זה נגמר בבכי

התעוררתי כשריח עשן המדורות שכבו מכה באפי. למרות שאני מזכירה לכולם בכל שנה, הפעם שכחתי לסגור את כל החלונות. אבל הריח הזה עזר לי להבין תופעה משונה שפקדה את העיר בימים האחרונים: מחסור בקופסאות גפרורים. כלומר התכוונתי עוד לתחקר את הנושא לפני שאני מצהירה על המחסור, אבל ל"ג בעומר הוא כנראה הסיבה (עדכון: כנראה שלא ל"ג בעומר הוא האשם, אם כי זו סיבה נאה. עיינו בהסברי המגיבים). בכל זאת, זה מוזר שבמחצית 2006 יש מחסור בגפרורים, או בכלל במשהו. מה, למישהו יש סטארט אפ חדש (נניח מצתים?) והוא רוצה ליצור ביקוש מלאכותי באמצעות העלמת הגפרורים?

 

 

ולאן נעלמתי אני בימים האחרונים, חוץ מאשר לחיפוש מסיבי אחר גפרורים ברחבי תל-אביב? לתוך העונה החמישית של "עמוק באדמה", שהגיעה אלי סוף סוף אחרי מריטת עצבים, ואחרי שהתברר לי שפרקיה כבר מחממים את מדפי ספריות הדי.וי.די כבר שבועיים לפחות. טוב, לא ממש מחממים, אלא די נחטפים משם. טוב, אולי לא נחטפים מכל ספריית ענק, אבל אתם יודעים מאיפה כן. בכל מקרה קיבלתי את המארז המלא, ושקעתי לתוכו. 12 פרקים, כל אחד שעה בערך (האחרון אפילו שעה ורבע), עונה שסוגרת את כל המעגלים. נהוג לומר שזאת העונה החלשה ביותר של "עמוק", אבל לי לא היה אכפת בכלל. אחרי צמא כל כך גדול, כמעט שנה הפסקה, הייתי חייבת להתחבר למשפחה הזאת מחדש, ולברר מה קורה איתה.

ומבלי להיגרר לספוילרים אספר רק שבשליש השלישי של העונה צפיתי מבעד למסך דמעות קבוע. כלומר, רק תדמיינו מה זה לבכות ארבע שעות ברצף, עם הפסקות קלות לקינוח האף וניגוב הדמעות. מה שהביא אותי לשאלה מתי אנחנו בוכים בסרטים, והאם לבכות בסרט או בסדרת טלוויזיה זה טוב או רע? האם זה אומר משהו על איכות המוצר? האם רק נשים בוכות מול תמונות נעות? כמה מהגברים פה יודו שהם בוכים מול המסך, איזשהו מסך? ומהם הסרטים האחרונים שבכיתם בהם? האם כשדמויות בוכות על המסך זה משפיע על הצופים בהן? האם צחוק זה כמו בכי? האם זה מדבק?

בעניין "עמוק" אני יכולה רק לומר (ושוב, לא אומרת כלום!) שכשמשפחת פישר בכתה, בכיתי גם אני. והבכי הוא לא רק על מה שנראה על המסך באותו רגע, אלא גם, ואולי בעיקר על עצמנו, על הזיהוי של חלקים מהחיים שלנו בסבך העלילה, בעולמן של הדמויות. הרי מה אנחנו עושים כל הזמן אם לא לחפש מקדם זיהוי, למצוא את עצמנו בתוך החיים של האחרים, אלו שמוקרנים כעת לפנינו, כמעין הוכחה שזה קורה גם לאחרים, שגם הם סובלים ומתאכזבים וזועמים וכועסים, בדיוק כמונו.

ברור שזה לא קורה למראה האפקטים של "משימה בלתי אפשרית", אבל זה כן קורה, למשל לי, ב"הר ברוקבק", שם התחושה הכי חריפה, זאת שגרמה לי לבכות, הייתה תחושת ההחמצה של חיים שלמים. ומבחינתי זה הפחד הנורא ביותר, לדעת שהחמצתי, שהפסדתי, שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. זאת התחושה שהכי קשה לי לחיות איתה או לצדה.

Worlds collide

וכך ישבתי כמה ימים, מתמוגגת מדמעות, לא יכולה להראות את עיני הנפוחות בציבור, אלא שאז נאלצתי לצאת להקרנה של "אקס מן 3". ומישהו בהשגחה הקולנועית העליונה החליט להקל עלי את המעבר; אחרי שעשיתי freeze כשקלייר (לורן אמברוז) הולכת לתערוכה ופוגשת שם את ראסל, החבר שלה לשעבר במצב מעורער לגמרי, פגשתי אני את אותו ראסל (בן פוסטר) ב"אקס מן". כאן הוא וורן וורינגטון, אחד המוטנטים, מלאך מיוסר עם כנפיים אמיתיות (כאילו לא הספיקה לי המלאכית של לוק בסון ב"אנג'ל A" בחודש שעבר). מה שמוכיח לא רק שעולמות מתנגשים, אלא גם את תיאוריית הקשר – אפילו "אקס מן" ו"עמוק" מתחברים בנקודה מסוימת. ועוד דבר – מלאכים עוד יחזרו ויהפכו בקרוב לטרנד מכונף.