אני מסיקה מה טיבו לפי הטעם שלך כפי שלמדתי להכיר אותו בביקורות וכוכבים קודמים.

  6. אני מניח שזה ענין של טעם, בסופו של דבר. בניגוד ל"מחבואים" – שלטעמי הוא פשוט סרט רשלני בעשייתו (ואכן, דיברנו על זה), "הים שבפנים" יותר מהודק תסריטאית וערוך היטב, אבל אני פשוט סבלתי מהסיפור (קשה לי עם סרטים על מחלות, זו בעיה שלי…)

    ועל "דוני דארקו" הייתי שמח לקרוא משהו משלך (וגם על גוסט דוג). אין לי מושג אם אהבת אותם או לא – אבל בעיני זה סוג הקולנוע שהייתי רוצה לראות יותר

    (-:

  7. בועז, אדם סנדלר אמנם מעצבן ברוב סרטיו, אבל בסרט של תומאס פול אנדרסון הוא עשה תפקיד מעולה, ואתה הפסדת סרט טוב.

    ודבורית, לגבי רוב הציבור סרט בינוני הוא שלושה כוכבים, זו הנטייה האנושית, האמצע בין 1 ל5 הוא שלוש, ולכן גם אם תעמדי על הגג ותודיעי בריש גלי ש2 הוא בינוני בעינייך, זה לא יעזור. את צריכה פשוט להפנים ולשנות את הדירוג שלך למצב הזה.

  8. אני מסתמך פחות על ביקורות ויותר על דעתי על יוצרי הסרט והמשתתפים בו.

    היה מקרה בו מבקר יצא מהקרנה בבית הקולנוע בו אני עובד (לא זוכר איזה מבקר ואיזה סרט) והביע את דעתו השלילית על הסרט. מספר ימים לאחר מכן קראתי את הטור שלו בו הוא הרעיף שבחים על אותו סרט.

    חוץ מזה אם כל חוסר אהבתי לבן סטילר, תפקיד הנבל שלו ב"דודג'בול" היה מעולה ביותר. (את זולנדר לא ראיתי, אולי כדאי שאתן לו הזדמנות)

  9. (ואנשים בכלל) משנים את דעתם לגבי סרט. בעיקר כשמדובר במבקר שראה סרט ואח"כ עשה מחקר ודיון עם עצמו ועם אחרים לגבי הסרט – זה יכול להוסיף. אני באופן אישי משנה המון את דעתי לגבי סרטים כשאני כותב עליהם. לרוב לטובה, אבל לפעמים גם לרעה.

  10. אני יכול לקבל שינוי דעה לגבי סרט, אך לא בצורה קיצונית כזו – אנשים לא עוברים מ"מהסרטים הגרועים ביותר שראיתי בחיי" ל"סרט השנה, יצירה גאונית".

  11. כוכבים לא מעניינים אותי. אני מסתכל על הרשימות בעכבר רק כדי לראות מה חשבו מבקרים אחרים על הסרטים שמבקרים שאני מעריך כבר כתבו עליהם, כמעט ברמת האנקדוטה. והמפיצים פשוט טועים. את "זולאנדר" לא הייתי טורח לראות אם לא היית ממליצה עליו בחום, ואת הסרטים של קרוננברג הייתי הולך לראות גם אם היית כותשת אותם עד עפר. הביקורות הן רק חלק ממכלול של שיקולים ושיקלולים בדרך לקופת הקולנוע. מצד
    שני, מבחינתי הרבה פעמים יותר מעניין לקרוא ביקורות אחרי שצפיתי במושא הביקורת (כמו במקרה של "מחבואים", או כמו בביקורות טלוויזיה, אם לתת סתם דוגמא מקרית לחלוטין). ולגבי
    בן סטילר: אני עדיין מחכה שישחזר את נס "מציאות נושכת". עד אז הוא ישאר סתם דביל מוכשר ורב-פוטנציאל, בדומה לאדם סנדלר (שהוא קצת יותר דביל וקצת פחות מוכשר)

  12. אין לכוכבים השפעה כשאני הולך לסרט..
    בדר"כ אני הולך לסרט כדי להנות לא ללמוד משהו או לחקור..
    וגם את דבורית כשאת רואה סרט את לא יודעת איזה ביקורות יש עליו כי את רואה עם העיתונאים ורק אז נותנים את הכוכבים

  13. אני קורא אובססיבי של ביקורות קולנוע, אבל לאף אחת מהן אין השפעה על דעתי. נגיד, אם סרט יקבל כוכב אחד והוא יעניין אותי מבחינת העלילה אני אראה אותו במוקדם או במאוחר, ואם יהיה ההפך, שסרט יקבל חמישה כוכבים אבל הוא לא יעניין אותי מבחינת העלילה אני לא אצפה בו בשום מצב. נכון שזה אבסורד שאני קורא ביקורות קולנוע באופן אובססיבי ולא מייחס להן כל חשיבות, אבל מאז ומתמיד דגלתי בתיאוריה שאת הציון האמיתי נותן הצופה הפשוט, ולא מבקר הקולנוע שעושה זאת מתוקף תפקידו וככה לפעמים ההנאה של הצפייה בסרט נפגמת (אני לא מדבר כרגע על "ימים של אהבה") וגורמת למבקר להביע ביקורת חסרת אובייקטיביות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s