תלייה, קפיצה ושאיפה

למה התאבדות כל כך מרתיעה? למה משפחות מתביישות לומר שאחד משלהם התאבד? למה זה הסוד השמור בעולם? גם מבין שארי בשרי היה מי שמצא לנכון לקפוץ על פסי רכבת צפון, אבל האירוע טואטא מתחת לשטיח ולא נודע כי בא אל קרבו. מה הסיפור? למה זה יותר גרוע מלמות בתאונה או במחלה? איפה טמונה הבושה הגדולה? אולי בגלל שהתאבדות כרוכה עדיין בקשר גורדי עם מחלת נפש? אולי בגלל שקשה להבין שמדובר בעצם בהחלטה מודעת לקבוע בעצמך מתי אתה מתכוון להיפרד מהעולם, מבלי שמישהו יעשה זאת עבורך? ולמה בכלל בני אדם מתעקשים לנסות להציל את מי שרוצה להתאבד? האין זאת זכותו?

אחת הטענות היא שדיווח תקשורתי מסיבי על התאבדויות, בעיקר על אלו של אנשים ידועים, מפיח רוח חיים בתאוות המוות של אנשים מסוימים שחשבו על כך כבר קודם, אבל לא העיזו. והנה אתמול צדתי ידיעה קטנה בעיתון, לפיה שבעה בני אדם התאבדו בסוף השבוע האחרון ברחבי הארץ. ההתאבדויות אירעו בהוד השרון ובנתניה, בתל השומר ובבת ים, בצור הדסה ובתל אביב (שני מקרים, כראוי לעיר הידועה כמנוכרת). הם התאבדו בתלייה ובאמצעות צינור גז, בקפיצה ובטביעה באמבטיה.

ממש כמו הידיעה שהובילה את טרומן קפוטה לכתוב את "בדם קר", גם הידיעה הזו הסעירה את דמיוני. מה קרה בסוף השבוע הזה? האם מדובר בצירוף מקרים? אולי אפשר למצוא חוט מקשר בין המתאבדים? האם הסתובבה איזו רוח רעה, איזו אנרגיה קוסמית שואבת חיים בסביבה? האם אפשר למצוא חוט סמוי המקשר בין כל בני האדם האלו שמאסו בחיים? אולי פגישה מסתורית עם אדם מסוים? אולי מכתב מאיים שהגיע אליהם? אולי אהבה נכזבת שגרמה להם להבין שאינם יכולים בלעדיה?

אם הייתי חוקרת מז"פ או מפענחת באיזו יחידה מובחרת במשטרה הייתי משרטטת מפה ומנסה לתחם עם סיכות צבעוניות או הדמיית מחשב משכנעת יותר את האזור הנגוע, לראות מה קורה מסביבו, האם יש איזו משמעות למקומות האלו. אם הייתי מחליטה לעשות סרט דוקומנטרי על סוף השבוע הזה הייתי יוצאת לתחקיר מקיף ומדוקדק, מתעמקת בחייהם של כל השבעה, מנסה לבדוק אותם נקודה אחר נקודה, קו אחר קו, משבצת אחר משבצת, למצוא מה הוביל אותם לסוף באותו סופשבוע, 19-20 במאי. לבדוק אם האביב לא היה מספיק אביבי בשבילם, אם אצבע נעלמה מסוימת לחצה על הכפתור האדום שהניע אותם לפעול. אבל אולי לא כדאי לי לעשות את זה; ישנו סיפור ישן על תחקירנית ב"עובדה", שבסיומו של תחקיר שעשתה על התאבדויות, התאבדה. ומאחר שסיימתי את יחסי המשיכה-דחייה שלי עם התאבדות, אולי לא כדאי לי להשתקע בתחקיר שכזה.

היה זה באמצע שנות העשרים שלי, כשרוח רומנטית מדי השתלטה עלי, והחלטתי לנסות לחיות בעיר הסרטים שלי, פריז. מכרי היו משוכנעים שאני נוסעת כדי לקפוץ מגדות הסיינה ולהתאבד כמיטב המסורת. הם אפילו ציידו אותי בקלטת מצחיקה עד דמעות בה מתוארים מעללי, וכיצד אני נכשלת בקפיצה. בסופו של דבר נראה לי שהם די התאכזבו כששבתי לפה מבלי להשתכשך אפילו לרגע בנהר.

השביעייה המתאבדת של השבוע הזכירה לי דווקא את מיכל ניב, שהתאבדה בינואר 2000 (האמת שאני נזכרת בה די הרבה). איך זה שאף אחד לא עשה על אודותיה סרט עד היום? יש כל כך הרבה חומרים, כל כך הרבה אנשים שהיו שמחים לדבר עליה, שזה יותר ממתבקש. ואם כבר ניב, אי אפשר בלי קורט קוביין. גאס ואן סאנט ביים בשנה שעברה את "Last days" על שעותיו האחרונות של כוכב המזכיר את הבלונדיני העגום ההוא. נראה לי שבינתיים, לפני שאני מחליטה אם לפתוח בתחקיר על השבעה שפרשו, אלך לקחת אותו מהספרייה.