שורה עשר, בצד

עם מי אתם הולכים לקולנוע? על פניו אין שום סיבה לצפות בסרט עם אדם נוסף, או יותר גרוע, עם כמה בני אדם. הרי מה עושים שם? יושבים בחושך, בדממה, במשך שעתיים, ומסתכלים על המסך. זה לא כמו ללכת למסעדה לבד, כי הרי באכילה בצוותא יש סוג מסוים של הנאה.

ובכל זאת, ספק אם תמצאו אדם אחד ביקום (חוץ ממני) שמעדיף לצרוך את הקולנוע שלו לבד. אנשים אוהבים חברה, ולהיראות לבד, ולא משנה איפה, זה בבחינת כישלון חמור בעיניהם. אבל מבחינתי, ברגע שקובעים עם אדם נוסף ללכת לסרט מתחילות הצרות, ובמקרה שלי יש כמה צרות ייחודיות. ראשית, מציקים לי אלו שאני טורחת להזמין ותוהים אם מדובר בסרט טוב. בכל זאת, הם מקבלים הזמנה חינם, אז למה שלא יפשפשו היטב בפיו של הסוס? אבל, אני אומרת בייאוש, הרי לא צפיתי בסרט, אני צופה בו לראשונה יחד אתכם, אז איך אדע? לפי המדד של מטקריטיק הוא זכה לציון 72. אבל מה זה אומר, מציקים לי. לא יודעת מה זה אומר. זה אומר מה שזה אומר. כדי להימנע מתביעות עתידיות אני מחתימה את הנג'סים המוזמנים על מסמך נוטריוני שלפיו אל להם להשמיע שום טרוניה כנגדי על שהסרט שצפו בו במחיצתי לא היה לשביעות רצונם.

הסיבה השנייה הגורמת לי להירתע מלהזמין אנשים לקולנוע היא סוגיית השעה. רוב בני האדם נוטים לאחר, מכל מיני סיבות, ולסבר את האוזן בשלל תירוצים מקפיאי דם. ואילו אני – ממש לא. ולכן, קביעה עם אדם נוסף מלחיצה אותי בזמן שאני עומדת מחוץ לאולם או בנקודת המפגש ורוקעת ברגליים, תוך מבטים חוזרים ונשנים על השעון ועל הסלולרי (כלומר, זה אותו מכשיר), מחכה כבר לשמוע את התירוץ שמונע מהנקבע לדייק. וברגע שנוקפות 30 שניות מהמועד והאיש/ה לא הגיעו, מיד אני מזדרזת לנזוף בהם סלולרית על האיחור הנורא. פלא שאנשים לא רוצים לקבוע איתי כלום?

הסיבה השלישית היא שאלת המקום. איפה לשבת? קרוב, רחוק? באמצע, בצד? למעלה, למטה? אני כשלעצמי מעדיפה כיסאות צדדיים כדי להימנע מתחושת צפיפות וקלאוסטרופוביה, אבל האחרים אוהבים להצטופף עם שאר בני מינם ומה שיותר במרכז (למרות שהאולמות בנויים היום כך שהצפייה נוחה מכל מושב, נו טוב, באופטימום, לא בכל בית קולנוע).

הסיבה הרביעית היא סוגיית הקשקשת במהלך הצפייה. אני שונאת לדבר ולהחליף אפילו מילה בזמן הקרנת הסרט. דברי החשובים או דבריהם המצוינים של שותפי לצפייה יכולים להישמע מאוחר יותר, לא ב-120 דקות הקרובות. העובדה המצערת היא שגם כשאני הולכת בגפי לסרט אני צריכה לעסוק בהיסוי הסביבה לא פעם, מאחר שיש מי שחייבים להשמיע את דעתם ולפרשן את הסרט תוך כדי הצפייה בו. לפעמים הם אוהבים לתאר את המהלך הבא, לפעמים לקוש קושיות, לפעמים להתבדח, ולפעמים לדבר בסלולרי, או לסמס.

את אלו צריך להשמיד לאלתר. ומאחר שזה ענין מסובך, לתלות בני אדם בכיכר העיר בעוון שימוש בסלולרי במהלך צפייה בסרט, הפיתרון צריך להיות הפיכת אולמות הקולנוע לאזורים משוללי קליטה לסלולריים. ברגע שזה יקרה חלק גדול ממצוקותי הקולנועיות ייפתר.

נותרה עוד בעיה אחת שקשורה לבני אדם רק בעקיפין. בגלל שלרוב בני האדם חם רוב הזמן, ובעיקר בקולנוע, מפעילים בעלי האולמות את המזגנים ברוב ימות השנה. בחורף כדי לאוורר ובקיץ כדי להקפיא. כתוצאה מכך אני לא יכולה להחליף את בגדי הקיץ והחורף בארונותי, וצריכה להגיע לאולמות הקולנוע עם מעיל פוך כבד גם באמצע אוגוסט. לעתים יש מי שמסתכלים עלי בתדהמה, אבל כשהנשים באולם, ובעיקר אלו שהגיעו עם גופיות ספגטי כי שרב בחוץ, יושבות ומשפשפות את זרועותיהן המכחילות במרץ, אני מתכרבלת בתוך המעיל כשרק חוטמי מבצבץ, ואין מאושרת ממני.

המסקנה מכל האמור לעיל היא שעלי לצפות בסרטים רק בבית ולבד, ואכן, אני משתדלת שזה מה שיקרה, אבל בינתיים, כל עוד חלק גדול מחובות הצפייה שלי מוקרנים בבתי הקולנוע עלי למצוא לעצמי את התנאים האופטימליים כדי לצפות בהם, ורצוי שיהיו מה שיותר קרובים לאלו המתקיימים בסלון שלי.

ועכשיו נראה לי שהאדם הבא שיבקש ממני לקחת אותו לסרט יחשוב פעמיים, וכנראה יעדיף לשלם את ה-35 שקלים שלו בעצמו, מאשר לעבור את מסלול היסורים שאני מציבה בפניו. זהו, וכך אשב לבד בחושך. יותר עדיף.