אוי, איך שהיא הזדקנה

מכירים את הרגע בו יושבים הצופים בנחת באולם הקולנוע, מרוצים ונינוחים, מלטפים בשלווה את כרסיהם, מייצבים את ישבניהם המרופדים על המושבים, והנה על המסך נראית דמותו או דמותה של אגדה הוליוודית כשהיא בשפל, הרבה אחרי השיא, עם הקמטים והכרס וכל הזוועות שהזמן מעולל לכולם (אני עדיין בהשפעת "עמוק באדמה", בעצם לא מדויק, בהשפעת החיים), ואז מצקצקים בצער את המשפט הידוע, "איך שהיא/הוא הזדקנ/ה"! אני רותחת למשמע המשפט הזה. אותם מצקצקים לא מבינים שהם נמצאים באותו מצב בדיוק. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז בעוד חמש שנים, וכן הלאה. ההבדל היחיד בינם לבין מי שעל המסך הוא שהמצקצקים לא מוקרנים על מסך של כמה מטרים רבועים. וכשהם משמיעים אותו זה תמיד מתוך איזו מרוצות עצמית, איזשהו ביטחון מוזר שלהם זה לא קורה, איזושהי שמחה לאיד מוזרה.

כשאני רואה את המזדקנים שבין כוכבי האהובים, אני מתכווצת בכאב ובצער ובייאוש עמוק. זה מה שקרה לי השבוע ב"הזמן שנשאר", הסרט החדש של פרנסואה אוזון, בו גוסס הגיבור שלו, צלם אופנה, מסרטן. ומי שמופיעה שם בסצנה מעוררת צקצוקים ורחשים היא האגדה ז'אן מורו בת ה-78, כן, אותה אישה נחשקת מ"ז'יל וג'ים" (62'). כ-130 סרטי קולנוע וטלוויזיה מאחוריה, שלושה בעלים ופנים שכתוב עליהם "פריז זאת אני".

בסצנה המקסימה ב"הזמן שנשאר" מורו חרושת קמטים, פניה הסקסיים, הנשיים והנבונים בצקיים, קוויהם נעלמים לאטם במעמקי הבשר הקמל, אבל היא יודעת את כל זה, ומשום מה נראה לי שהיא אפילו משלימה עם כך. כלומר לא שיש ברירה למי מאיתנו, אבל היא מתבדחת פה עם המון מודעות עצמית כמובן עם רומן (מלוויל פופו), הנכד שלה, על כל הוויטמינים ונוגדי החמצון שהיא לוקחת, מונה אותם אחד לאחד, ומסבירה שהעיקר הוא שתמות בריאה. רומן מצדו מסביר שהיא היחידה שהוא מספר לה על מותו הקרב מאחר שיש להם משהו משותף: שניהם הרי עומדים למות. והסצנה המרירה-משועשעת הזאת, גורמת לצביטות לב קשות.

דמותו של רומן מזכירה לי צלם אופנה קולנועי אחר, תומס (דיוויד המינגס) ב"יצרים", מהסרטים האהובים עלי, שהיה בשנות השישים נער בלונדיני צנום ומלאכי (בצילום, מימין כמובן), והפך בערוב ימיו (מת בסוף 2003) לכדור עגלגל ואדמדם, ולהבדיל ממורו, שאין שום בעייה לזהות אותה גם היום, גם אם בצער, בהמינגס הקשיש (בצילום שמתחת) לא נותר שום זכר לתומס בסרט של אנטוניוני מ-66'.

 

הדוגמה השלישית הקשה מנשוא היא של היפה בגברי המאה הקודמת, מרלון ברנדו (פרש ביולי 04'), אלא שהוא עשה מאמצים די גדולים להפוך לאוביס, ולמחוק כל שריד וזכר ליצור המושלם שהיה. ברנדו תיעב את עבודת האלילים והכוכבים, ובכלל את העובדה שהוא שחקן, והיו לו רק דברים רעים להגיד על המקצוע. הסיבה היחידה שהוא בהוליווד, כך אמר, היא שאין לו את העוז לוותר על הכסף. ואת אותו תיעוב עמוק למקצוע הפנה גם כלפי עצמו: "לא אכפת לי שאני שמן" אמר, "אני עדיין מקבל את אותם סכומים".

 

 

ומה קורה השבוע?
חוץ מ"הזמן שנשאר" המומלץ (והנה זמני הקרנות), ובעיקר למי שאוזון חביב עליהם, עלה גם "צופן דה וינצ'י", שכמויות המילים שנשפכו עליו במהלך השבוע וסופו יכלו להטביע את הטיטאניק גם אלמלא נתקלה בקרחון ההוא. במילה אחת: רע. ולא, לא צלחתי גם את הספר. לינק לביקורת ברביעי הקרוב.

בינתיים זה מה שהיה לאורי קליין המבלה בקאן לומר עליו. כפי שתראו, אם תבדקו, יש תמימות דעים די מוחלטת בקרב המבקרים בכל העולם על הכישלון. ואם כבר קאן, מי שנמצא שם מבין המבקרים המקומיים חוץ ממנו זה מאיר שניצר ואמיר קמינר וגידי אורשר. ואני כאן, מתה מקנאה. אבל ממש.

הישראלי העולה השבוע, "בקרוב יקרה לך משהו טוב", לפי הסיפור של עוזי וייל נכשל.

ומשבוע שעבר אני יכולה להציע את הביקורת שלי על "להרוג את המזל" בה אני מריירת בלי בושה על ג'וש הרטנט