על "מחבואים" וספוילרים

נראה לי שהגיע הזמן לדיון על "מחבואים". ב"אל תירו בפסנתרנית" התעורר דיון בקרב הקוראים עליו. כך שהפוסט הזה מיועד להם, וגם ל: 
1. כל מי שצפו בסרט.
2. מי שאינם מתכוונים לצפות בו (ואז יש פרדוקס: אם הם לא מתכוונים לצפות בו, למה שהתייחסות אליו תעניין אותם)?
3. מי שמעדיפים דיון מודרך טרום צפייה.
4. מי שלא מפחדים מספוילרים.

עד שלא התחלתי לכתוב ביקורות קולנוע כלל לא הייתי מודעת לכך שיש בציבור הצופים חרדה נוראית מכך שיספרו להם "מה קורה בסרט". כצופה מהמניין תמיד אהבתי לדעת על מה הסיפור, או מה קורה, ורק אחר כך לצפות בסרט. אני לא מתכוונת עם כל הטוויסטים ופתרון התעלומה וכל זה, אבל כן, בהחלט אהבתי לקרוא מה שיותר פרטים על סרט לפני שצפיתי בו, ומי השחקנים, ומי עושה מה, ולמה הסרט מתייחס, וכל זה.
רק בשלב די מאוחר, אחרי שספגתי מהקוראים לא מעט ביקורת קולנית והיסטרית בנושא הבנתי שיש מי שדעתם משתבשת לחלוטין אם הם יודעים ולו פרט אחד מהמתרחש. אותם מזועזעים לא יחסכו מהפושעת (אני) שום מילת גנאי על שהרסה להם את החוויה. כתוצאה מכך התחלתי לחשוב על כל מילה הנכתבת, ועל דילול משמעותי בפרטי היצירה. לא כי אני מאמינה בכך, אלא כדי לא לטלטל את נפשם הרכה של קוראי הרגישים.

אם תקראו ביקורות אמריקאיות תראו שחלק ניכר מהמבקרים שוטחים את עלילת הסרט לפרטי פרטיה, ואיש עוד לא העלה אותם על המוקד. גדול מספרי העלילה הוא רוג'ר איברט, המבקר האמריקאי הפופולרי ביותר. עד כדי כך הוא מדייק בתיאוריו, שאם אני עצמי שוכחת פרט מסוים בסרט בזמן כתיבת הביקורת, אני נעזרת בכתביו כדי לרענן את זכרוני. 

 ול"מחבואים". שתי שאלות עיקריות התעוררו בעניין הסרט.
הראשונה, האם כשז'ורז' (דניאל אוטיי), הגיבור, נכנס למיטה שלו באמצע היום זה לנצח, או לשנת צהריים? אני בטוחה שהוא מתאבד. ולמה? נכון שאנחנו רואים אותו לוקח רק שני כדורים, ואפשר להגיד שמדובר בכדורים נגד כאב ראש או כדורי שינה, אבל נראה לי שאלו כדורים אחרים לחלוטין. גלולות מוות. הוא לובש את החלוק היפה שלו, מחשיך את החדר בעזרת הווילונות הכבדים, מתקשר לאשתו (ז'ולייט בינוש), ומבקש שלא תעיר אותו, כלומר מונע את האפשרות שיצילו אותו. זהו, הוא מתכונן לשינה הגדולה. הטענה הרווחת היא שמבין המתאבדים הפוטנציאליים, מי שמנסים לעשות את זה בעזרת כדורים הם אלו שלא מתכוונים להתאבד ממש, ושזו הזעקה לעזרה שלהם, מאחר שהסיכויים להתאבד בעזרת כדורים הם לא גדולים, אבל לא נראה לי שזה המקרה.

הסיבה להתאבדות של ז'ורז' נראית לי ברורה לגמרי – הוא לא יכול לחיות עם תחושת האשמה, תחושה שהצליח להדחיק במשך כל השנים, מילדות ועד אמצע החיים, ואשר ההתרחשויות בסרט העירו בו. כמו הר געש כבוי, שהיה ברור שיגיע הרגע בו יתפרץ, כמו סרטן ברמיסיה, כמו הרפס עונתי אך ממאיר (אני יודעת שהרפס לא ממאיר), מאורעות העבר רק רבצו בירכתי נפשו של ז'ורז' והמתינו לזמן המתאים כדי לזנק ולכלות אותו. עוד הוכחה לטענה שלי שמדובר בהתאבדות היא שלאחר מכן לא רואים יותר את ז'ורז'.

והשאלה השנייה, מה קורה בסצנה האחרונה. ובכן, הסצנה האחרונה מצולמת בדיוק כמו הראשונה, מאותה זווית. המצלמה נמצאת בתחתית הפריים כאילו, נוטה לשמאל, ומשם צופה על המתרחש. ואם בסצנה הראשונה היא צופה על הרחוב והבית, כאן היא צופה על כניסה לבית ספר. הזמן הוא כנראה סיום יום הלימודים, ותנועה ערה מתרחשת ברחבת הכניסה, ילדים בגילים שונים נכנסים ויוצאים, מדברים אחד עם השני, מתדיינים, מנהלים תקשורת של מי שמכירים איש את רעהו, ונפגשים על בסיס יומי. הצופים המבולבלים לרגע נדרכים. לאן להסתכל? במה להתמקד? איפה אנחנו נמצאים? לאן נעלמו גיבורי הסרט? מה קורה כאן? אני, על פי מבנה האישיות שלי התמלאתי תחושת חרדה, חרדה ממה שעומד לקרות – מותנית-ישראליות חשבתי מיד על פיצוץ אדיר שימחה את הכל ועל עשרות גופות של אנשים צעירים שיתפזרו ברחוב, או על איזשהו כוח נורא שמתקרב לבית הספר.

ואז המבט מתמקד – מעניין אם זה קורה לכל הצופים באותו זמן – ואני רואה, מצד שמאל למטה, שתי דמויות מוכרות. הבן של ז'ורז', פיירו (לסטר מקדונסקי) והבן של מג'יד (ווליד אפקיר), והם מדברים ביניהם. רגע, הם מכירים? הבן של מג'יד מניח יד על כתפו של פיירו הקטן ממנו ואני נלחצת: הוא עומד לעשות לו משהו רע? כנראה שלא. הם מדברים, ונראה שהם מכירים אחד את השני. אבל איך? מאיפה? הרי לא הייתה שום סצנה שהפגישה ביניהם? אמנם במהלך הסרט נעלם פיירו והוריו וגם אני היינו משוכנעים שקרה לו משהו, אלא שהוא חזר בריא ושלם. אז על מה הם מדברים?

אין תשובה ברורה, גם מיכאל הנקה, הבמאי, שנשאל על כך בכל פורום אמר שאין תשובה חד משמעית למה שמתרחש בסוף, מה גם שפרשנויות ליצירה אף פעם לא מבקשים מהיוצר שלה. מרגע שהיא הושלמה ויצאה לדרכה הופקעה ממנו זכות הפרשנות ועברה למי שצורכים אותה. ובכל זאת, על מה הם מדברים? לדעתי הבן של מג'יד אומר לפיירו שהמשימה הושלמה, שהכל נגמר, שהנקמה בוצעה, שנסגר מעגל. שחיים חדשים של אחווה, או לפחות העדר טינה יכולים להתקיים כעת בין בני הדור השני.

אז מי צילם את הקלטות? מבחינה הגיונית, הבן של מג'יד ולא מג'יד, כמובן, שהוא אדם כנוע שנתן לחיים לרמוס אותו. ליתר דיוק הוא לא התנגד לדיכוי. אין שום סיכוי שהוא צילם את הקלטות – זה בניגוד לאופיו וליכולת ההתמודדות שלו עם העולם. זה הרבה יותר מתאים לבן הלוחם. אבל הבן הוא בעצם שלוחה של הבמאי (כן, ברור שהבמאי אחראי על כל הצילום, אני לא מתייחסת לכך, אלא יותר לצד הפילוסופי), והם חולקים ביניהם את העבודה. אם את הסצנה הראשונה, שנראית בדיוק כמו האחרונה, מבחינת העמדת המצלמה והווידיאו וכל זה צילם הבן, הרי שאת האחרונה צילם הבמאי, השליח שלו.

ואפשר גם לתת פיתרון אחר לחלוטין לשאלת מי צילם, עליו רמזתי בביקורת: ז'ורז' עצמו. כלומר, אם מתייחסים לקלטות כאל סמל ולא כחפצים קונקרטיים, הרי שמי שאחראי להן הוא המצפון של ז'ורז', אותו חלק רדום ששכב בתוכו כל כך הרבה שנים ומתעורר כעת, ואז הקלטות הן רק ייצוג, blast from the past, חפץ שרק על פניו נראה גשמי. הן כמוסות הזיכרון הקטנות והצורבות, אלו שממלאות את תוכנו כאותו מוך הממלא צעצועי פרווה. ומה יקרה לצעצועים כשיוציאו מהם את המילוי? בדיוק מה שיקרה לנו כשיוציאו מאיתנו את הזכרונות הקשים, נהפוך לסחבות מדולדלות.

חובות השבוע
חמישה סרטים עלו בחמישי לאקרנים. לאף אחד מהם איני יכולה לתת לצערי לינק לביקורת שלי, בגלל העיכובים, והקנות מאוחרות, והאתר של "רייטינג" שלא עודכן, ולכן רק שורה אחת (וזמני הקרנה) על כל אחד כדי שתוכלו לנווט.
קרייזי – סיפור התבגרות קנדי של נער שנולד בערב חג המולד של 1960, המתמודד עם חיבה לבנים ועם אבא שמנסה להפוך את כל בניו לגברים אמיתיים. הפסקול כולל את דיוויד בואי, פינק פלויד, רולינג סטונס, שארל אזנבור ופטסי קליין. איך ציטטו אותי במודעות הפרסומת? יהלום משוגע.

קרח דקג'ון קיוזאק, עורך דין של המאפיה מנסה לשרוד ליל כריסמס קר במיוחד בוויצ'יטה, ולהימלט עם שני מיליון דולר שחמס עם השותף שלו, בילי בוב תורנטון. וריאציה על פילם נואר מריר במיוחד.

להרוג את המזלג'וש הרטנט, כשמגבת בלבד לגופו (מראה מעורר במיוחד), נחשד בחוב שאין לו, ומנסה להימלט מרודפיו, בן קינגסלי, מורגן פרימן וברוס וויליס. לוסי לו עוזרת לו. שנון מאוד, עם עשרות שורות לקחת הביתה.

כיסאות מוזיקליים – יש מחליפה לאודרי טוטו ויש גרסה חדש ל"אמלי". נחמד. פריזאי כזה.

הרוזנת הלבנה – רוזנת שירדה מנכסיה בשנחאי של שנות השלושים. משעמם במיוחד.

וחוב מהשבוע שעבר: הביקורת שלי על "משימה בלתי אפשרית". הסרט גרף כ-48 מיליון בסופשבוע הראשון שלו. בהחלט לא וואוו.