שינויים בהרגלי הצריכה

העיתונאית הניו יורקית ג'ודית לוין כתבה את הספר Not buying it: My year without shopping והתראיינה ל"סופשבוע" (וגם לניוזוויק). האמת היא שהספר הזה והראיון איתה הוציאו לי את המילים מהפה. אבל מאחר שהיא מכלכלת את צעדיה טוב יותר ממני, היא גם ידעה לכתוב על זה ספר, בזמן שאני מספרת על חצי שנת ה"הפסקתי לקנות" שלי רק לעשרה אנשים איתם אני מדברת על בסיס שוטף. הרעיון פשוט. יום אחד הבינה גברת לוין שהיא קונה יותר מדי, והחליטה לצמצם את העברת הכספים בינה לבין העולם למשך שנה. לדבריה היא עברה תהליך גמילה קשה. במהלך הראיון היא גם מודה שנשים קונות יותר מגברים, ומאששת מיני סטריאוטיפים בנושא.

חצי השנה שלי התחילה כשעזבתי את אחת משתי המשרות שאחזתי בהן. ידעתי שזה יהיה כרוך בירידה דמרטית בהכנסה החודשית שלי, אבל זה לרגע לא היה שיקול מבחינתי. נכון שהרבה יותר קל לקבל החלטות כאלו שעל צווארך לא תלוי שום אדם שאת צריכה לפרנס, וכששום משכנתא לא מצייצת מאחוריך ודורשת את לטרת הבשר החודשית, אבל היי, אלו הבחירות שלי, ואני גאה בהן ושלמה איתן במאתיים וחמישים אחוזים. אני מודה שסביבתי הקרובה הייתה הרבה יותר מודאגת ממני בסוגיית איך אסתדר עם הכסף, אבל מאחר שאורח החיים שלי אף פעם לא היה פרוע, הייתי רגועה במיוחד.

מבחינתי ההכרח להפסיק לקנות היה הקלה גדולה במיוחד. נניח בגדים. לא פעם הייתי מסתכלת על שני הארונות המלאים שלי ומתחלחלת מהכמויות. לא שהיו שם פריטים יקרי ערך, אבל היה שפע של פריטים עממיים, שאת חלקם הלא קטן פשוט לא היה לי מתי ללבוש. כך שברגע שהחלטתי שאני לא קונה זוג גרביים אחד אפילו פשטה בקרבי שמחה של ממש. כלומר הצורך לחפש או להגיד אוי, חסר לי עוד סוודר שחור, או עוד קורדרוי ירוק, או עוד מגפונים שחורים נעלם כלא היה. תחושת שחרור ורווחה ותו לא.

בעניין אוכל, זאת אף פעם לא הייתה הוצאה עצומה מבחינתי, גם מאחר שאני לא אוכלת בשרים או חיות אחרות, וגם מאחר שאני מקפידה על משטר חמור בעניין כל מה שאני מכניסה לפי*, כך שפה לא הייתה לי שום דילמה. את צריכת היין צמצמתי פלאים –  זה לא מאוד בריא לנשים והגבלתי אותה לפי הספר. כך שעוד חיתוך משמעותי נעשה בהוצאות.

 מה עוד אנחנו קונים? שמונצעס לבית? אף פעם לא. ספה חדשה? לא עכשיו. שטיח לחימום האווירה? בפעם אחרת. אמנם אי הרכישות האלו, שהותירו את הבית שלי ספרטני למראה, או במילים אחרות חשוף וקר גרמו לטרוניות רבות מצד באיו המעטים, אבל מה אכפת לי, אני חוסכת. גם על תספורות ויתרתי כמעט לגמרי (אחת בחצי שנה) ואחרי שהייתי רגילה להסתפר פעם בחודש חזרתי לקוקו של כיתה ו', ואני מרוצה בהחלט. מה עוד? מתנות לחברים? אה, נפטרתי מהם. טוב, לא ממש, אבל דיללתי. את המתנות ואת החברים. נסיעות לחו"ל? שכחתי מזמן מה זה.

אה, ספרים, תגידו, מה איתם? ובכן, יש לי בבית כל כך הרבה ספרים שמחכים לקריאה, שלא הזיק לי בכלל להפסיק לרכוש. ומה שנורא רציתי לקרוא יכולתי לקחת בהשאלה מחברים שרוכשים ורוכשים. טיפול פסיכולוגי? פאסה פאסה פאסה. אחרי שמיציתי את כל הפסיכולוגים שבעולם, ואת כל המטפלים ואת כל השיטות, הבנתי שאין תקומה. אני עם אסי דיין במובן הזה. מבטלת את הצורך של פסיכותרפיה בחיי. ממש לא תודה. אני מסתדרת לבד. מצטערת על כל בעלי המקצוע שאני נאלצת למנוע מהם פרנסה כל כך בטוחה כמו דבורית שרגל, אבל זהו, זה המצב.

תחבורה? אה, אופניים טייוואניים שעלו לפני שנתיים 600 שקל, והיום ערכם בשוק בטח לא עולה על 50, מספקים אותי בהחלט. כשחייך מתנהלים ברדיוס של שני קילומטר, אין שום בעיה. את כל חיי הבוגרים בתל אביב אני מנהלת על אופניים, כך שאין בכך שום חידוש. ועכשיו, עם כל השבילים המפוארים שנסללו עבורנו, אני ממש מרוצה. כן, צריך עוד וכו', אבל אנחנו בכיוון הנכון, אני מקווה.

כך שהגבלתי את צריכתי לשכ"ד ולחשבונות, לאוכל, למוצרי קוסמטיקה לא יקרים, ולרופא אם צריך, תוך הישענות גורפת על שירותי קופת חולים, וביטול כמעט מוחלט של הצורך במומחים פרטיים.

ורק בסעיף אחד אני נבדלת לגמרי מגברת לוין – צריכת קולנוע ודיוידי. פה, אני חייבת להודות שבורכתי, ומפאת עיסוקי אני זוכה לצרוך תמונות נעות בלי הפסק, ואת כולן, ובלי יוצא מן הכלל. אני מודה שאם ענייני קולנוע היו חלק מהדיאטה הכלכלית שלי המצב היה אולי אחר, והייתי כיום יצור ממורמר הרבה יותר, אבל למזלי ולשמחתי, זה בדיוק המקום בו לא נאלצתי לחסוך, וכל צרכי בנושא, עד האחרון שבהם, מסופקים.

כך שהטרנד החדש הזה של די לקניות הפך ללחם חוקי, ואני מרוצה מאוד. היומיום יכול להיות פשוט ונעים במיוחד כשלא קונים כלום. אבן עצומה נגולה מהלב, והחיים הופכים להיות קלילים ונסבלים לגמרי. באחריות.

 

* מחרתיים, 10.5, 21:00 , ישודר בערוץ 10 "לאכול בגדול". למרות הביקורת שלי, שווה לצפות בו.