תלייה, קפיצה ושאיפה

למה התאבדות כל כך מרתיעה? למה משפחות מתביישות לומר שאחד משלהם התאבד? למה זה הסוד השמור בעולם? גם מבין שארי בשרי היה מי שמצא לנכון לקפוץ על פסי רכבת צפון, אבל האירוע טואטא מתחת לשטיח ולא נודע כי בא אל קרבו. מה הסיפור? למה זה יותר גרוע מלמות בתאונה או במחלה? איפה טמונה הבושה הגדולה? אולי בגלל שהתאבדות כרוכה עדיין בקשר גורדי עם מחלת נפש? אולי בגלל שקשה להבין שמדובר בעצם בהחלטה מודעת לקבוע בעצמך מתי אתה מתכוון להיפרד מהעולם, מבלי שמישהו יעשה זאת עבורך? ולמה בכלל בני אדם מתעקשים לנסות להציל את מי שרוצה להתאבד? האין זאת זכותו?

אחת הטענות היא שדיווח תקשורתי מסיבי על התאבדויות, בעיקר על אלו של אנשים ידועים, מפיח רוח חיים בתאוות המוות של אנשים מסוימים שחשבו על כך כבר קודם, אבל לא העיזו. והנה אתמול צדתי ידיעה קטנה בעיתון, לפיה שבעה בני אדם התאבדו בסוף השבוע האחרון ברחבי הארץ. ההתאבדויות אירעו בהוד השרון ובנתניה, בתל השומר ובבת ים, בצור הדסה ובתל אביב (שני מקרים, כראוי לעיר הידועה כמנוכרת). הם התאבדו בתלייה ובאמצעות צינור גז, בקפיצה ובטביעה באמבטיה.

ממש כמו הידיעה שהובילה את טרומן קפוטה לכתוב את "בדם קר", גם הידיעה הזו הסעירה את דמיוני. מה קרה בסוף השבוע הזה? האם מדובר בצירוף מקרים? אולי אפשר למצוא חוט מקשר בין המתאבדים? האם הסתובבה איזו רוח רעה, איזו אנרגיה קוסמית שואבת חיים בסביבה? האם אפשר למצוא חוט סמוי המקשר בין כל בני האדם האלו שמאסו בחיים? אולי פגישה מסתורית עם אדם מסוים? אולי מכתב מאיים שהגיע אליהם? אולי אהבה נכזבת שגרמה להם להבין שאינם יכולים בלעדיה?

אם הייתי חוקרת מז"פ או מפענחת באיזו יחידה מובחרת במשטרה הייתי משרטטת מפה ומנסה לתחם עם סיכות צבעוניות או הדמיית מחשב משכנעת יותר את האזור הנגוע, לראות מה קורה מסביבו, האם יש איזו משמעות למקומות האלו. אם הייתי מחליטה לעשות סרט דוקומנטרי על סוף השבוע הזה הייתי יוצאת לתחקיר מקיף ומדוקדק, מתעמקת בחייהם של כל השבעה, מנסה לבדוק אותם נקודה אחר נקודה, קו אחר קו, משבצת אחר משבצת, למצוא מה הוביל אותם לסוף באותו סופשבוע, 19-20 במאי. לבדוק אם האביב לא היה מספיק אביבי בשבילם, אם אצבע נעלמה מסוימת לחצה על הכפתור האדום שהניע אותם לפעול. אבל אולי לא כדאי לי לעשות את זה; ישנו סיפור ישן על תחקירנית ב"עובדה", שבסיומו של תחקיר שעשתה על התאבדויות, התאבדה. ומאחר שסיימתי את יחסי המשיכה-דחייה שלי עם התאבדות, אולי לא כדאי לי להשתקע בתחקיר שכזה.

היה זה באמצע שנות העשרים שלי, כשרוח רומנטית מדי השתלטה עלי, והחלטתי לנסות לחיות בעיר הסרטים שלי, פריז. מכרי היו משוכנעים שאני נוסעת כדי לקפוץ מגדות הסיינה ולהתאבד כמיטב המסורת. הם אפילו ציידו אותי בקלטת מצחיקה עד דמעות בה מתוארים מעללי, וכיצד אני נכשלת בקפיצה. בסופו של דבר נראה לי שהם די התאכזבו כששבתי לפה מבלי להשתכשך אפילו לרגע בנהר.

השביעייה המתאבדת של השבוע הזכירה לי דווקא את מיכל ניב, שהתאבדה בינואר 2000 (האמת שאני נזכרת בה די הרבה). איך זה שאף אחד לא עשה על אודותיה סרט עד היום? יש כל כך הרבה חומרים, כל כך הרבה אנשים שהיו שמחים לדבר עליה, שזה יותר ממתבקש. ואם כבר ניב, אי אפשר בלי קורט קוביין. גאס ואן סאנט ביים בשנה שעברה את "Last days" על שעותיו האחרונות של כוכב המזכיר את הבלונדיני העגום ההוא. נראה לי שבינתיים, לפני שאני מחליטה אם לפתוח בתחקיר על השבעה שפרשו, אלך לקחת אותו מהספרייה.

10 מחשבות על “תלייה, קפיצה ושאיפה

  1. או "מחר יקרה לך משהו טוב" שגם יצא השבוע? זה צופים מיואשים. דרך אגב, יש שיר בעל שם זהה של שרון הולצמן, "מחר יקרה לך משהו טוב" (שאני לא יודע אם זה קשור ונעשה בו שימוש בסרט?) שהמשהו הטוב שמדובר עליו הוא מוות.
    ולגבי ההסתרה מצד המשפחות – נראה לי שזאת פשוט אשמה – כי אם יקיר שלך אינו רוצה לחיות, מה זה אומר עליך?

  2. אם היית חיה בסרטים, היית הגלה את החוט המקשר בין ההתאבדויות האלה. כידוע, במציאות, זה לרוב קשה הרבה יותר.
    ד"א – לש"ג – בקרוב יקרא לך משהו טוב, לא מחר. הרבה יותר כללי ולא מחייב.

  3. זה קצת כמו לצאת לסופשבוע ארוך, נצחי,
    והרי כולנו אוהבים סופי שבוע, כולנו מצפים לו.

  4. אם מישהו שהכרתי התאבד (הכרתי לא דווקא אישית, גם נניח איש ציבור, או אמן) אני נוטה לפקפק בערך של כל מה שהוא עשה בחייו.

    צודק ש"ג, אבל בעיני יש הצדקה לאשמה רק במקרה של הורים, כשה"יקיר" הוא הבן/ת.

    כתבתי פעם שיר על התאבדותו של סופר:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1546574

  5. אני לא מבין למה התאבדות מובילה לשלילת ערך של חיי המתאבד, יכולות להיות כל כך הרבה סיבות להתאבד. האם אפשר לפקפק ביצירות של פרימו לוי, ווירג'יניה וולף, קורט קוביין, וולטר בנימין, תרצה אתר ועוד המון אנשים שלא עולים לי כרגע לראש?

  6. התאבדות היא מעשה אגואיסטי. המתאבד לא רק פוגע בעצמו אלא בחייהם של היקרים לו ומשאיר אותם עם פצע מדמם ותחושות אשם שלעולם לא ירפו מהם. אני לא בא לשפוט אף אחד ואין לדון אדם עד שהגעת למקומו אבל צריך להבין שהתאבדות היא פתרון סופי ומוחלט לבעיות שיכולות להיפתר ברובן. זו ודאי לא גאווה גדולה שמישהו נוטל את חייו אבל גם אני חושב שלא צריך לשאת אות קין, אבל כל משפחה וההתייחסות האישית שלה. בקיצור שלא נדע!

  7. לגבי אמנים אני לגמרי מתלבט ולא הייתי צריך לכתוב את המילה הזאת. רציתי להגיד מפורסמים.
    חומר למחשבה: אצל אמנים-נטו (מיתוס ואן-גוך) יש בעצם מידה של ויתור-מראש על החיים (בשיר שהדבקתי לינק אליו אני אומר את זה יותר טוב משאני יכול בתגובה).

  8. אז מה דבורית, אם לא תיישרו קו עם המפיצים חסל סדר הקרנות החינם? טוב מאד, מגיע לכם. עכשיו תלמדו לקח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s