פסולי חיתון

שונאת את ירושלים. את פסטיבל הקולנוע בה אני מעבירה בריצה בין האולמות ביום ובשינה במלון בלילה, על מנת לא להיתקל בעיר ובאווירת הנכאים שהיא משרה עלי. לא יעלה על דעתי לבלות שם, אם כי היו ימים ספורים בחיי שעשיתי זאת. ובכל זאת, המדור הכי אהוב עלי בעיתונות העברית לדורותיה התפרסם ב"כל העיר" בשנות השמונים (ואולי גם תחילת התשעים) וקראו לו "פסולי חיתון".

זה היה טור צד גחמתי שהיה גן עדן למיזנתרופים, ושם יכולתי לקרוא את כל מה שאני חושבת על המין האנושי. מאחר שאף פעם לא גרתי בירושלים הייתי עושה מאמצים על אנושיים כדי לקבל את העיתון בכל שבוע ולהתענג על המדור המושלם.

כדי להחזיר עטרה ליושנה ובגלל שהגעגועים מכים בי קבלו את רשימת פסולי החיתון שלי, רשימה שמפקיעה אותי מהמין האנושי לחלוטין.
אעדכן בכל פעם שאזכר במשהו, או שמישהו יזכיר לי.

סלולרי

מי שהרינגטון שלהם אינו צליל טלפוני למהדרין.

מי שלא עונים לשיחות לא מזוהות.

מי שלא משאירים הודעה, ומסתמכים על כך שתחזרו אליהם בזכות "שיחות שלא נענו".

מי שלא מקשיבים להודעות ומתקשרים, ואז אתם צריכים לחזור על עצמכם.

סרבני סלולרי.

מאותגרי סמס.

חולי סמס.

מקשטי הסלולרים בשניצים למינים.

אוכל

מי שלא אוכלים ארוחת בוקר.

מי שבזים לסלטים.

התרים אחר החומוס המושלם באובססיביות ולא מרוצים אף פעם.

מי שלא מסוגלים לשבת מול הטלוויזיה בלי לכרסם.

מי שלא מסוגלים לאכול אם זה שיושב מולם לא אוכל.

נשים שחושבת שזה לא יאה לאכול מול גברים.

נשים שחושבות שזה יאה לבלוס מול גברים.

גברים שלא מסוגלים לבשל לעצמם.

אנשים שמהרהרים שעות במסעדה מה להזמין.

אנשים שמשנים את ההזמנה שלהם חמש פעמים.

אנשים שמבקשים לקרוא לבעל הבית.

כאלו שאוכלים הכל ולא משמינים (או שאומרים את זה).

יצורים שדוחפים ידיים לצלחות של אחרים.

מי ששותים עם שניים סוכרזית.

מי שכל כוס קפה זאת הפקת המילניום עבורם.

מי שקמים לשוק בחמש בבוקר.

זוגיות


גברים שרוצים להתחתן כדי שתחכה להם ארוחה כשיגיעו הביתה.

זוגות שמתכוונים להתחתן כדי לצבור נכסים מהאירוע.

אנשים שמתחתנים כדי לא להיות לבד.

אנשים שמזמנים סלב שיקדש אותם.

אנשים שממשכנים את החיים בשביל חתונה מפוארת "כי זה פעם בחיים".

אנשים שמתחתנים ברבנות בשביל ההורים.

אנשים שמתחתנים ברבנות בשביל עצמם.

אנשים שמתחתנים ברבנות בשביל הילדים.

אנשים שמתחתנים.

זוגות שנשארים ביחד בשביל הילדים.

גברים שחושבים שנינט סקסית.

גברים שקרועים על מירי בוהדנה.

אנשים שיש להם חבר'ה.

מי שנכנסים לאתר "חבר'ה".

כאלו שלא יכולים לישון לבד.

או ללכת לסרט לבד.

או לקנות בגד לבד.

או לנסוע לחו"ל לבד.

כל מי שנוחר.

בליינד דייטרים סדרתיים.

גברים שמדברים על אמא שלהם.

גברים שמדברים על האקסית הדוגמנית שלהם.

גברים שמדברים.

גברים (לא, סתם, נתפשר על רובם)

נשים שמשתתפות בשיחת בנות.

נשים שמחפשות "מישהו נחמד שיצחיק אותי".

נשים שמחפשות.

הגיינה

אנשים שמקנחים את אפם בתרועה (לידי).

מי שמקרצפים את הכלים לפני שהם מכניסים אותם למדיח.

הפולנים שמנקים את הבית לפני בוא העוזר/ת.

אנשים שמחטטים בקיסם בפה ליד השולחן.

אנשים שמצקצקים את הלשון בחיך.

כללי

אנשים שתמיד חם להם.

אנשים שמנפנפים בכל פיסת נייר כדי להסביר שחם להם.

אנשים שתמיד קר להם (אני).

אנשים שלוקחים משכנתא ל-20 שנה "כדי שיהיו לנו ארבע קירות".

אנשים שלוקחים משכנתא.

מעשנים.

מנפנפי הידיים מול המעשנים (אני).

מנשקי מזוזות.

אנשים שנוסעים לטיול שורשים.

אנשים שחזרו לשם המקור שההורים עברתו.

אנשים (נשים?) שמשנים את השם כי הנומרולוג אמר להם.

או כי היו בהודו והתחברו שם למשהו (או למישהו).

אנשים שאומרים "תאמין לי".

אנשים שאוהבים לדבר עם נהגי מוניות.

נהגי מוניות.

מי שאחראים על שיחות טלפון מהודעות מוקלטות.

עורכי סקרים טלפוניים.

עורכי סקרים טלפוניים ששואלים אם יש גבר בבית.

מי שקמים בצהריים.

מי שלא מבינים איך אפשר לקום בבוקר.

מי שלא ישנים בלילה.

אנשים שמאחרים (גם חמש דקות זה איחור).

מגדלי חתולים ואלו שלא מפסיקים לדבר עליהם. ולהראות תמונות.

אופנה

גברים בלי ארנק שזורקים את הכסף בכיסים.

גברים עם חגורה.

גברים עם ג'ל.

נשים שמשקיעות בציורי לאק על אצבעות הרגליים.

מוכרות שמנג'סות: "אפשר לעזור לך?"

גברים שמורטים שער.

גברים שעירים מדי (גם קוקו זה שעירים מדי).

גברים שאומרים "מה אני מבין ביופי של גברים".

תרבות

אנשים שראו יצפאן עד הרגע האחרון.

אנשם שלא התחברו ל"עמוק באדמה".

אנשים שדבקים ב"כוכב נולד".

אנשים ששומרים קלטות של הופעותיהם הטלוויזיוניות (אני).

אנשים שנהנים עדיין מ"אישה יפה".

אנשים שקרועים על "שר הטבעות" 1,2,3

אנשים ששונאים סרטים צרפתיים.

אנשים שאוהבים רק סרטים צרפתיים.

עכברי סינמטק.

גברים שמתלהבים מהאפקטים של "משימה בלתי אפשרית 3". 

מי שכותבים את הספר הבא שלהם בבית קפה הומה על הלפ טופ.

אני.

אבודה בקאן

"אני ממש מתעצבנת כשאנשים שואלים אותי עד כמה אבא שלי מעורב בקריירה שלי, או מניחים שאני מצליחה בזכותו, אם כי נדמה לי שזה כבר דועך טיפה" (סופיה קופולה מתראיינת על "אבודים בטוקיו" ל"פילמייקר", סתיו 2003)

ולמרות הדברים, שיהיה ברור, פאפא פרנסיס (פורד) קופולה היה מפיק-על של "אבודים בטוקיו", והוא גם מפיק-על של "מארי אנטואנט", הסרט שהציגה עכשיו בקאן. קופולה הגיע לקאן כדי לתמוך בילדה מיד אחרי שגמר לביים ברומניה סרט דל תקציב (כחמישה מיליון דולר), Youth Without Youth אותו צילמו אשתו אלינור ועורך "אפוקליפסה עכשיו", וולטר מארץ'. בדרמה המתרחשת בשנות השלושים (של המאה הקודמת) משחק ברונו גנץ מרצה שהופך לפליט. קופולה חזר לביים אחרי הפסקה ארוכה, כמעט עשור אחרי "מוריד הגשם" (97') (אם כי  השתתף ללא קרדיט בבימוי המד"בון "סופרנובה"), והוא סיפר ל"ואריאטיי" שהסרט מחזיר אותו לשאיפות שהיו לו כסטודנט לקולנוע.

אני לא מצליחה לדמיין את התחושות של סופיה שכבר בגיל שנה הופיעה ב"הסנדק", כלומר איך זה לגדול במשפחה של קולנוענים. גם אחיה רומן הוא במאי ("CQ"), הם כתבו יחד את 20 העמודים הראשונים של "טוקיו", והוא היה במאי הסקנד יוניט של כל הסרטים שלה וגם של שלושת הסרטים האחרונים של אבא שלו. ובמאמר מוסגר, מסכן, בטח הוא מקנא נורא באחותו היותר מוצלחת ממנו. אני במקומו הייתי משתוללת מקנאה (רמז: אתמול אני יושבת באיזשהו מקום, ואז ניגש אלי מישהו מהשכונה של פעם ואומר לי, "סליחה, את אחות של שי?").

סופיה הייתה נשואה לספייק ג'ונז (התגרשו ממש במקביל ליציאת "אבודים בטוקיו"), שאולי אפשר לסגוד לעבודות שלו, אבל כנראה שהחיים איתו כבן זוג לא היו רוויי דבש ושושנים. בני הדודים שלה הם ניקולס קייג' וג'ייסון שוורצמן, שגם משחק ב"מארי אנטואנט" (אחיו, רוברט שוורצמן שיחק ב"חמש ילדות יפות", הסרט הראשון של הקופולית).

נראה לי מוזר כשילדים שדבקים במקצועות של הוריהם והולכים בדרכיהם. זה נראה מוכתב מראש, כאילו אף פעם לא הייתה להם זכות בחירה, כאילו לא הזדמן להם להתלבט ולשקול באמת מה בדיוק הם רוצים להיות, כאילו הדרך שלהם הוטוותה מראש. ומבחינתי יש בזה משהו מלחיץ: איפה המרד? איפה "בדרכי שלי?" גם אם התשוקה להיות רופאים ועורכי דין בערה בהם מיומם הראשון, אני לא יכולה להימלט מההרגשה שלא מדובר כאן בבחירה אלה בכפייה.

בקיצור, סופיה הגיעה לקאן עם "מארי אנטואנט" (שיעלה בארה"ב ב-13 באוקטובר) והתקבלה שם ברגשות מעורבים. המבקרים המקומיים צעקו בוז, בעיקר בגלל הטיפול הממותק והפופי מדי במלכתם הידועה לשמצה, אבל היו גם מחיאות כפיים מצד מי שאינם אוכלים קרואסון לארוחת בוקר, שהתרשמו מהרגישות בה תיארה את המלכה (אם כי שניצר ואורי קליין כותבים שהיו בעיקר שריקות בוז. שניצר לא אהב, קליין סבל פחות מהשאר).

התגובות הקאן היו בגדר הפתעה משום שהביקורות של המבקרים הצרפתים שהתפרסמו לפני ההקרנה ההיא היו חיוביות, וכך גם הדהירה לבתי הקולנוע בצרפת. אחד מבעלי הזכויות על הפצת הסרט בצרפת אמר ל"ורייאטי": "גם 'פולחן האביב' של סטרווינסקי זכה לקריאות בוז ב-1913 בגלל המודרניזם הבוטה שלו".
במסיבת העיתונאים שנערכה אחרי ההקרנה נשאלה סופיה על ההתייחסות שלה לתגובות ואמרה "התאכזבתי, אבל התגובות האלו עדיפות על תגובות פרווה. אני מקווה שכמה אנשים ייהנו. זה לא סרט לכולם".
המבקר של "לה מונד" שהוא פרו-קופולה אמר שהתרבות של צרפת וההיסטוריה שלה זה לא משהו שקופולה מתמצאת בו, אבל "כל הסרטים שלה מספרים אותו סיפור, על ילדה קטנה הנאבקת למצוא את מקומה, ובזה עוסק גם 'מארי אנטואנט'". וזאת הסיבה שאני כל כך אוהבת אותה, ואולי אפילו הייתי שוקלת להיות חברה שלה, בתנאי שהיא לא מדברת בבית הקולנוע. וגם לא מאחרת. 

 

חובות, חובות, חובות

עדיין בסימן צופן דה וינצ'י ושיעור מאלף למפיצי הקולנוע הישראל, הרוצים למנוע מאיתנו מלפרסם ביקורות בסוף השבוע הראשון ליציאת הסרט: במספר הביקורות הרעות שנכתבו עליו אפשר היה להקיף את העולם כמה פעמים, אבל זה לא הפריע להמונים להסתער על הקופות ולהפוך אותו לפתיחה השנייה בגודלה מאז "מלחמת הכוכבים 3 – נקמת הסית'" ולפתיחה הגדולה ביותר השנה (9 מיליון יותר מ"עידן הקרח 2").
77 מיליון דולר הכניס הסרט הרע הזה בסוף השבוע הראשון בארצות הברית, ועוד 147 מיליון באותו זמן בשאר העולם. בישראל, מדווחים המפיצים, צפו בו כ-50 אלף איש בסוף השבוע הראשון. מעניין אותי לשמוע נציגים מתוך ה-50 אלף, בטוח יש פה לפחות חמישה כאלו שצפו בסרט (אם אני מבינה משהו בסטטיסטיקה), לא? כלומר הייתי רוצה לשמוע פה מילים טובות על הסרט, אם מישהו מצא כמה כאלו.

ותיאוריית קשר משפחתית לסיום: באתה ואני, סרט "יחסינו לאן" החביב משחקות ז'ולי דפרדייה, בתו של ז'ראר, ומריון קוטילאר, כאחותה. אותה קוטילאר תהיה אדית פיאף בהפקה שזה עתה יוצאת לדרך, וז'ראר יהיה לואי לאפלה (כך כותבים עברית?), בעל מועדון הלילה שגילה אותה ב-35'. רק ז'ולי חסרה.

תלייה, קפיצה ושאיפה

למה התאבדות כל כך מרתיעה? למה משפחות מתביישות לומר שאחד משלהם התאבד? למה זה הסוד השמור בעולם? גם מבין שארי בשרי היה מי שמצא לנכון לקפוץ על פסי רכבת צפון, אבל האירוע טואטא מתחת לשטיח ולא נודע כי בא אל קרבו. מה הסיפור? למה זה יותר גרוע מלמות בתאונה או במחלה? איפה טמונה הבושה הגדולה? אולי בגלל שהתאבדות כרוכה עדיין בקשר גורדי עם מחלת נפש? אולי בגלל שקשה להבין שמדובר בעצם בהחלטה מודעת לקבוע בעצמך מתי אתה מתכוון להיפרד מהעולם, מבלי שמישהו יעשה זאת עבורך? ולמה בכלל בני אדם מתעקשים לנסות להציל את מי שרוצה להתאבד? האין זאת זכותו?

אחת הטענות היא שדיווח תקשורתי מסיבי על התאבדויות, בעיקר על אלו של אנשים ידועים, מפיח רוח חיים בתאוות המוות של אנשים מסוימים שחשבו על כך כבר קודם, אבל לא העיזו. והנה אתמול צדתי ידיעה קטנה בעיתון, לפיה שבעה בני אדם התאבדו בסוף השבוע האחרון ברחבי הארץ. ההתאבדויות אירעו בהוד השרון ובנתניה, בתל השומר ובבת ים, בצור הדסה ובתל אביב (שני מקרים, כראוי לעיר הידועה כמנוכרת). הם התאבדו בתלייה ובאמצעות צינור גז, בקפיצה ובטביעה באמבטיה.

ממש כמו הידיעה שהובילה את טרומן קפוטה לכתוב את "בדם קר", גם הידיעה הזו הסעירה את דמיוני. מה קרה בסוף השבוע הזה? האם מדובר בצירוף מקרים? אולי אפשר למצוא חוט מקשר בין המתאבדים? האם הסתובבה איזו רוח רעה, איזו אנרגיה קוסמית שואבת חיים בסביבה? האם אפשר למצוא חוט סמוי המקשר בין כל בני האדם האלו שמאסו בחיים? אולי פגישה מסתורית עם אדם מסוים? אולי מכתב מאיים שהגיע אליהם? אולי אהבה נכזבת שגרמה להם להבין שאינם יכולים בלעדיה?

אם הייתי חוקרת מז"פ או מפענחת באיזו יחידה מובחרת במשטרה הייתי משרטטת מפה ומנסה לתחם עם סיכות צבעוניות או הדמיית מחשב משכנעת יותר את האזור הנגוע, לראות מה קורה מסביבו, האם יש איזו משמעות למקומות האלו. אם הייתי מחליטה לעשות סרט דוקומנטרי על סוף השבוע הזה הייתי יוצאת לתחקיר מקיף ומדוקדק, מתעמקת בחייהם של כל השבעה, מנסה לבדוק אותם נקודה אחר נקודה, קו אחר קו, משבצת אחר משבצת, למצוא מה הוביל אותם לסוף באותו סופשבוע, 19-20 במאי. לבדוק אם האביב לא היה מספיק אביבי בשבילם, אם אצבע נעלמה מסוימת לחצה על הכפתור האדום שהניע אותם לפעול. אבל אולי לא כדאי לי לעשות את זה; ישנו סיפור ישן על תחקירנית ב"עובדה", שבסיומו של תחקיר שעשתה על התאבדויות, התאבדה. ומאחר שסיימתי את יחסי המשיכה-דחייה שלי עם התאבדות, אולי לא כדאי לי להשתקע בתחקיר שכזה.

היה זה באמצע שנות העשרים שלי, כשרוח רומנטית מדי השתלטה עלי, והחלטתי לנסות לחיות בעיר הסרטים שלי, פריז. מכרי היו משוכנעים שאני נוסעת כדי לקפוץ מגדות הסיינה ולהתאבד כמיטב המסורת. הם אפילו ציידו אותי בקלטת מצחיקה עד דמעות בה מתוארים מעללי, וכיצד אני נכשלת בקפיצה. בסופו של דבר נראה לי שהם די התאכזבו כששבתי לפה מבלי להשתכשך אפילו לרגע בנהר.

השביעייה המתאבדת של השבוע הזכירה לי דווקא את מיכל ניב, שהתאבדה בינואר 2000 (האמת שאני נזכרת בה די הרבה). איך זה שאף אחד לא עשה על אודותיה סרט עד היום? יש כל כך הרבה חומרים, כל כך הרבה אנשים שהיו שמחים לדבר עליה, שזה יותר ממתבקש. ואם כבר ניב, אי אפשר בלי קורט קוביין. גאס ואן סאנט ביים בשנה שעברה את "Last days" על שעותיו האחרונות של כוכב המזכיר את הבלונדיני העגום ההוא. נראה לי שבינתיים, לפני שאני מחליטה אם לפתוח בתחקיר על השבעה שפרשו, אלך לקחת אותו מהספרייה.

אוי, איך שהיא הזדקנה

מכירים את הרגע בו יושבים הצופים בנחת באולם הקולנוע, מרוצים ונינוחים, מלטפים בשלווה את כרסיהם, מייצבים את ישבניהם המרופדים על המושבים, והנה על המסך נראית דמותו או דמותה של אגדה הוליוודית כשהיא בשפל, הרבה אחרי השיא, עם הקמטים והכרס וכל הזוועות שהזמן מעולל לכולם (אני עדיין בהשפעת "עמוק באדמה", בעצם לא מדויק, בהשפעת החיים), ואז מצקצקים בצער את המשפט הידוע, "איך שהיא/הוא הזדקנ/ה"! אני רותחת למשמע המשפט הזה. אותם מצקצקים לא מבינים שהם נמצאים באותו מצב בדיוק. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז בעוד חמש שנים, וכן הלאה. ההבדל היחיד בינם לבין מי שעל המסך הוא שהמצקצקים לא מוקרנים על מסך של כמה מטרים רבועים. וכשהם משמיעים אותו זה תמיד מתוך איזו מרוצות עצמית, איזשהו ביטחון מוזר שלהם זה לא קורה, איזושהי שמחה לאיד מוזרה.

כשאני רואה את המזדקנים שבין כוכבי האהובים, אני מתכווצת בכאב ובצער ובייאוש עמוק. זה מה שקרה לי השבוע ב"הזמן שנשאר", הסרט החדש של פרנסואה אוזון, בו גוסס הגיבור שלו, צלם אופנה, מסרטן. ומי שמופיעה שם בסצנה מעוררת צקצוקים ורחשים היא האגדה ז'אן מורו בת ה-78, כן, אותה אישה נחשקת מ"ז'יל וג'ים" (62'). כ-130 סרטי קולנוע וטלוויזיה מאחוריה, שלושה בעלים ופנים שכתוב עליהם "פריז זאת אני".

בסצנה המקסימה ב"הזמן שנשאר" מורו חרושת קמטים, פניה הסקסיים, הנשיים והנבונים בצקיים, קוויהם נעלמים לאטם במעמקי הבשר הקמל, אבל היא יודעת את כל זה, ומשום מה נראה לי שהיא אפילו משלימה עם כך. כלומר לא שיש ברירה למי מאיתנו, אבל היא מתבדחת פה עם המון מודעות עצמית כמובן עם רומן (מלוויל פופו), הנכד שלה, על כל הוויטמינים ונוגדי החמצון שהיא לוקחת, מונה אותם אחד לאחד, ומסבירה שהעיקר הוא שתמות בריאה. רומן מצדו מסביר שהיא היחידה שהוא מספר לה על מותו הקרב מאחר שיש להם משהו משותף: שניהם הרי עומדים למות. והסצנה המרירה-משועשעת הזאת, גורמת לצביטות לב קשות.

דמותו של רומן מזכירה לי צלם אופנה קולנועי אחר, תומס (דיוויד המינגס) ב"יצרים", מהסרטים האהובים עלי, שהיה בשנות השישים נער בלונדיני צנום ומלאכי (בצילום, מימין כמובן), והפך בערוב ימיו (מת בסוף 2003) לכדור עגלגל ואדמדם, ולהבדיל ממורו, שאין שום בעייה לזהות אותה גם היום, גם אם בצער, בהמינגס הקשיש (בצילום שמתחת) לא נותר שום זכר לתומס בסרט של אנטוניוני מ-66'.

 

הדוגמה השלישית הקשה מנשוא היא של היפה בגברי המאה הקודמת, מרלון ברנדו (פרש ביולי 04'), אלא שהוא עשה מאמצים די גדולים להפוך לאוביס, ולמחוק כל שריד וזכר ליצור המושלם שהיה. ברנדו תיעב את עבודת האלילים והכוכבים, ובכלל את העובדה שהוא שחקן, והיו לו רק דברים רעים להגיד על המקצוע. הסיבה היחידה שהוא בהוליווד, כך אמר, היא שאין לו את העוז לוותר על הכסף. ואת אותו תיעוב עמוק למקצוע הפנה גם כלפי עצמו: "לא אכפת לי שאני שמן" אמר, "אני עדיין מקבל את אותם סכומים".

 

 

ומה קורה השבוע?
חוץ מ"הזמן שנשאר" המומלץ (והנה זמני הקרנות), ובעיקר למי שאוזון חביב עליהם, עלה גם "צופן דה וינצ'י", שכמויות המילים שנשפכו עליו במהלך השבוע וסופו יכלו להטביע את הטיטאניק גם אלמלא נתקלה בקרחון ההוא. במילה אחת: רע. ולא, לא צלחתי גם את הספר. לינק לביקורת ברביעי הקרוב.

בינתיים זה מה שהיה לאורי קליין המבלה בקאן לומר עליו. כפי שתראו, אם תבדקו, יש תמימות דעים די מוחלטת בקרב המבקרים בכל העולם על הכישלון. ואם כבר קאן, מי שנמצא שם מבין המבקרים המקומיים חוץ ממנו זה מאיר שניצר ואמיר קמינר וגידי אורשר. ואני כאן, מתה מקנאה. אבל ממש.

הישראלי העולה השבוע, "בקרוב יקרה לך משהו טוב", לפי הסיפור של עוזי וייל נכשל.

ומשבוע שעבר אני יכולה להציע את הביקורת שלי על "להרוג את המזל" בה אני מריירת בלי בושה על ג'וש הרטנט

זה נגמר בבכי

התעוררתי כשריח עשן המדורות שכבו מכה באפי. למרות שאני מזכירה לכולם בכל שנה, הפעם שכחתי לסגור את כל החלונות. אבל הריח הזה עזר לי להבין תופעה משונה שפקדה את העיר בימים האחרונים: מחסור בקופסאות גפרורים. כלומר התכוונתי עוד לתחקר את הנושא לפני שאני מצהירה על המחסור, אבל ל"ג בעומר הוא כנראה הסיבה (עדכון: כנראה שלא ל"ג בעומר הוא האשם, אם כי זו סיבה נאה. עיינו בהסברי המגיבים). בכל זאת, זה מוזר שבמחצית 2006 יש מחסור בגפרורים, או בכלל במשהו. מה, למישהו יש סטארט אפ חדש (נניח מצתים?) והוא רוצה ליצור ביקוש מלאכותי באמצעות העלמת הגפרורים?

 

 

ולאן נעלמתי אני בימים האחרונים, חוץ מאשר לחיפוש מסיבי אחר גפרורים ברחבי תל-אביב? לתוך העונה החמישית של "עמוק באדמה", שהגיעה אלי סוף סוף אחרי מריטת עצבים, ואחרי שהתברר לי שפרקיה כבר מחממים את מדפי ספריות הדי.וי.די כבר שבועיים לפחות. טוב, לא ממש מחממים, אלא די נחטפים משם. טוב, אולי לא נחטפים מכל ספריית ענק, אבל אתם יודעים מאיפה כן. בכל מקרה קיבלתי את המארז המלא, ושקעתי לתוכו. 12 פרקים, כל אחד שעה בערך (האחרון אפילו שעה ורבע), עונה שסוגרת את כל המעגלים. נהוג לומר שזאת העונה החלשה ביותר של "עמוק", אבל לי לא היה אכפת בכלל. אחרי צמא כל כך גדול, כמעט שנה הפסקה, הייתי חייבת להתחבר למשפחה הזאת מחדש, ולברר מה קורה איתה.

ומבלי להיגרר לספוילרים אספר רק שבשליש השלישי של העונה צפיתי מבעד למסך דמעות קבוע. כלומר, רק תדמיינו מה זה לבכות ארבע שעות ברצף, עם הפסקות קלות לקינוח האף וניגוב הדמעות. מה שהביא אותי לשאלה מתי אנחנו בוכים בסרטים, והאם לבכות בסרט או בסדרת טלוויזיה זה טוב או רע? האם זה אומר משהו על איכות המוצר? האם רק נשים בוכות מול תמונות נעות? כמה מהגברים פה יודו שהם בוכים מול המסך, איזשהו מסך? ומהם הסרטים האחרונים שבכיתם בהם? האם כשדמויות בוכות על המסך זה משפיע על הצופים בהן? האם צחוק זה כמו בכי? האם זה מדבק?

בעניין "עמוק" אני יכולה רק לומר (ושוב, לא אומרת כלום!) שכשמשפחת פישר בכתה, בכיתי גם אני. והבכי הוא לא רק על מה שנראה על המסך באותו רגע, אלא גם, ואולי בעיקר על עצמנו, על הזיהוי של חלקים מהחיים שלנו בסבך העלילה, בעולמן של הדמויות. הרי מה אנחנו עושים כל הזמן אם לא לחפש מקדם זיהוי, למצוא את עצמנו בתוך החיים של האחרים, אלו שמוקרנים כעת לפנינו, כמעין הוכחה שזה קורה גם לאחרים, שגם הם סובלים ומתאכזבים וזועמים וכועסים, בדיוק כמונו.

ברור שזה לא קורה למראה האפקטים של "משימה בלתי אפשרית", אבל זה כן קורה, למשל לי, ב"הר ברוקבק", שם התחושה הכי חריפה, זאת שגרמה לי לבכות, הייתה תחושת ההחמצה של חיים שלמים. ומבחינתי זה הפחד הנורא ביותר, לדעת שהחמצתי, שהפסדתי, שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. זאת התחושה שהכי קשה לי לחיות איתה או לצדה.

Worlds collide

וכך ישבתי כמה ימים, מתמוגגת מדמעות, לא יכולה להראות את עיני הנפוחות בציבור, אלא שאז נאלצתי לצאת להקרנה של "אקס מן 3". ומישהו בהשגחה הקולנועית העליונה החליט להקל עלי את המעבר; אחרי שעשיתי freeze כשקלייר (לורן אמברוז) הולכת לתערוכה ופוגשת שם את ראסל, החבר שלה לשעבר במצב מעורער לגמרי, פגשתי אני את אותו ראסל (בן פוסטר) ב"אקס מן". כאן הוא וורן וורינגטון, אחד המוטנטים, מלאך מיוסר עם כנפיים אמיתיות (כאילו לא הספיקה לי המלאכית של לוק בסון ב"אנג'ל A" בחודש שעבר). מה שמוכיח לא רק שעולמות מתנגשים, אלא גם את תיאוריית הקשר – אפילו "אקס מן" ו"עמוק" מתחברים בנקודה מסוימת. ועוד דבר – מלאכים עוד יחזרו ויהפכו בקרוב לטרנד מכונף.  

 

על "מחבואים" וספוילרים

נראה לי שהגיע הזמן לדיון על "מחבואים". ב"אל תירו בפסנתרנית" התעורר דיון בקרב הקוראים עליו. כך שהפוסט הזה מיועד להם, וגם ל: 
1. כל מי שצפו בסרט.
2. מי שאינם מתכוונים לצפות בו (ואז יש פרדוקס: אם הם לא מתכוונים לצפות בו, למה שהתייחסות אליו תעניין אותם)?
3. מי שמעדיפים דיון מודרך טרום צפייה.
4. מי שלא מפחדים מספוילרים.

עד שלא התחלתי לכתוב ביקורות קולנוע כלל לא הייתי מודעת לכך שיש בציבור הצופים חרדה נוראית מכך שיספרו להם "מה קורה בסרט". כצופה מהמניין תמיד אהבתי לדעת על מה הסיפור, או מה קורה, ורק אחר כך לצפות בסרט. אני לא מתכוונת עם כל הטוויסטים ופתרון התעלומה וכל זה, אבל כן, בהחלט אהבתי לקרוא מה שיותר פרטים על סרט לפני שצפיתי בו, ומי השחקנים, ומי עושה מה, ולמה הסרט מתייחס, וכל זה.
רק בשלב די מאוחר, אחרי שספגתי מהקוראים לא מעט ביקורת קולנית והיסטרית בנושא הבנתי שיש מי שדעתם משתבשת לחלוטין אם הם יודעים ולו פרט אחד מהמתרחש. אותם מזועזעים לא יחסכו מהפושעת (אני) שום מילת גנאי על שהרסה להם את החוויה. כתוצאה מכך התחלתי לחשוב על כל מילה הנכתבת, ועל דילול משמעותי בפרטי היצירה. לא כי אני מאמינה בכך, אלא כדי לא לטלטל את נפשם הרכה של קוראי הרגישים.

אם תקראו ביקורות אמריקאיות תראו שחלק ניכר מהמבקרים שוטחים את עלילת הסרט לפרטי פרטיה, ואיש עוד לא העלה אותם על המוקד. גדול מספרי העלילה הוא רוג'ר איברט, המבקר האמריקאי הפופולרי ביותר. עד כדי כך הוא מדייק בתיאוריו, שאם אני עצמי שוכחת פרט מסוים בסרט בזמן כתיבת הביקורת, אני נעזרת בכתביו כדי לרענן את זכרוני. 

 ול"מחבואים". שתי שאלות עיקריות התעוררו בעניין הסרט.
הראשונה, האם כשז'ורז' (דניאל אוטיי), הגיבור, נכנס למיטה שלו באמצע היום זה לנצח, או לשנת צהריים? אני בטוחה שהוא מתאבד. ולמה? נכון שאנחנו רואים אותו לוקח רק שני כדורים, ואפשר להגיד שמדובר בכדורים נגד כאב ראש או כדורי שינה, אבל נראה לי שאלו כדורים אחרים לחלוטין. גלולות מוות. הוא לובש את החלוק היפה שלו, מחשיך את החדר בעזרת הווילונות הכבדים, מתקשר לאשתו (ז'ולייט בינוש), ומבקש שלא תעיר אותו, כלומר מונע את האפשרות שיצילו אותו. זהו, הוא מתכונן לשינה הגדולה. הטענה הרווחת היא שמבין המתאבדים הפוטנציאליים, מי שמנסים לעשות את זה בעזרת כדורים הם אלו שלא מתכוונים להתאבד ממש, ושזו הזעקה לעזרה שלהם, מאחר שהסיכויים להתאבד בעזרת כדורים הם לא גדולים, אבל לא נראה לי שזה המקרה.

הסיבה להתאבדות של ז'ורז' נראית לי ברורה לגמרי – הוא לא יכול לחיות עם תחושת האשמה, תחושה שהצליח להדחיק במשך כל השנים, מילדות ועד אמצע החיים, ואשר ההתרחשויות בסרט העירו בו. כמו הר געש כבוי, שהיה ברור שיגיע הרגע בו יתפרץ, כמו סרטן ברמיסיה, כמו הרפס עונתי אך ממאיר (אני יודעת שהרפס לא ממאיר), מאורעות העבר רק רבצו בירכתי נפשו של ז'ורז' והמתינו לזמן המתאים כדי לזנק ולכלות אותו. עוד הוכחה לטענה שלי שמדובר בהתאבדות היא שלאחר מכן לא רואים יותר את ז'ורז'.

והשאלה השנייה, מה קורה בסצנה האחרונה. ובכן, הסצנה האחרונה מצולמת בדיוק כמו הראשונה, מאותה זווית. המצלמה נמצאת בתחתית הפריים כאילו, נוטה לשמאל, ומשם צופה על המתרחש. ואם בסצנה הראשונה היא צופה על הרחוב והבית, כאן היא צופה על כניסה לבית ספר. הזמן הוא כנראה סיום יום הלימודים, ותנועה ערה מתרחשת ברחבת הכניסה, ילדים בגילים שונים נכנסים ויוצאים, מדברים אחד עם השני, מתדיינים, מנהלים תקשורת של מי שמכירים איש את רעהו, ונפגשים על בסיס יומי. הצופים המבולבלים לרגע נדרכים. לאן להסתכל? במה להתמקד? איפה אנחנו נמצאים? לאן נעלמו גיבורי הסרט? מה קורה כאן? אני, על פי מבנה האישיות שלי התמלאתי תחושת חרדה, חרדה ממה שעומד לקרות – מותנית-ישראליות חשבתי מיד על פיצוץ אדיר שימחה את הכל ועל עשרות גופות של אנשים צעירים שיתפזרו ברחוב, או על איזשהו כוח נורא שמתקרב לבית הספר.

ואז המבט מתמקד – מעניין אם זה קורה לכל הצופים באותו זמן – ואני רואה, מצד שמאל למטה, שתי דמויות מוכרות. הבן של ז'ורז', פיירו (לסטר מקדונסקי) והבן של מג'יד (ווליד אפקיר), והם מדברים ביניהם. רגע, הם מכירים? הבן של מג'יד מניח יד על כתפו של פיירו הקטן ממנו ואני נלחצת: הוא עומד לעשות לו משהו רע? כנראה שלא. הם מדברים, ונראה שהם מכירים אחד את השני. אבל איך? מאיפה? הרי לא הייתה שום סצנה שהפגישה ביניהם? אמנם במהלך הסרט נעלם פיירו והוריו וגם אני היינו משוכנעים שקרה לו משהו, אלא שהוא חזר בריא ושלם. אז על מה הם מדברים?

אין תשובה ברורה, גם מיכאל הנקה, הבמאי, שנשאל על כך בכל פורום אמר שאין תשובה חד משמעית למה שמתרחש בסוף, מה גם שפרשנויות ליצירה אף פעם לא מבקשים מהיוצר שלה. מרגע שהיא הושלמה ויצאה לדרכה הופקעה ממנו זכות הפרשנות ועברה למי שצורכים אותה. ובכל זאת, על מה הם מדברים? לדעתי הבן של מג'יד אומר לפיירו שהמשימה הושלמה, שהכל נגמר, שהנקמה בוצעה, שנסגר מעגל. שחיים חדשים של אחווה, או לפחות העדר טינה יכולים להתקיים כעת בין בני הדור השני.

אז מי צילם את הקלטות? מבחינה הגיונית, הבן של מג'יד ולא מג'יד, כמובן, שהוא אדם כנוע שנתן לחיים לרמוס אותו. ליתר דיוק הוא לא התנגד לדיכוי. אין שום סיכוי שהוא צילם את הקלטות – זה בניגוד לאופיו וליכולת ההתמודדות שלו עם העולם. זה הרבה יותר מתאים לבן הלוחם. אבל הבן הוא בעצם שלוחה של הבמאי (כן, ברור שהבמאי אחראי על כל הצילום, אני לא מתייחסת לכך, אלא יותר לצד הפילוסופי), והם חולקים ביניהם את העבודה. אם את הסצנה הראשונה, שנראית בדיוק כמו האחרונה, מבחינת העמדת המצלמה והווידיאו וכל זה צילם הבן, הרי שאת האחרונה צילם הבמאי, השליח שלו.

ואפשר גם לתת פיתרון אחר לחלוטין לשאלת מי צילם, עליו רמזתי בביקורת: ז'ורז' עצמו. כלומר, אם מתייחסים לקלטות כאל סמל ולא כחפצים קונקרטיים, הרי שמי שאחראי להן הוא המצפון של ז'ורז', אותו חלק רדום ששכב בתוכו כל כך הרבה שנים ומתעורר כעת, ואז הקלטות הן רק ייצוג, blast from the past, חפץ שרק על פניו נראה גשמי. הן כמוסות הזיכרון הקטנות והצורבות, אלו שממלאות את תוכנו כאותו מוך הממלא צעצועי פרווה. ומה יקרה לצעצועים כשיוציאו מהם את המילוי? בדיוק מה שיקרה לנו כשיוציאו מאיתנו את הזכרונות הקשים, נהפוך לסחבות מדולדלות.

חובות השבוע
חמישה סרטים עלו בחמישי לאקרנים. לאף אחד מהם איני יכולה לתת לצערי לינק לביקורת שלי, בגלל העיכובים, והקנות מאוחרות, והאתר של "רייטינג" שלא עודכן, ולכן רק שורה אחת (וזמני הקרנה) על כל אחד כדי שתוכלו לנווט.
קרייזי – סיפור התבגרות קנדי של נער שנולד בערב חג המולד של 1960, המתמודד עם חיבה לבנים ועם אבא שמנסה להפוך את כל בניו לגברים אמיתיים. הפסקול כולל את דיוויד בואי, פינק פלויד, רולינג סטונס, שארל אזנבור ופטסי קליין. איך ציטטו אותי במודעות הפרסומת? יהלום משוגע.

קרח דקג'ון קיוזאק, עורך דין של המאפיה מנסה לשרוד ליל כריסמס קר במיוחד בוויצ'יטה, ולהימלט עם שני מיליון דולר שחמס עם השותף שלו, בילי בוב תורנטון. וריאציה על פילם נואר מריר במיוחד.

להרוג את המזלג'וש הרטנט, כשמגבת בלבד לגופו (מראה מעורר במיוחד), נחשד בחוב שאין לו, ומנסה להימלט מרודפיו, בן קינגסלי, מורגן פרימן וברוס וויליס. לוסי לו עוזרת לו. שנון מאוד, עם עשרות שורות לקחת הביתה.

כיסאות מוזיקליים – יש מחליפה לאודרי טוטו ויש גרסה חדש ל"אמלי". נחמד. פריזאי כזה.

הרוזנת הלבנה – רוזנת שירדה מנכסיה בשנחאי של שנות השלושים. משעמם במיוחד.

וחוב מהשבוע שעבר: הביקורת שלי על "משימה בלתי אפשרית". הסרט גרף כ-48 מיליון בסופשבוע הראשון שלו. בהחלט לא וואוו.

 

שורה עשר, בצד

עם מי אתם הולכים לקולנוע? על פניו אין שום סיבה לצפות בסרט עם אדם נוסף, או יותר גרוע, עם כמה בני אדם. הרי מה עושים שם? יושבים בחושך, בדממה, במשך שעתיים, ומסתכלים על המסך. זה לא כמו ללכת למסעדה לבד, כי הרי באכילה בצוותא יש סוג מסוים של הנאה.

ובכל זאת, ספק אם תמצאו אדם אחד ביקום (חוץ ממני) שמעדיף לצרוך את הקולנוע שלו לבד. אנשים אוהבים חברה, ולהיראות לבד, ולא משנה איפה, זה בבחינת כישלון חמור בעיניהם. אבל מבחינתי, ברגע שקובעים עם אדם נוסף ללכת לסרט מתחילות הצרות, ובמקרה שלי יש כמה צרות ייחודיות. ראשית, מציקים לי אלו שאני טורחת להזמין ותוהים אם מדובר בסרט טוב. בכל זאת, הם מקבלים הזמנה חינם, אז למה שלא יפשפשו היטב בפיו של הסוס? אבל, אני אומרת בייאוש, הרי לא צפיתי בסרט, אני צופה בו לראשונה יחד אתכם, אז איך אדע? לפי המדד של מטקריטיק הוא זכה לציון 72. אבל מה זה אומר, מציקים לי. לא יודעת מה זה אומר. זה אומר מה שזה אומר. כדי להימנע מתביעות עתידיות אני מחתימה את הנג'סים המוזמנים על מסמך נוטריוני שלפיו אל להם להשמיע שום טרוניה כנגדי על שהסרט שצפו בו במחיצתי לא היה לשביעות רצונם.

הסיבה השנייה הגורמת לי להירתע מלהזמין אנשים לקולנוע היא סוגיית השעה. רוב בני האדם נוטים לאחר, מכל מיני סיבות, ולסבר את האוזן בשלל תירוצים מקפיאי דם. ואילו אני – ממש לא. ולכן, קביעה עם אדם נוסף מלחיצה אותי בזמן שאני עומדת מחוץ לאולם או בנקודת המפגש ורוקעת ברגליים, תוך מבטים חוזרים ונשנים על השעון ועל הסלולרי (כלומר, זה אותו מכשיר), מחכה כבר לשמוע את התירוץ שמונע מהנקבע לדייק. וברגע שנוקפות 30 שניות מהמועד והאיש/ה לא הגיעו, מיד אני מזדרזת לנזוף בהם סלולרית על האיחור הנורא. פלא שאנשים לא רוצים לקבוע איתי כלום?

הסיבה השלישית היא שאלת המקום. איפה לשבת? קרוב, רחוק? באמצע, בצד? למעלה, למטה? אני כשלעצמי מעדיפה כיסאות צדדיים כדי להימנע מתחושת צפיפות וקלאוסטרופוביה, אבל האחרים אוהבים להצטופף עם שאר בני מינם ומה שיותר במרכז (למרות שהאולמות בנויים היום כך שהצפייה נוחה מכל מושב, נו טוב, באופטימום, לא בכל בית קולנוע).

הסיבה הרביעית היא סוגיית הקשקשת במהלך הצפייה. אני שונאת לדבר ולהחליף אפילו מילה בזמן הקרנת הסרט. דברי החשובים או דבריהם המצוינים של שותפי לצפייה יכולים להישמע מאוחר יותר, לא ב-120 דקות הקרובות. העובדה המצערת היא שגם כשאני הולכת בגפי לסרט אני צריכה לעסוק בהיסוי הסביבה לא פעם, מאחר שיש מי שחייבים להשמיע את דעתם ולפרשן את הסרט תוך כדי הצפייה בו. לפעמים הם אוהבים לתאר את המהלך הבא, לפעמים לקוש קושיות, לפעמים להתבדח, ולפעמים לדבר בסלולרי, או לסמס.

את אלו צריך להשמיד לאלתר. ומאחר שזה ענין מסובך, לתלות בני אדם בכיכר העיר בעוון שימוש בסלולרי במהלך צפייה בסרט, הפיתרון צריך להיות הפיכת אולמות הקולנוע לאזורים משוללי קליטה לסלולריים. ברגע שזה יקרה חלק גדול ממצוקותי הקולנועיות ייפתר.

נותרה עוד בעיה אחת שקשורה לבני אדם רק בעקיפין. בגלל שלרוב בני האדם חם רוב הזמן, ובעיקר בקולנוע, מפעילים בעלי האולמות את המזגנים ברוב ימות השנה. בחורף כדי לאוורר ובקיץ כדי להקפיא. כתוצאה מכך אני לא יכולה להחליף את בגדי הקיץ והחורף בארונותי, וצריכה להגיע לאולמות הקולנוע עם מעיל פוך כבד גם באמצע אוגוסט. לעתים יש מי שמסתכלים עלי בתדהמה, אבל כשהנשים באולם, ובעיקר אלו שהגיעו עם גופיות ספגטי כי שרב בחוץ, יושבות ומשפשפות את זרועותיהן המכחילות במרץ, אני מתכרבלת בתוך המעיל כשרק חוטמי מבצבץ, ואין מאושרת ממני.

המסקנה מכל האמור לעיל היא שעלי לצפות בסרטים רק בבית ולבד, ואכן, אני משתדלת שזה מה שיקרה, אבל בינתיים, כל עוד חלק גדול מחובות הצפייה שלי מוקרנים בבתי הקולנוע עלי למצוא לעצמי את התנאים האופטימליים כדי לצפות בהם, ורצוי שיהיו מה שיותר קרובים לאלו המתקיימים בסלון שלי.

ועכשיו נראה לי שהאדם הבא שיבקש ממני לקחת אותו לסרט יחשוב פעמיים, וכנראה יעדיף לשלם את ה-35 שקלים שלו בעצמו, מאשר לעבור את מסלול היסורים שאני מציבה בפניו. זהו, וכך אשב לבד בחושך. יותר עדיף.

שינויים בהרגלי הצריכה

העיתונאית הניו יורקית ג'ודית לוין כתבה את הספר Not buying it: My year without shopping והתראיינה ל"סופשבוע" (וגם לניוזוויק). האמת היא שהספר הזה והראיון איתה הוציאו לי את המילים מהפה. אבל מאחר שהיא מכלכלת את צעדיה טוב יותר ממני, היא גם ידעה לכתוב על זה ספר, בזמן שאני מספרת על חצי שנת ה"הפסקתי לקנות" שלי רק לעשרה אנשים איתם אני מדברת על בסיס שוטף. הרעיון פשוט. יום אחד הבינה גברת לוין שהיא קונה יותר מדי, והחליטה לצמצם את העברת הכספים בינה לבין העולם למשך שנה. לדבריה היא עברה תהליך גמילה קשה. במהלך הראיון היא גם מודה שנשים קונות יותר מגברים, ומאששת מיני סטריאוטיפים בנושא.

חצי השנה שלי התחילה כשעזבתי את אחת משתי המשרות שאחזתי בהן. ידעתי שזה יהיה כרוך בירידה דמרטית בהכנסה החודשית שלי, אבל זה לרגע לא היה שיקול מבחינתי. נכון שהרבה יותר קל לקבל החלטות כאלו שעל צווארך לא תלוי שום אדם שאת צריכה לפרנס, וכששום משכנתא לא מצייצת מאחוריך ודורשת את לטרת הבשר החודשית, אבל היי, אלו הבחירות שלי, ואני גאה בהן ושלמה איתן במאתיים וחמישים אחוזים. אני מודה שסביבתי הקרובה הייתה הרבה יותר מודאגת ממני בסוגיית איך אסתדר עם הכסף, אבל מאחר שאורח החיים שלי אף פעם לא היה פרוע, הייתי רגועה במיוחד.

מבחינתי ההכרח להפסיק לקנות היה הקלה גדולה במיוחד. נניח בגדים. לא פעם הייתי מסתכלת על שני הארונות המלאים שלי ומתחלחלת מהכמויות. לא שהיו שם פריטים יקרי ערך, אבל היה שפע של פריטים עממיים, שאת חלקם הלא קטן פשוט לא היה לי מתי ללבוש. כך שברגע שהחלטתי שאני לא קונה זוג גרביים אחד אפילו פשטה בקרבי שמחה של ממש. כלומר הצורך לחפש או להגיד אוי, חסר לי עוד סוודר שחור, או עוד קורדרוי ירוק, או עוד מגפונים שחורים נעלם כלא היה. תחושת שחרור ורווחה ותו לא.

בעניין אוכל, זאת אף פעם לא הייתה הוצאה עצומה מבחינתי, גם מאחר שאני לא אוכלת בשרים או חיות אחרות, וגם מאחר שאני מקפידה על משטר חמור בעניין כל מה שאני מכניסה לפי*, כך שפה לא הייתה לי שום דילמה. את צריכת היין צמצמתי פלאים –  זה לא מאוד בריא לנשים והגבלתי אותה לפי הספר. כך שעוד חיתוך משמעותי נעשה בהוצאות.

 מה עוד אנחנו קונים? שמונצעס לבית? אף פעם לא. ספה חדשה? לא עכשיו. שטיח לחימום האווירה? בפעם אחרת. אמנם אי הרכישות האלו, שהותירו את הבית שלי ספרטני למראה, או במילים אחרות חשוף וקר גרמו לטרוניות רבות מצד באיו המעטים, אבל מה אכפת לי, אני חוסכת. גם על תספורות ויתרתי כמעט לגמרי (אחת בחצי שנה) ואחרי שהייתי רגילה להסתפר פעם בחודש חזרתי לקוקו של כיתה ו', ואני מרוצה בהחלט. מה עוד? מתנות לחברים? אה, נפטרתי מהם. טוב, לא ממש, אבל דיללתי. את המתנות ואת החברים. נסיעות לחו"ל? שכחתי מזמן מה זה.

אה, ספרים, תגידו, מה איתם? ובכן, יש לי בבית כל כך הרבה ספרים שמחכים לקריאה, שלא הזיק לי בכלל להפסיק לרכוש. ומה שנורא רציתי לקרוא יכולתי לקחת בהשאלה מחברים שרוכשים ורוכשים. טיפול פסיכולוגי? פאסה פאסה פאסה. אחרי שמיציתי את כל הפסיכולוגים שבעולם, ואת כל המטפלים ואת כל השיטות, הבנתי שאין תקומה. אני עם אסי דיין במובן הזה. מבטלת את הצורך של פסיכותרפיה בחיי. ממש לא תודה. אני מסתדרת לבד. מצטערת על כל בעלי המקצוע שאני נאלצת למנוע מהם פרנסה כל כך בטוחה כמו דבורית שרגל, אבל זהו, זה המצב.

תחבורה? אה, אופניים טייוואניים שעלו לפני שנתיים 600 שקל, והיום ערכם בשוק בטח לא עולה על 50, מספקים אותי בהחלט. כשחייך מתנהלים ברדיוס של שני קילומטר, אין שום בעיה. את כל חיי הבוגרים בתל אביב אני מנהלת על אופניים, כך שאין בכך שום חידוש. ועכשיו, עם כל השבילים המפוארים שנסללו עבורנו, אני ממש מרוצה. כן, צריך עוד וכו', אבל אנחנו בכיוון הנכון, אני מקווה.

כך שהגבלתי את צריכתי לשכ"ד ולחשבונות, לאוכל, למוצרי קוסמטיקה לא יקרים, ולרופא אם צריך, תוך הישענות גורפת על שירותי קופת חולים, וביטול כמעט מוחלט של הצורך במומחים פרטיים.

ורק בסעיף אחד אני נבדלת לגמרי מגברת לוין – צריכת קולנוע ודיוידי. פה, אני חייבת להודות שבורכתי, ומפאת עיסוקי אני זוכה לצרוך תמונות נעות בלי הפסק, ואת כולן, ובלי יוצא מן הכלל. אני מודה שאם ענייני קולנוע היו חלק מהדיאטה הכלכלית שלי המצב היה אולי אחר, והייתי כיום יצור ממורמר הרבה יותר, אבל למזלי ולשמחתי, זה בדיוק המקום בו לא נאלצתי לחסוך, וכל צרכי בנושא, עד האחרון שבהם, מסופקים.

כך שהטרנד החדש הזה של די לקניות הפך ללחם חוקי, ואני מרוצה מאוד. היומיום יכול להיות פשוט ונעים במיוחד כשלא קונים כלום. אבן עצומה נגולה מהלב, והחיים הופכים להיות קלילים ונסבלים לגמרי. באחריות.

 

* מחרתיים, 10.5, 21:00 , ישודר בערוץ 10 "לאכול בגדול". למרות הביקורת שלי, שווה לצפות בו.

משימה בלתי אפשרית

יש ימים מוצלחים כאלו, שאפשר לבצוע מהם עיגולי זמן מושלמים, ולנגוס מהם ביסים קטנים ומתוקים לאורך 24 שעות. מה שיפה בימים הטובים זה שאף פעם אין לדעת שיצוצו מתוכם אותם עיגולים. לי זה יכול לקרות, למשל, עם איזו הקרנה חפוזה לסרט שלא שמעתי עליו עד אותו רגע, שאני צריכה לדחוס לסדר היום שלי. זה מה שקרה לי היום בצהריים כשהגעתי ל"אתה ואני" המוצג במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, ויגיע לאחר מכן גם להקרנות מסחריות.

שתי אחיות הולכות וכושלות בחיי האהבה שלהן. אחת מהן היא אריאן, כלומר ז'ולי דפרדייה, בתו של הז'ראר, שמגיעה לביקור בארץ בשבוע הבא. יש לי תחושה שנשים ימצאו בו יותר עניין, אם תסלחו לי על האמירה הנוראית הזאת.

אני סאקרית של משפטים סלוגניים מסרטים, גם אם אפשר בקלות לשתול אותם בגלויות חג של הולמארק, וב"אתה ואני" מצאתי לי אחד שכזה.
"הלב שלי הוא כמו דלת של שירותים ציבוריים. הרבה שמות חרוטים עליו".
כן, מרגישים את המאמץ בכתיבה וכל זה, אבל אני מכירה די הרבה (א)נשים שהיו חותמים עליו.
לפני שיגיע להקרנות מסחריות, יש עוד חמש הזדמנויות במסגרת הפסטיבל.
חמישי, 11.5 בנתניה/ שישי, 12.5 בירושלים/ שבת 13.5 בחיפה/ ראשון, 14.5 בתל-אביב/ שלישי, 16.5 בראש פינה.

ואחרי שדחסתי לראשי את הפוטו רומן הבונבוני הזה, כלומר רוקנתי אותו מחומרים אחרים, חזרתי הביתה, רק כדי למצוא בתיבת הדואר הזמנה ל"ארוחת בוקר על פלוטו", החדש של ניל ג'ורדן, הקרנה שמתוכננת לשבוע הבא, עובדה שצובעת את הלו"ז שלו בגונים נאים. זה הטריילר שלו, וזה הדף שלו באוזן. מתברר שהסרט כבר שם, אבל בלי תרגום, למי שמסתפקים בו כך. מה קורה? קיליאן מרפי (שהפחיד אתכם ב"טיסת לילה") הוא נער אירי שעוזב את העיירה שלו בשנות השישים, ומגיע לעיר, כדי להפוך לאמן דראג בקברט.

אבל מה אני שועטת קדימה, כשהסיפור הקולנועי של סופהשבוע הנוכחי הוא "משימה בלתי אפשרית 3". כזכור, ההקרנה לעיתונאים הייתה ברביעי האחרון, מוצאי יום העצמאות, למרות שהסרט עלה בבתי הקולנוע יום למחרת, כלומר אתמול. מה שאומר שהביקורת עליו ב"רייטינג" תתפרסם רק בשבוע הבא. אבל אם לצמצם אותה לשורה תחתונה, התאכזבתי ממנו קשות, בעיקר משום שביים אותו ג'יי ג'יי אברמס, גאון הטלוויזיה שיצר את "פליסיטי", "זהות בדויה" והכי חשוב, "אבודים". אם כבר אקשן, אני מעדיפה את "16 רחובות". להבדיל מעמיתי, עיני מזדגגות כשמתחילה הילולת הפירוטכניקה והפיצוצים והזיקוקים. לא מצליחה להחיש את אדרנליני בעטיים.
נכון שב"רייטינג" טרם התפרסמה ביקורת, אבל בשני עיתונים אחרים כן. הכיצד? יאיר רוה ביקש מידידו עמנואל לוי, ממבקרי "וריאטי" לכתוב לו, ופרסם את הביקורת, כדי שתופיע בדיוק בשבוע בו הסרט עולה אצלנו ובכל העולם. גם ישי קיצ'לס פרסם ביקורת ב"עכבר העיר". איך הוא הצליח? או. לפני ההקרנה לעיתונאים, שהתעכבה בגלל דרישה האולפנים בחו"ל, הייתה הקרנה של חברת השילוח DHL שגם מספנסרת את הסרט. גם קיצל'ס התאכזב, אם כי פחות ממני .
וחוץ מהעיתונים המודפסים יש גם את מבקרי האינטרנט, שלהם לא הייתה שום בעיה להעלות את הביקורות בזמן אמת, הנה זו של רותם דנון וזו של אהרון קשלס ושל עין הדג. כולם מרוצים.

ל"משימה" לקחתי איתי את ידידי המגא-אינטלקטואל, אסף שגיב, שחובב סרטי אימה הארד קור ואקשן בלבד. מזה מורכב התפריט הקולנועי שלו, והוא נוהג ללגלג על טעמי הקולנועי הקלוקל, ועל כך שאני מחבבת רק סרטים איראניים רועמי שתיקות. זה כמובן לא נכון, אבל לא אכפת לי לזכות התיאור הלא מלבב הזה. במפתיע, גם אסף התאכזב. אולי זאת השפעתי השלילית עליו?
ומאחר שכינסתי לפה את אסף, אני רוצה להציג את המאמר המופתי שלו על הוגה הדעות הפופולרי סלבוי ז'יז'ק. אסף פיתח אובססיה בריאה לז'יז'ק, חוץ מזה שהוא יודע עליו הכל כולל הכל הוא גם זה שגילה לי שז'יז'ק הלקאניאני נישא לדוגמנית הלבשה תחתונה ארגנטינאית בשם אנאליה. בהחלט, אנאליה. אחרי שהוחלט על הנישואים לעלמה הצעירה ממנו בכמה עשרות שנים חזר בו ז'יז'ק מכוונתו, אבל הוריה הפעילו עליו מכבש לחצים. זה הצילום המראה עד כמה הוא מאושר, והנה כל התמונות והכתבה הסרוקה מהעיתון הארגנטינאי.

תהנו מהסימפטומים.

מגבעת חלפון לתעלת בלאומילך

מה עוד עושים ביום העצמאות חוץ מלמנגל עד צאת הנשמה? מקדישים תשומת לב לקולנוע הישראלי. ערוצי הסרטים מנערים את המחסנים ושולפים החוצה הכל. רגע, אני מגזימה, לא בדיוק הכל, אלא את מצעד הלהיטים שלהם.

במשאל שנערך לפני שנתיים ב-ynet זכה "גבעת חלפון אינה עונה" בתואר הסרט האהוב בכל הזמנים. מעניין, אם היה נערך סקר דומה היום, אם משהו היה משתנה. במאמר שהתפרסם ב"רייטינג" ביום העצמאות לפני שנה, ניסיתי לפצח את סודות הגרעין של הקולנוע הישראלי. אלא שהוא מופיע בשני חלקים. זה השני.

הנה חלק מהדברים שקרו בקולנוע הישראלי מאז יום העצמאות שעבר:
1. מדינה שלמה עוד מחכה לסרט ההמשך ל"גבעת חלפון אינה עונה" (ב-13:20 בהוט סרטים, וב-18:40 ב-yes קולנוע ישראלי).
2. אני מחכה לשלושת אלו, שצילומיהם הסתיימו "בופור" (יוסף סידר); "הבועה" (איתן פוקס) ו"חן" (איתן ענר).

3. וגם ליציאתו לבתי הקולנוע של "ימים קפואים" (דני לרנר), ההפתעה של פסטיבל הקולנוע האחרון בחיפה. 
4. שלושים סרטים ישראלים הצטלמו ב-2005, לפי קרן הקולנוע הישראלי (כלומר סרטים שזכו לתמיכתה, בדרך זו או אחרת), ופחות מעשרה מהם הוצגו עד כה בבתי הקולנוע. יאללה, אין סיבה להתמהמה.

 

"שנת אפס". הכי טוב השנה, בינתיים

ואיך אפשר לחגוג בכל זאת היום את חג הקולנוע הישראלי?
בבתי הקולנוע מציגים עכשיו שני סרטים ישראליים טובים מאוד עד מצוינים 

 "שנת אפס"
"מועדון בית הקברות"
נסו אותם.

ובבית – אם הייתי אשת Hot הייתי יכולה לצפות ב"תעלת בלאומילך" ב-20:20 בהוט סרטים.

 

קול קורא במדבר

במהלך הפשפוש במדף הישראליים שלי, התברר לי ש"האסונות של נינה" ו"מדורת השבט" נעלמו כלא היו. למי השאלתי אותם ולא טרח להחזיר?