אוי, איך שהיא הזדקנה

מכירים את הרגע בו יושבים הצופים בנחת באולם הקולנוע, מרוצים ונינוחים, מלטפים בשלווה את כרסיהם, מייצבים את ישבניהם המרופדים על המושבים, והנה על המסך נראית דמותו או דמותה של אגדה הוליוודית כשהיא בשפל, הרבה אחרי השיא, עם הקמטים והכרס וכל הזוועות שהזמן מעולל לכולם (אני עדיין בהשפעת "עמוק באדמה", בעצם לא מדויק, בהשפעת החיים), ואז מצקצקים בצער את המשפט הידוע, "איך שהיא/הוא הזדקנ/ה"! אני רותחת למשמע המשפט הזה. אותם מצקצקים לא מבינים שהם נמצאים באותו מצב בדיוק. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז בעוד חמש שנים, וכן הלאה. ההבדל היחיד בינם לבין מי שעל המסך הוא שהמצקצקים לא מוקרנים על מסך של כמה מטרים רבועים. וכשהם משמיעים אותו זה תמיד מתוך איזו מרוצות עצמית, איזשהו ביטחון מוזר שלהם זה לא קורה, איזושהי שמחה לאיד מוזרה.

כשאני רואה את המזדקנים שבין כוכבי האהובים, אני מתכווצת בכאב ובצער ובייאוש עמוק. זה מה שקרה לי השבוע ב"הזמן שנשאר", הסרט החדש של פרנסואה אוזון, בו גוסס הגיבור שלו, צלם אופנה, מסרטן. ומי שמופיעה שם בסצנה מעוררת צקצוקים ורחשים היא האגדה ז'אן מורו בת ה-78, כן, אותה אישה נחשקת מ"ז'יל וג'ים" (62'). כ-130 סרטי קולנוע וטלוויזיה מאחוריה, שלושה בעלים ופנים שכתוב עליהם "פריז זאת אני".

בסצנה המקסימה ב"הזמן שנשאר" מורו חרושת קמטים, פניה הסקסיים, הנשיים והנבונים בצקיים, קוויהם נעלמים לאטם במעמקי הבשר הקמל, אבל היא יודעת את כל זה, ומשום מה נראה לי שהיא אפילו משלימה עם כך. כלומר לא שיש ברירה למי מאיתנו, אבל היא מתבדחת פה עם המון מודעות עצמית כמובן עם רומן (מלוויל פופו), הנכד שלה, על כל הוויטמינים ונוגדי החמצון שהיא לוקחת, מונה אותם אחד לאחד, ומסבירה שהעיקר הוא שתמות בריאה. רומן מצדו מסביר שהיא היחידה שהוא מספר לה על מותו הקרב מאחר שיש להם משהו משותף: שניהם הרי עומדים למות. והסצנה המרירה-משועשעת הזאת, גורמת לצביטות לב קשות.

דמותו של רומן מזכירה לי צלם אופנה קולנועי אחר, תומס (דיוויד המינגס) ב"יצרים", מהסרטים האהובים עלי, שהיה בשנות השישים נער בלונדיני צנום ומלאכי (בצילום, מימין כמובן), והפך בערוב ימיו (מת בסוף 2003) לכדור עגלגל ואדמדם, ולהבדיל ממורו, שאין שום בעייה לזהות אותה גם היום, גם אם בצער, בהמינגס הקשיש (בצילום שמתחת) לא נותר שום זכר לתומס בסרט של אנטוניוני מ-66'.

 

הדוגמה השלישית הקשה מנשוא היא של היפה בגברי המאה הקודמת, מרלון ברנדו (פרש ביולי 04'), אלא שהוא עשה מאמצים די גדולים להפוך לאוביס, ולמחוק כל שריד וזכר ליצור המושלם שהיה. ברנדו תיעב את עבודת האלילים והכוכבים, ובכלל את העובדה שהוא שחקן, והיו לו רק דברים רעים להגיד על המקצוע. הסיבה היחידה שהוא בהוליווד, כך אמר, היא שאין לו את העוז לוותר על הכסף. ואת אותו תיעוב עמוק למקצוע הפנה גם כלפי עצמו: "לא אכפת לי שאני שמן" אמר, "אני עדיין מקבל את אותם סכומים".

 

 

ומה קורה השבוע?
חוץ מ"הזמן שנשאר" המומלץ (והנה זמני הקרנות), ובעיקר למי שאוזון חביב עליהם, עלה גם "צופן דה וינצ'י", שכמויות המילים שנשפכו עליו במהלך השבוע וסופו יכלו להטביע את הטיטאניק גם אלמלא נתקלה בקרחון ההוא. במילה אחת: רע. ולא, לא צלחתי גם את הספר. לינק לביקורת ברביעי הקרוב.

בינתיים זה מה שהיה לאורי קליין המבלה בקאן לומר עליו. כפי שתראו, אם תבדקו, יש תמימות דעים די מוחלטת בקרב המבקרים בכל העולם על הכישלון. ואם כבר קאן, מי שנמצא שם מבין המבקרים המקומיים חוץ ממנו זה מאיר שניצר ואמיר קמינר וגידי אורשר. ואני כאן, מתה מקנאה. אבל ממש.

הישראלי העולה השבוע, "בקרוב יקרה לך משהו טוב", לפי הסיפור של עוזי וייל נכשל.

ומשבוע שעבר אני יכולה להציע את הביקורת שלי על "להרוג את המזל" בה אני מריירת בלי בושה על ג'וש הרטנט

12 מחשבות על “אוי, איך שהיא הזדקנה

  1. כשאני רואה את ז'אן מורו או את אן מילר או אחרות מהדור הזה, אני רואה נשים מבוגרות יפות בהחלט. גם מרלון ברנדו ממש לא מחק כל שריד וזכר ליצור המושלם שהיה. בהחלט רואים שזה מרלון ברנדו והקסם שלו לא הלך לשום מקום.

    התיאורים שלך קשים ואיומים (פנים "בצקיים, קוויהם נעלמים לאטם במעמקי הבשר הקמל", "למחוק כל שריד וזכר ליצור המושלם שהיה", "כדור עגלגל ואדמדם" וכו'), וראיתי כמותם בשנים שקראתי אותך ברייטינג. קראתי אותך בעבר כותבת על רתיעה ממראה של אנשים מבוגרים, ממראה של אנשים שמנים ועוד, ואני חושבת שזה מעיד בעיקר עליך ופחות עליהם.

    בניגוד אליך, אני לא חושבת שהזמן מעולל זוועות. זוועות זו מילה קשה. אנחנו מזדקנים, אנחנו משתנים וזה בסדר. זה חלק מהחיים. למה לפחד מזה כל כך?

  2. התיאורים שלי מעידים על צער ופחד, אבל גם על אהבה והערכה מאוד גדולה.
    אין בהם שום כוונה לפגוע באיש.

  3. רשימה מצוינת. אהבתי אותה דווקא בגלל תיאורי הבשר הקמל והקמטים. אבל התמונה שהכי שברה אותי היתה של דיוויד המינגס שהכריזמה המדהימה שלו כאיש צעיר שברה הרבה לבבות בזמנו…

  4. היום הזה, שבו תביטי בראי ותביני שהאשה הזאת היא את עצמך –
    שעורך, וכובד פניך,וקפלי עפעפיך לא נגעו בך וליבך התבגר והחכים אבל נשמתך צעירה ופשוטה ונשארה את עצמך –
    חכי יקרה –
    זה מגיע לכולנו
    ותקוותי שאל זקנתך יתייחסו ביתר פשטות וכבוד וחמלה –
    ולמה גידי גוב מתבגר יפה וענת עצמון – יו כמה
    היא הזדקנה??
    בת 48 להזכירך!!!
    כי הוא גבר והיא אשה?

  5. לפחות בעיניי, שמר על הקסם שלו גם כשזקן ושמן. וגם בכל שלבי הביניים, כמו בטנגו האחרון בפריז.
    ןפתאום אני קולטת שטרי או'קווין מאבודים, שגם נראה בעיניי סקסי ומושך, מזכיר לי אותו קצת,

  6. דבורית, אני לעומתך לא חשבתי שז'אן מורו מעולם היתה יפה. אכן שחקנית מופלאה אבל מבחינת יופי , בריז'יט בארדו וקתרין דנב היו יפות ממנה וגם יפות ממנה עכשיו. לא חסרים מקרים של שחקנים שהזיקנה לא היטיבה עימם((רוברט רדפורד,ג'יימס גארנר,אליוט גולד,ג'ורג' סיגל הצד הגברי ויש גם דוגמאות נשיות אפילו לא כ"כ מבוגרות שהאובססיה להישאר צעירות העבירה אותן על דעתן והפכה אותן לקריקטורה גרוטסקית (שר היא הדוגמה הראשונה שצצה לראש). אבל ישנם גם כאלה שמתבגרים בחן ( ג'ינה רולנדס ,שון קונרי ויש אפילו קשישים וקשישות יפים ויפות כמו אוליביה דה הבילנד,דיק ואן דייק ויש כאלו הזקנה אפילו עשתה להם טוב כמו דונלד סאת'רלנד שיש לו איזו הדרת כבוד בעוד שבצעירותו הוא נראה מוזר וחריג אפילו.

  7. רשימה מעניינת. ואם בא לכם לקרוא עוד קצת על קץ היופי, אז אנא היכנסו לאתר החדש שלי ברשימות. בכל אופן, זקנתם של הכוכבים האהובים תמיד מעציבה. וזה לא עניין של סקסיזם כמו שכתבו כאן כמה אנשים. נכון, זה אכזרי, אבל מה לעשות שאנחנו רוצים אותם יפים? בשביל הם שם, לא? כדי לענג אותנו. אז אנחנו קצת שטחיים, אז מה.

  8. אייך שהוא, וסהדי במרומים, כשפניתי אלייך בשאלה ביחס ל"מחבואים", ישב לי בקצה הראש "יצרים" שהוא, לעניות דעתי, מסמן שלב אינפטילי בהתפתחות של חובבי קולנוע. אז איפה שהוא לא הפתיע אותי לשמוע שזה אחד הסרטים האהובים עלייך. אבל, עצה קטנה שלי. צפי שוב ב"יצרים" ותבדקי לעצמך ובכנות האם הסרט הזה ראוי באמת להערכה כלשהי, או שהוא סתם בובקס של גיל הילדות. השאלה המעניינת היא רק אם תהיי מספיק כנה עם עצמך.

  9. סהדי במרומים שכאשר הפניתי אלייך שאלה הנוגעת ל"מחבואים", ישב לי בקצה הראש "יצרים" שהוא, לטעמי, סמן אינפטילי בהתפתחות של מי שמחזיק מעצמו כחובב קולנוע אחר, כביכול יותר משמעותי. במקום לדבוק בעמדות שהיו לך בגיל ההתבגרות ושמן הסתם הושפעו מ"ידענותם" של כל מיני "מביני" קולנוע, מציע לך לראות שוב את "יצרים" היום, לאחר שקצת התבגרת ומן הסתם החכמת.נראה אותך מתעקשת שהבובקס הקרוי "יצרים" עדיין ראוי לאיזכור כלשהו.

  10. – אוף טופיק –

    בחלק של המחשבים, ב"מעריב" של היום (א'), (בתוך "עסקים")בעמוד 4, מגוללים את הרומן שלך עם נטוויז'ן, כפי שסופר בבלוג.
    כזכור, לאלה שלא עקבו בבלוג בהיותו בתפוז, גם אז הביאו קטעים מהבלוג תחת מעטה של סיפור עיתונאי של כתב/ת NRG. (הרומן עם התוכנית של חנן עזרן, ברח לי שמה)
    הכתבים במעריב עושים עוד משהו חוץ מלגלוש באינטרנט וללקט סיפורים???

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s