זה הדוד שלי

בנימין למפל, האח הקטן של אמא שלי, בני. לא הכרתי אותו. הוא נפל ב-29 במרץ 57', תשעה ימים אחרי יום הולדתו ה-18. אומרים שהימים הסמוכים ליום ההולדת מועדים לפורענות, והנה זה קרה גם לו. רק כשהייתי ילדה ממש גדולה הסכימו לקחת אותי לחלקת הקבר שלו, בחגיגה השנתית הגדולה, ביום הזיכרון. אבל כבר היה מאוחר מדי, ולא יכולתי להרגיש משהו לחלקת האבן. מבחינתי, אתר ההנצחה הזה, "יזכור", הוא המצבה האמיתית, חלקת קבר ממשית יותר מאשר זו שבקריית שאול.

מספרים עליו שהיה עילוי וגם יפה תואר. "יפה תואר" – לא משתמשים יותר בתיאור הזה, אבל כזה הוא היה. יופי עדין, לא מכאן – ואת זה אפשר לראות אפילו בצילום מימין. זאת ההוכחה המתה לבריכת הגנים המשובחת בה אני משתכשכת. מאז שבני הלך, כך אמרו תמיד, הכל השתנה. התפרק. נחרב. אף אחד ממי שנשאר אחריו כבר לא היה מה שהיה.

אפילו אנחנו, כל מי שנולדו אחרי שמת לא הפכנו למה שהיינו יכולים להיות. המחשבות האלו, מה יכול היה לעשות, מה היה נהיה בסופו של דבר, היו תמיד בלתי נסבלות, התחושה של מחצב טבע יקר מציאות לא הרפתה מאבא שלו עד יומו האחרון.

אולי בגלל שהמוות של בני נצרב לי בתודעה בכל הכוח מהיום שנולדתי למדתי מגיל צעיר לפחד מהחיילים האלו מיחידת הנפגעים בקצין העיר, שבאים לבשר. באובססיביות אספתי כל חומר שיכולתי למצוא על דרכי הפעולה שלהם. באיזה שעות הם מגיעים. באילו כלי רכב. כמה אנשים יש בכל צוות. וכך הייתי אני, ילדה קטנה ומפוחדת, יושבת מול החלון, סופרת-כל-המלחמות וימי המילואים של אבא שלי, עוקבת אחר מכוניות המתקרבות לאזור, ומפסיקה לנשום עד שהיו ממשיכות הלאה.

וביום שישי האחרון, פתאום הכתבה הזאת בחדשות 2 על חוליית המודיעים. ומתברר שזה עובד בדיוק כמו שתיארתי לעצמי, כך שבצפייה בה היה משהו נורא ואיום, כמו להתעורר מחלום ולהיווכח שהזוועה שחלמת עליה מתרחשת במציאות. גם הסצנה עם האב ששני בניו החליטו להיות דור שני למלאכי מוות, שהתחיל לבכות פתאום נוכח המצלמה כשהבין מה גרם לילדים בגלל השליחות שלקח על עצמו, לא הייתה קלה.

ב"האסונות של נינה" מלאך המוות של נינה (איילת זורר), זה שבא לבשר לה על מות בעלה חיים עסיס (איזה שם) הוא אלון אבוטבול בתפקיד אבינועם. הוא לא שייך ליחידה, הוא מיחידת ההסרטה ובמקרה נקלע לסיטואציה, במקרה צנח עליו התפקיד, וזה גם מה שמוביל בהמשך לקשר הסבוך ביניהם. אם אני לא טועה, זה הפיצ'ר הישראלי היחיד שמתייחס בהרחבה לחוליית המבשרים, מתמקד בכמה דמויות ומפתח אותן. מאחר שמדובר בקומדיה שחורה שבי גביזון לא חושש מלהגחיך את הדמויות (איש היחידה המכריח את נינה לקנות את ספר השירים הקלוקלים שלו במחיר מציאה), לשתול שיחה מעולם אחר – שיחת השרוואל הזכורה, וגם לתאר סיטואציה מקאברית של טעות בזיהוי המשפחה השכולה. 

הסרט האמריקאי מהשנים האחרונות (אם יש עוד, כתבו לי) שהנושא הוזכר בו היה "חיילים היינו"
שמעריצי פליסיטי יכנו "הסרט עם קרי ראסל, זה שעשתה אחרי 'פליסיטי'", כאשת חייל אמריקאי בוויאטנם המתפללת שחוליות המוות לא יתעכבו ליד דלתה.

* * *

מה שמוביל אותי לתיאוריית הקשר ומזכיר לי (עצב ושמחה הרי משמשים בערבוביה במעבר בין יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות, נושא שכיח לחיבורי בית ספר), שהסרט הראשון שביים ההוגה והיוצר של "פליסיטי", ג'יי ג'יי אברמס, "משימה בלתי אפשרית 3", בהשתתפות אותה ראסל בדיוק (אברמס לא שכח אותה), עולה בסוף השבוע בבתי הקולנוע. אני אצפה בו במוצאי יום העצמאות.