קורעת את הביקורת

                                                            הזוהי ולווט? כן!

במלאת 7 שנים לרייטינג ו-7 שנים (פחות שלושה חודשים) למדור הקולנוע שלי, הצלחתי להשיג ריאיון בלעדי עם עצמי, והשתדלתי לא להוציא את דבריי מהקשרם. הריאיון התפרסם בגיליון שעבר.

איך החלטת שזה מה שאת רוצה להיות, מבקרת קולנוע?

זאת לא הייתה החלטה מראש. בגיל שש בכלל רציתי להיות אסטרונאוטית, אבל איש לא התייחס אלי ברצינות אז, אני לא יודעת למה. הסוף היה שרק אחרי די הרבה שנות עריכה בעיתונות הציע לי יובל נתן (זוכרים? הוא הקים את רייטינג וערך אותו עד נובמבר האחרון?) לקבל את משרת מבקרת הקולנוע מאחר שיאיר רוה עבר להעיר.

מה הייתה הביקורת הראשונה שכתבת?

הסרט האחרון של סטנלי קובריק, "עיניים עצומות לרווחה". השנה הייתה 99', האינטרנט עוד לא היה כלי עבודה מרכזי בחיי, והמשימה הייתה מפחידה במיוחד. לפני הכתיבה קראתי על קובריק כל מה שנכתב על פני כדור הארץ עליו (אני מגזימה קלות), צפיתי בסרט הארוך הזה פעמיים בטווח של שלושה ימים, ובעיקר מתתי מפחד. בסוף הביקורת קוצרה בחצי בערך מטעמי מקום.

לא נמאס לך לראות סרטים? איך אפשר בכלל לאהוב משהו כשעושים אותו בכזאת אינטנסיביות? אפשר עדין להתרגש מסרט אחרי כל כך הרבה זמן? זה לא ממאיס עליך את הקולנוע?

בכלל לא נמאס, להפך, אני עושה את מה שאני אוהבת לעשות: לראות סרטים, אבל הצפייה בסרט היא תמיד צפייה דרוכה, כדי לנסות לקלוט ממנו כל מה שאפשר. הצפייה בכל סרט שעולה (כמעט) רק מחדדת את חוש הטעם, מאחר שיש יותר נתונים להשוואה.
ברגע שאני רואה סרט שמרגש אותי חוזרים אלי בתוליי הקולנועיים, ולבי מחסיר פעימה כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שאני יושבת בבית הקולנוע. זה לא משהו שהולך לאיבוד. אני חושבת שזה כמו להתאהב מחדש, אף שהלב מצולק עד מאוד. ברגע שזה זה, איך בכלל ספק. התקווה להתאהב מחדש מפעמת בי בכל פעם שהאורות באולם מוחשכים.

למה כל המבקרים שונאים קולנוע הוליוודי ואוהבים סרטים צרפתיים משמימים או סרטים איראניים שלא קורה בהם כלום?

זה פשוט לא נכון, לא כל המבקרים שונאים סרטים הוליוודיים, רק אני. סתם סתם, גם זה ממש לא נכון, אני לא שופטת סרט על פי ארץ מוצאו, כמו שאני לא שופטת אף אדם כך. לא רק זה, יש הרבה מאוד מבקרים עכשיו שמתייחסים להוליווד ולמוצריה בחיבה יתרה. טוב, גם זה לא מדויק, אני משוכנעת שכל אחד מאיתנו שופט כל סרט לגופו.
אני לא אוהבת כשמשתמשים במילה "הוליווד" כמילת גנאי. זאת תעשייה מורכבת וסבוכה. בחלק גדול מהמקרים מטרתה לגלגל כספים, ואף אחד לא חושב שם אחרת. בחלק מהמקרים זה כרוך במנגנונים כלכליים מנופחים, בהחלטות עסקיות ותעשייתיות גרידא שעל פניו אין להם חלק במה שנקרא אמנות הקולנוע, אבל עדיין, זאת לא סיבה לא להשתדל, ולבוא לכל סרט שכזה נקייה מרבב ומדעות קדומות.

נו באמת, אל תיתממי, הרי כולם יודעים שאת שונאת סרטי אקשן, ואף אחד לא חשד בך לרגע שתאהבי את "משימה בלתי אפשרית 3", למשל.

מאחר שדחקתי את עצמי לקיר אני מודה: אפקטים מיוחדים לא מצליחים לגרום לי להתעלף מהערכה. למראה ולמשמע פיצוצים מרשימים אני מתקשה להתפעל, אבל אני תמיד מנסה למצוא עוד משהו להיאחז בו בכל סרט שאני רואה. אפילו משפט אחד מופלא שאוכל אחר כך לצטט ולצחקק בהנאה.

אבל זה נכון שכל סרט זר זוכה אצלך אוטומטית לחמישה כוכבים?

מה זה השטויות האלו? מהאיפה הרעיון המוזר הזה? יעידו הכוכבים וביקורות קודמות שממש שלא. המילים "סרט איראני" או "יצירת מופת יוגוסלאבית" לא מרשימות אותי כלל. נכון שכשאני שומעת שפרנסואה אוזון עשה סרט חדש אני קופצת משמחה ומחכה כבר לראות אותו, וכך גם גספר נואה, שבמקרה הסרטים שלהם דוברי צרפתית (מה לעשות, הגל החדש הצרפתי היה חלק מרכזי בחינוך הקולנועי שלי), אבל כך אני מרגישה גם כלפי מישל גונדרי או צ'רלי קאופמן או סופיה קופולה או המפיק אנתוני ברגמן.

מה הדבר הכי קשה בלכתוב ביקורות מדי שבוע?

הפחד הנורא שאני חוזרת על עצמי, על דימויים ותיאורים, על מטבעות לשון שכבר השתמשתי בהן בעבר, החשש שלא אצליח לחדש או להפיק אמירה ייחודית על הסרט עליו אני כותבת, בקיצור, החשש ממיחזור עצמי.

את קוראת ביקורות ישנות שלך?

לפעמים, מדי פעם, כשאני צריכה. לפעמים אני מרוצה ממה שאני קוראת, ולעתים מתכרכמות פני כשאני רואה מילים שחוזרות על עצמן, או דברים שכבר השתמשתי בהם. ככלל אני חושבת ששווה לכל כותב להסתכל מדי פעם על דברים שיצאו מתחת ידיו בעבר, כדי לראות איפה נמצא היום לעומת תקופה קודמת.

(מי שכבר קרא פה על העניין יכול לדלג לשאלה הבא)

מה הסיפור הזה על המאבק של המבקרים במפיצי הקולנוע? על מה אתם נלחמים?
מפיצי הקולנוע רוצים שנדחה את פרסום הביקורות בשבוע, כלומר שלא ייצאו בשבוע יציאת הסרט, על מנת שהסרטים לא יינזקו בקופות מהביקורות הרעות שלנו. אלא שאנחנו מסרבים ומשוכנעים שהביקורת צריכה לצאת בשבוע יציאת הסרט, יחד עם שאר פעולות יחסי הציבור על אודותיו הממלאות את כלי התקשורת, כמו ראיונות עם השחקנים, עם הבמאי לפעמים, או כל דבר אחר, כדי שייווצר שיח תרבותי בנושא.
מאחר שסירבנו לבקשה, החליטו המפיצים לא להזמין אותנו להקרנות המוקדמות הנערכות לעיתונאים, על מנת שלא נוכל לפרסם את הביקורת במועד הנקוב. כתוצאה מכך אנחנו נוקטים באמצעים משלנו על מנת לעמוד במשימה ולפרסם את הביקורות ביום יציאת הסרט. זאת אומרת שאנחנו נמצאים עכשיו במצב מלחמה. 
תוצאת לוואי חיובית, לפחות בשלב זה היא שהסרטים היותר קטנים יזכו לתשומת לב גדולה יותר מאיתנו, לחשיפה גדולה יותר, וזה רק לטובה.

איך את מתמודדת עם מבקרי האינטרנט?

זה בדיוק העניין, הם יכולים לצפות בסרט ביום היציאה שלו בבתי הקולנוע ולכתוב עליו בתוך כמה שעות. זאת אחת הסיבות שאני, כמבקרת בעיתונות הכתובה צריכה לשאוף לכך שהביקורת על סרט תתפרסם ביום שהוא עולה, כדי לא למצוא את עצמי מפגרת מאחור.

אה, אז זאת הסיבה, למעשה, שפתחת בלוג?

אולי, אבל לא בדיוק. יש כמה סיבות לפתיחת הבלוג. האחת, שאני גרפומנית. לא נולדתי כך, זו תכונה שהתפתחה אצלי במהלך השנים, הצורך הכפייתי לכתוב על כל דבר, כל הזמן. ומאחר שיש לי מה להגיד יותר מפעם אחת בשבוע, ולא רק על ענייני קולנוע, הייתי חייבת למצוא לעצמי במה נוספת. גם הקשר המיידי והבלתי אמצעי עם הקוראים מרגש אותי מאוד. הן הידיעה כמה אנשים קוראים כל פוסט ופוסט והן התגובות שלהם.

תגידי את האמת, אבל את כל האמת, נכון שמופעלים עליך לחצים לכתוב ככה וככה על סרט כזה או אחר, או לכתוב על הסרט הזה ולא על ההוא, בין אם על ידי היחצנים והמפיצים ובין אם על ידי העורכים שלך?
התשובה החד משמעית והנחרצת מאוד היא לא, וזה לא קרה אף פעם, משום כיוון. אני לא יודעת מה המצב אצל עמיתי, אבל אני חושבת שמצבם לא מאוד שונה משלי.

(כנ"ל: קראתם, דלגו)

למה את מלגלגלת על משטרת הספוילרים? את לא מבינה שאנשים לחוצים פחד, לא רוצים לדעת מה קורה בעלילה ואת יכולה לקלקל להם?
אני לא מלגלגת, אך יש לי דעה אחרת. אני אישית אף פעם לא הייתי מוטרדת מהשאלה או מהתשובה "אז מה קרה אחר כך". מבחינתי זה לא היה משהו שצריך להסתיר ממני או שאני צריכה להסתיר מהסביבה, מאחר שחוויית הצפיה והפירוק של סרט הרבה יותר מורכבת מהדבר הבסיסי והראשוני הזה.
אבל מאחר שבתוך עמי אני יושבת הבנתי לאט לאט, ובדרך הקשה, שצופים פוטנציאליים לא רוצים לדעת מה קורה בסרט, ולכן אני עושה מאמצים גדולים מאוד לטשטש את "העלילה" בביקורות שלי.
זה לא מפריע עדיין לכל מיני גורמים לכנות אותי אויבת העם. אני חושבת שבאתר עין הדג יש לכבודי קיר שנאה שלם. אפרופו, קראתי באחת התגובות בסינמסקופ מישהו שהתלונן על שרוה ספיילר בראיון שלו עם קליאין מרפי לכבוד "ארוחת בוקר על פלוטו" את "משחק הדמעות". זה לדעתי שיא הפאתטיות, מאחר שהסרט נעשה לפני 14 שנה.

וגם עם כוכבים יש לך בעיה, אה?

כן, אני חושבת ששיטת הכוכבים מפשטת את ההתייחסות לסרט. אז נכון שהיא מהווה רק תוספת לביקורת עצמה, אבל דעו לכם שאני מתייסרת לא מעט בבואי לככב את הסרטים, ומשוכנעת שגרמתי עוול בכיכוביי לא פעם. אבל מה לעשות, זה חלק מתרבות הביקורת בשורה. תביאי שורה תחתונה וזהו, אל תבלבלי את המוח עם מצד אחד, מצד שני ומצד שלישי.

את מתבאסת כשמשמיצים אותך?

ברור, יש מי שאוהב לקבל ביקורות שליליות? גם אני לא. אבל אין לי בעיה לשמוע את המשפט "אם היא ממליצה על סרט, אני יודע לא ללכת אליו. אם היא אוהבת, אני יודע שעלי להתרחק ממנו". זאת צורת התייחסות לגיטימית לגמרי בעיני.

את אוהבת כשאנשים שואלים אותך מה הכי שווה לראות עכשיו, או מה לקחת מהספריה, ובכלל, אנשים שואלים אותך הרבה את השאלה הזאת?

כששואלים אני משתדלת לענות וגם להתאים את התשובה לשואל, כדי שלא יתקשרו אלי אחרי הסרט, או יותר גרוע, באמצעו, בעצבים, ויתלוננו על שגרמתי להם לבזבז את כספם. אני מתאכזבת כשאנשים לא אוהבים את "מחבואים", למשל, שהוא אחד הסרטים הטובים המוצגים כרגע בבתי הקולנוע, אבל כשהמלצתי לחבר על "האיש שבפנים", והוא כתב לי אחר כך תודה זה שימח אותי, מאחר שזה סרט שלא זכה להרבה חשיפה, ואני שמחה שאני ושאר המבקרים אהבנו אותו ויכולים לגרום לכך שיותר אנשים יצפו בו.

מה את הכי אוהבת בעבודה?

כשאני יודעת שאני מתיישבת עכשיו לכתוב ביקורת טובה, שבה אנסה לשכנע כמה שיותר אנשים לצפות בסרט שאני אוהבת. מצד אחד זה נורא משמח אותי, מצד שני אני חוששת שמרוב התלהבות לא אהיה מספיק מנומקת ולא אצליח להסביר מה אהבתי בסרט מסוים. אבל אז אני מתנחמת בכך שהקוראים יחושו בהתלהבות שלי, גם אם היא לא תהיה מנומקת במאה האחוזים.

ומה את הכי שונאת?

לקטול סרט ישראלי. כי אני יודעת כמה תלאות וכמה יסורי גיהנום עוברים פה יוצרי הקולנוע, ואני ממש בעדם, והייתי רוצה שכל סרט ישראלי יהיה יצירת מופת. אגב, "שנת אפס" הוא אחד כזה. אני מקווה שכולכם צפיתם בו.

את האמת, אף פעם לא רצית להיות במאית קולנוע או תסריטאית?

כשלמדתי קולנוע חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל אחרי הלימודים זה עבר לי, ואף פעם לא עסקתי בתחום. היום אני מהרהרת מדי פעם בכתיבת תסריט מסוים, אבל עד שזה יקרה אני חוששת שיעברו עוד שבע שנים, ואני רק רוצה לקוות שגם הן יהיו טובות כמו שבע השנים האלו.

כבונוס קבלו ביקורת על "הבועה" שעולה בסו"ש. 
גם "לחזור" של אלמודובר עולה, וזה הפוסט המתייחס אליו ובו תרגום בלעדי וחד פעמי לשיר הנושא, אותו אתם בטח מזמזמים כבר, לעברית.
והנה שורות הסיכום של הביקורת:
ב"דבר אליה" אלמודובר לקח מלודרמה סחטנית על פניו – אישה בתרדמת שהאח המטפל בה מתאהב בה, ופיטם אותה באלמנטים אנטי-ריאליסטיים ובעיצוב סהרורי לגמרי. ב"לחזור" הוא נשאר עם המלודרמה הסחטנית, בלי לרומם אותה עוד שלב. נכון שאי אפשר שלא ליהנות מפנלופה קרוז מלאת החיים, ומכרמן מאורה הפורחת, ומכל האחווה הנשית שמתרוצצת פה חופשיה וללא רסן ומנהלת את העולם, אבל חסר לי אותו ערך מוסף של "דבר אליה". ומה לעשות שאחריו אני לא מוכנה להסתפק בפחות מאלמודובר?
בכמה מילים: אני עוד מחכה ל"דבר אליה" הבא

פסולי חיתון 3

1. מרחרחי הפקק בבקבוק היין

2. נשים שקוראות לבני זוגן "האיש שלי"

3. היושבים בשירותים עם דלת פתוחה מול מחמליהם

4. נשים שצריכות שיכילו אותן (באדיבות נ')

5. חמודים שיש להם בבית דיסק (בהנחה שלמישהו עוד יש דיסקים) של שירי להקות צבאיות

6. הורים שקוראים לילדים שלהם "ילדודס"

7. אינטלקטואלים שזרקו את הטלוויזיה מהבית

8. בני אנוש שמתביישים לצעוד ברחוב, מהסופר הביתה, עם אריזת נייר טואלט

9. גברים ונשים שמכנים את איבריהם האינטימיים בשמות חיבה

10. מי שלא קוראים ביקורות קולנוע

תזכורת (10א') – אני

פסולי עבר.

אשכנזיה לא עלינו

לפני חצי שנה היה זה "האשכנזים" של דליה מבורך ודני דותן ששודר בערוץ 2 והותיר אותי מופתעת ולא מאמינה, והנה לפני שבוע התברר לי שיש פרק ב' לסאגה המוזרה של "הבה נחזיר לעצמנו את הזהות האשכנזית האבודה שלנו". "אשכנזיות מהי" נקרא ערב עיון שנערך במכון ואן ליר בירושלים, וממנו עולה שהאשכנזים מנסים להחזיר לעצמם משהו מאחר ש"צלחת ההטבות של הממסד מתרחקת מהם" (ההיסטוריון דני גוטווין).

אני לא מתכוונת לנתח כאן את התופעה בכלים אקדמיים ולא אביא מחקרים כדי לבסס את דבריי עליהם. אני מדברת על מקרה פרטי שלי, ולא נראה לי שאטעה אם אהמר שלפחות עוד שלושה אנשים חולקים איתי את אותן חוויות חיים בנושא. אולי, רק אולי, הם מתביישים לצאת מהארון כי זה לא נורא פופולרי היום, בעידן הרב-תרבותיות וחיזוק הזהויות (תהליך שכנראה מעיד על איזו תלישות קיומית קשה המעוררת צורך להיתלות באילנות כדוגמת אילן היוחסין, למשל) לבטל את המוצא שלך, או לפחות לא להעלות אותו לראש שמחתך.

הוריי נולדו במזרח אירופה, באותה מדינה שנהוג לציין את שמה לגנאי (רמז: מתחיל ב-פ', נגמר ב-ן ובאמצע יש המון בדיחות על מנורות שצריך להחליף ועל נשים שמוטות פה השוכבות על גבן וסופרות את הסדקים בתקרה כשמישהו מתנשף מעליהן ומנסה לרצותן). מה יצא לי מזה, מאותו מוצא עתיר הוד? בעיקר הסתברות סטטיסטית מפחידה במיוחד למגוון מחלות שאני נמצאת בסיכון גבוה לחלות בהן, עור בהיר ומועד לפורענויות וזהו, אבל ממש זהו.

המקום ממנו עלו הוריי כילדים אף פעם לא היה בעל שום משמעות לגביי ולא שייך אותי לאיזו אליטה ארורה בשום פנים ואופן, ואני לא מתבכיינת או מתלוננת על כך, אגב. זאת אומרת, כל שגדלתי לתוכו זה צווארון כחול כהה על כל המשתמע, בלי שילומים מגרמניה, בלי נדל"ן, בלי רכוש, ואפילו בלי קופסת תכשיטים קטנטנה לרפואה. שום דבר. אפס מוחלט. שום אצולה, שום חינוך אירופאי מפואר, שום כלום, אנשי עמל מאיזו עיר קטנה וזהו. זה היה המצב אז, וכך הוא נשאר עד היום. כך שכשגוטווין אומר "צלחת הטבות" אין לי מושג על מה הוא מדבר. אני למשל, לא אצליח לרכוש אפילו דירה אחת עד אחרית ימיי, אף שאני עובדת מגיל 14 ועד היום. אני לא מתלוננת על כך חלילה ולא באה בתביעה לאיש, כי אני לא חושבת ש"מגיע לי" משהו ממישהו. אני גם לא ממש רוצה להתמשכן למוות, ואני, סליחה בפני כולם, לא רוצה לגור בבאר שבע ואין לי בעיה עם זה.

או שאולי גוטווין מתכוון לצלחת העוף המכובס המיתולוגית ולקציצת הגפילטע האפרפרה ההיא? או למרק הלוקשן? או לצימעס? או לקניידלאך? אם אלו הן צלחות ההטבות שאליהן רימז, הרי שאני מרימה את ידיי. מבחינתי אמהות המזון האלו היו הסיוט של ילדותי, החלום הנורא שהתממש על הצלחת מדי צהריים איתו הייתי צריכה להתמודד ח"י שנים.

אני לא מיתממת, זה לא שלא שמעתי בבית הספר או ברחוב את החלוקה הזאת, "אשכנזי", "ספרדי", אבל מבחינתי תמיד היו תלויים מעליה סימני שאלה והאשמות שלא הבנתי. אותי אף פעם לא עניין איפה נולדו הוריהם של האנשים סביבי. זאת אומרת, לא היה אכפת לי לשמוע את פיסת המידע הקריטית הזאת אם זה היה כרוך בסיפורי עלייה או סבל או כל סיבה רלוונטית אחרת, אבל זהו. מוצאו של אדם לא מעיד מבחינתי על שום דבר בר שיפוט. אני חותכת לחותמת "לא רלוונטי" ברוב הפעמים בהן מובא אליי מידע מסוג זה. וגם להפך: כששואלים אותי (ואני חייבת להעיד שמספר הפעמים שנדרשתי למוצאי בימי חיי לא היה גדול) "מאיפה" אני מתעצבנת ותוהה למה זה חשוב.

שמעתי יידיש פה ושם בבית הוריי והשפה לא זרה לי, ויותר נכון הצליל שלה, ואני אפילו מבינה כ-50 מילה ויודעת להבדיל בין א' ל-ע' כשצריך לכתוב "קלאפטע", אבל אין בי שום כמיהה להבין יותר, או להפוך אותה לשפת היומיום שלי, או ללמוד אותה באופן מסודר. בדיוק כמו שאין לי שום עניין ללמוד כרגע רוסית או ספרדית. דווקא ערבית הייתי רוצה לדעת יותר ממה שאני יודעת היום.

את סיפורי העיירה אהבתי תמיד, בעיקר את התיאורים הציוריים של שלום עליכם או של מנדלי מוכר ספרים, וגם את אלו המורכבים והמוגבהים של ש"י עגנון. אבל אני לא חושבת שזה קשור לעובדה שהורי נולדו באותו אזור כחצי מאה עד מאה ושליש אחרי שהסיפורים האלו נכתבו. אני אוהבת את השפה, את האווירה, את התקופה, ויודעת שתושבי העיירות היו סוחרי סדקית ומוכרי דגים, יהודים קטנים וקטנוניים לעתים רודפי בצע ונואפים, שקרנים, רמאים וגנבים (אנטישמית! תתביישי לך), אבל גם חביבים ונחמדים ועוזרים לזולת כשצריך. אני קוראת את הסיפורים האלו מגיל עשר, ואני לא צריכה שום התעוררות אשכנזית כדי לקרוא אותם היום.

שונאת להתרפק, שונאת נוסטלגיה, ובתא הקולי שלי לא תשמעו הודעה ביידיש, ולא בגלל שאני מתבוללת, פור גוד סייק, אלא סתם בגלל שאני מעדיפה לדבר בשפה שאני יודעת הכי טוב, ואוהבת יותר מכל, עברית. פארשטייט*?.

(*מבינים, ביידיש, בתקווה שעכשיו כתבתי נכון את המילה)

The final cut

פינק פלויד. פאתטי, לא? שיהיה, מה אכפת לי. הפעם לא הרחקתי נדוד (פקקים? שדות חומוס? 50 אלף? לא נראה לי), לא יצאתי מגבולות העיר הבטוחים והתמקמתי על הכורסה. כורסת טלוויזיה מרגיעה, שחורה, מתכווננת, אבל יפה, לא כעורה כמו שרואים בפרסומות (ראיתם פעם אישה יושבת על כורסת טלוויזיה?), וגם לא כאלו המשמשות את אולפנאי המונדיאל, אלא שז לונג, כיסא ארוך כמו שקוראים לו הצרפתים, וגם אני. ניסיתי לכוון את הרדיו שבמערכת (אין אחר, לא?) על 88 fm, אבל הרעש, הרעש. אז עברתי לטלוויזיה. כמה אידיוטי זה יכול להיות, לשמוע רדיו בטלוויזיה? בדיוק כמו לראות הופעה חיה בטלוויזיה, רק הרבה הרבה יותר גרוע.

את הצד האפל של הירח חוויתי בזכות ועם מי שהיה האמיתי הראשון (והאחרון). איפה הוא היום? לא יודעת. איפה אני היום? שאלה עוד יותר טובה. אבל גם ההתרפקות הזאת מביכה אותי, בעיקר בגלל שאין בה כמעט שום דבר אישי – למי לא היה רומן עם הפינק פלויד, לא משנה בן כמה הוא? (כלומר בין עשרים ל-60). מה אני זוכרת מאותם ימים? בעיקר בלבול וערפול, גיל התבגרות מואץ שהאדם הסביר עובר במשך עשר שנים, ואילו אני חוויתי בשנה אחת. כמו בן 16 שצומח כ-20 ס"מ לגובה בשנה, ואז ברור שכל העניין הזה של גדילה לא עולה יפה כי הפרופורציות משתבשות בדרך, והתוצאה היא קריקטורה שכזאת, וקריקטורה, כך התברר, יכולה להיווצר גם בנפש, לא רק בגוף.
אז מה, זה אומר שלא ישבתי בבית ודמעתי עם shine on you crazy diamond? בטח שכן. ואם נניח הייתי שומעת מהאמיתי? לא, ממש לא. הרבה פעמים חלמתי במשך השנים שחלפו על מפגש אופציונלי, אבל האנשים שנכנסים לחיי נעים בכביש חד-סטרי, ממשיכים איתי כברת דרך – חצי דקה, חצי שעה או חצי שנה (יש כמה יחידי סגולה), וזהו, הלאה, אין דרך חזרה. מי שיוצא מהמנהרה לא חוזר אף פעם. רק בחלומותי. להתראות שם.

החיתוך האחרון שלי מהגולם שהייתי התרחש אולי אמש, בסלון, עם פיצה (אבל של לחם ארז) וגולדסטאר מאמ-פם. איזה משלב קולינרי איכותי. להגיד שהקשבתי להופעה לא יהיה מדויק. הקשבתי למשק פרפרי העש שעלו מהקבר הנבזז של נעורי.

wish you were here? לא יודעת. באמת שלא.

וסרט לסופשבוע כדי לשמר את אווירת פינק פלויד? "חיים בין השורות" של נח באומבך עם לורה ליני וג'ף דניאלס: זוג אינטלקטואלים בברוקלין של האייטיז מתגרש, מי שמתאמללים הם הילדים ודרכם (חייו של באומבך) מוטח הסיפור. ואיך זה קשור לפינק פלויד? לא מגלה, אבל קשור.
או, היום ב-21:22, "החומה" של אלן פרקר ב-yes 2. פאשיסטי? דוחה? אני לא מתנכרת לאהבות ראשונות.

מה קורה?

אוי, הדרמות, הדרמות. אחרי חצי שנה של עבודה ברוגע, שלוותה אמנם בצמצום הכנסותיי במחצית נעניתי להצעת עבודה תוך שאני יודעת במעמקי לבי ולמעשה גם במעטפת שלו שאני טועה, ושלא זו הדרך. אבל תאוות הכסף (וליתר דיוק מבט חטוף בדף ההוצאות מול ההכנסות, למרות כל האמור בפוסט המצורף) הכריעה את הכף, ואמרתי כן. וכך מצאתי את עצמי מתייסרת במשך שבועיים בעבודת עריכה שהיתה רחוקה ממני ככל שרק אפשר לדמיין וסחטה אותי לגמרי. הנימוק היחיד להמשיך בכך היה "אבל הכסף". בתום שבועיים הבנתי שאני לא יכולה לעשות יותר שקר בנפשי, ושדי, אין לי עודף של שנים או משאבים נפשיים בבנק אוצר הדבורית, כדי שאוכל להתמסר לעבודה שאני לא רוצה לעשות ושמחזירה אותי כמה שנים אחורה, לסיטואציות מעיקות במיוחד.

ובתום שבועיים של ייסורים, במהלך סופשבוע אחד התבודדתי, עשיתי לעצמי את טבלת הבעד והנגד המפורסמת, שאלתי את עצמי (וגם עניתי) את כל השאלות הראויות, ועוד בטרם יצתה השבת הגעתי להחלטה, נו מור. זהו. חלף תור העינויים בחיי, אני רוצה לעשות רק מה שאני אוהבת. והכסף? יגיע ממקום אחר, מתישהו, אם רק אתכוונן לכך. מאותו רגע נגולו עוד חמישים קילו מכתפיי (ובכך הגיע משקלי למינוס), ותוך שאני שורקת לעצמי בשמחה יצאתי לסיבוב ניצחון על האופניים, כשהרוח (איזה רוח בדיוק?) התל אביבית הערפיחית סונטת בי במשובה.

יוני 2006 מסתמן כחודש מוזר במיוחד עם הרבה מאוד אירועים שלכאורה לא קשורים אחד בשני, אבל תמיד אפשר למצוא את החיבורים הסמויים מן העין. אחד המאפיינים שלו – אני רואה הרבה פחות סרטים בבתי הקולנוע בגלל חרם המפיצים. יש בכך הקלה – היכולת להתעלם ממפגעים פוטנציאליים כמו "מהיר ועצבני 3" (אלא אם יתברר שמדובר למעשה במופת) ולבחור על מה אני רוצה לכתוב, במקום לנסות לכסות את הכל, מה שהיה צפוי, למעשה. לכן, למשל, שני הסרטים שיזכו לכיסוי מבחינתי בגיליון של השבוע הבא הם "לחזור" של אלמודובר ו"הבועה" של איתן פוקס. כעת מעניין אותי רק לדעת מתי יישברו המפיצים.

השבוע הלפני אחרון של יוני הוא גם השבוע בו חוגג "רייטינג" שבע שנים לקיומו, ובגיליון שייצא מחר ראיינתי את עצמי על שבע השנים (פחות שלושה חודשים) של עבודתי כמבקרת הקולנוע של העיתון. אלנקק כשיהיה אפשר.

במהלך החודש התקדם גם רעיון שלא קשור לעיתונות (וכך ננצח את השיטה) שאני מנסה להרים עם חבר, ואם זה יקרה ככל הנראה אמצא את עצמי במסיבות של האלפיון העליון, משתזפת על היאכטה של גאידמק. סתם סתם, לא באמת, אבל אוכל לטפוח לעצמי על השכם למשך דקה וחצי לפחות.

כל התיאורים המפורטים האלו מזכירים לי שיחה עם קולגה ששאל אם אני לא מרגישה שאני נחשפת מדי בבלוג. למה אתה מתכוון? תהיתי, והוא ענה "למשל הפוסט על ההתאבדויות". עניתי שלא, ושאני בוררת היטב את הדברים עליהם אני רוצה לכתוב, ובשמבחינתי הקווים והגבולות מסומנים, ושאני משגיחה על עצמי בשבע עיניים. אני משערת שכל אחד (נניח מכותבי הבלוגים) קובע לעצמו את גבולות החשיפה שלו, וזה מה שכל כך מושך מבחינתי בכתיבה, היכולת להפנות פס אור למקומות שאני רוצה, ולהשאיר עוד עשרות אלפי קמ"רים באפלה מוחלטת. זה לפחות מה שאני חושבת שאני עושה.

When I'm sixty-four

גם רוג'ר איברט וגם פול מקרטני נולדו היום, ושניהם בני 64.
מעניין אם הם נפגשו פעם ודיברו על זה. או לפחות החליפו מכתבים. או אי מיילים או משהו. כן, מודה, יש לי אובססיית תאריכים, ימי הולדת, נקודות ציון, ובכלל מאבק מתמיד בזמן.
איזבלה רוסליני גם היא חוגגת היום, אבל היא קטנה מהם בעשור, ממש לא סיקסטי פור.

When I get older losing my hair,
Many years from now.
Will you still be sending me a valentine
Birthday greetings bottle of wine.
If I'd been out till quarter to three
Would you lock the door,
Will you still need me, will you still feed me,
When I'm sixty-four.
You'll be older too,
And if you say the word,
I could stay with you.
I could be handy, mending a fuse
When your lights have gone.
You can knit a sweater by the fireside
Sunday mornings go for a ride,
Doing the garden, digging the weeds,
Who could ask for more.
Will you still need me, will you still feed me,
When I'm sixty-four.
Every summer we can rent a cottage,
In the Isle of Wight, if it's not too dear
We shall scrimp and save
Grandchildren on your knee
Vera Chuck & Dave
Send me a postcard, drop me a line,
Stating point of view
Indicate precisely what you mean to say
Yours sincerely, wasting away
Give me your answer, fill in a form
Mine for evermore
Will you still need me, will you still feed me,
When I'm sixty-four.

1. לשניהם לא אבד השיער.
2. לפחות אחד מהם איבד שתי נשים.
3. אחד מהם כתב היה כתב ספורט בגיל 15.
4. השני כתב את השיר שנה לאחר מכן.

(מהר מהר לגמור לכתוב לפני שיתחלף התאריך, ועוד יום יימחק לי מהלוח).

והפתעה: יש תרגום לעברית ל"לחזור" בפוסט הקודם!

אלמודובר, דיווח מהחזית

במסגרת חיי ההפקרות וההוללות המושחתים שאני חיה צפיתי אתמול בהקרנה מוקדמת של "לחזור", החדש של פדרו אלמודובר, זה שכולם מחכים לו, זה שנחל אכזבה בקאן ולא זכה בדקל הזהב (אבל זכה בפרס התסריט ובפרס המשחק לאנסמבל הנשים שכולל את כרמן מאורה ופנלופה קרוז). תשאלו "איך זה מסתדר עם חרם המפיצים עליכם?" כמו שכבר הסברתי, לא כל המפיצים מאוחדים, וסרטי שני, אלו שמביאים את האלמודוברים לארץ ומקרינים אותם בקומפלקס לב שלהם לא שותפים למלחמה, ואוהבים אותנו כבעבר. ההקרנה היתה עמוסה יותר מנתב"ג ערב פסח, כי אלמודובר הוא מילת קסם בישראל, ונראה שהאהבה אליו בלתי מסויגת.

הסרט (עד שאתגבש אסתפק בתואר נחמד עבורו) יעלה בבתי הקולנוע ב-29 ביוני, ועד שזה יקרה תרתי אחר  ראיון עם אלמודובר, כדי להביא את עיקרי הדברים איתו (עדכון: הראיון של אמיר קמינר אתו מתפרסם כבר השבוע ב"7 לילות, והם נפגשו בג'נקט מצומצם). הראיון המובא פה מתבסס על מסיבת עיתונאים בה נכחו 40 עיתונאים מכל העולם ומולם היוצר והשחקנים. מתוך ה-40 כשניים-שלושה שואלים אלפי שאלות ולא נותנים לאחרים לדבר, אבל כל השאר, המקליטים או כותבים את הראיון, יכולים ואף רשאים ואפילו חייבים לפרסם אותו.

הראיון הזה התפרסם במהדורה המקוונת של N0W והעיתונאי הממורמר הוא ג'ון הרקנס, המדווח על האירוע מקאן. הרקנס לא הצליח להגניב מילה במסיבת העיתונאים אבל הוא מתנחם בכך שגם רב-המבקרים האמריקאי, רוג'ר איברט, שתק כל הדרך לאלמודובר.

"עשיתי את הסרט הזה כדי להביע את ההערכה שלי לנשים", אמר הבמאי עם תספורת המגרפה שכנראה עולה 200 דולר, מאבחן הרקנס טוב הלב, "'לחזור' הוא השתקפות של כל הנשים שהקיפו אותי בילדותי. אני לא זוכר אף גבר בסביבה כשהייתי ילד, אני זוכר שנהגתי להתבונן בנשים אבל גם להקשיב לכל הסיפורים שסיפרו כשהן מתעלמות מנוכחותי. אני חושב שזה היה החינוך שקיבלתי. אחיותי נוהגות לומר לי שקיבלתי את חוש ההומור מאמא שלנו, שהיתה צריכה להתמודד בעזרתו עם קשיי היום יום".

הוא מספר גם שעשיית הסרט היתה חוויה מאוד מרגיעה עבורו, אף ש"זה מוזר, כי אני לא במאי שנוהג לעשות סרטים כדי לפתור את הבעיות שלו". כשעשה את הסרט, מי שקיננו בראשו היו האמהות הניאו-ריאליסטיות האיטלקיות כמו אנה מניאני וסופיה לורן, ואת הסרטים שלהן הוא נתן לקרוז כדי שתלמד את הלכותיהן, אלא שמוזר היה לו לחשוב על קרוז זעומת המידות כעל אמא אדמה. ואז, הרקנס מדווח בפליאה, קימר אלמודובר הגיי את כפותיו בתנועה מוכרת על מנת לציין מה כן יש לקרוז – מחשוף מפותח שאפשר להתפאר בו.
אבל כל כמה שחזיתה מפוארת, כך אני למדה, ישבנה צמוק הוא, ואלמודובר סיפר שזכתה לתותב ישבני (כדי להתאים למידותיה של אמא אדמה). קרוז, מתברר, היתה מרוצה מהתותב מאחר שיכלה להעביר את האנרגיות שלה מלמעלה, בחזית, לאחורה, לתחתית. ובאמת אל תשאלו אותי מה זה אומר.

בIndiewire נמצא יומן הפקת הסרט של אלמודובר, עם צילומים מצוינים שלו ושל השחקניות שלו בזמן העבודה. "לחזור", הוא אומר שם, "עוסק במוות עצמו, התסריט מדבר על התרבות העשירה הסובבת את המוות במחוז לה מנשה, שם נולדתי. הוא מדבר על הדרך (לא בהכרח הטרגית) שבה מגוון נשים מדורות שונים עוסקות בתרבות שלו".
ולסיכום:
"…השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי תמיד היא האם אחוש את אותה תשוקה שחשתי ב-15 הפעמים הקודמות (הכוונה ל-15 הסרטים הקודמים שלו, ד.ש) בבואי לעבוד על הסיפור החדש. בלי לענות (בחיוב, ד.ש) על שאלה כגון זו, מוטב לי שאוותר על הפרויקט הבא.
הכי צודק.

ואלו מילות "לחזור" (Volver) של קרלוס גרדל, שיא הנושא של "לחזור". לא הצלחתי למצוא תרגום באנגלית (או בעברית).
יש למישהו אולי באמתחת? יש מתנדב דובר ספרדית שמוכן לתרגם?
יש תרגום מין המוכן? אל תהססו לדווח.

עדכון
יש! קבלו תרגום בלעדי ל"לחיות את חייה" ל"לחזור"

(תרגמה: נורית ידלין)

ממרחק
נצנוץ אורות
מסמנים
את השיבה

קרני אור
בחיוורונם
השתקפו
גלי כאב

לא רציתי לחזור
אך שבים
תמיד חוזרים
לאהבה הראשונה

הרחוב הישן
שעוטף את כל כלי
בחייה ואהבתה
ששייכים לך

תחת מבט כוכבים
מלגלג ואדיש
ורואה אותי
שב וחוזר

להרגיש
החיים משב רוח
עשרים שנה הרף עין
המבט הקודח
נודד בין צללים
תר
קורא לך בשמך

לחיות
עם הלב בכבלים
למתיקות זיכרון
ובוכה
שוב פעם אחת

פוחד, מעימות עם עבר
שחוזר
לפגוש את חיי

פוחד
מלילות
טרופי זכרונות
שכובלים חלומות

הנוסע שנס
במוקדם או במאוחר
יעצור בריחתו

ועל אף
שכחה שהורסת כל מה
שעומד בדרכה
שרצחה
אשליה נושנה

נוצר
במסתור
תקווה מושפלה
שהיא כל האוצר
שגנוז בלבבי

לחזור
עם המצח קפוץ ומקומט
משלגי השנים
שהכסיפו שיער

להרגיש
החיים משב רוח
עשרים שנה הרף עין
המבט הקודח נודד בין צללים
תר
קורא לך בשמך

לחיות
עם הנפש כבולה
למתיקות זיכרון
ובוכה
עוד פעם אחת

 

פסולי חיתון (2)

לאור החיבה לפסולי חיתון מגיע המדור השני.

אני, אגב (הפתעה, אה?), שונאת חתונות, ומחרימה את האירוע הזה כבר כמה שנים (אחרי שגמרתי לחתן את כולם). אלא שפעם בשנתיים-שלוש מתחתן חבר קרוב (יש לי ממש מעט כאלו, לא לדאוג). וכך יצא שהחתונה הבאה בחיי תתרחש בעוד פחות מחודש, ב-6 ביולי, שהוא במקרה גם ערב פתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים – ראו איך הכל מתחבר לשם בסוף. מאחר שהחתונה הזאת היא באמת אירוע יוצא דופן, והמתחתן הוא חבר קרוב במיוחד, אהיה שם ולא בבריכת השולטן. לירושלים אדדה למחרת שיכורה משמפניה, כך הבטיחו לי, ואתנחם באוויר ההרים שלה, הצלול כיין.

1. אנשים שבאים "ממקום של" (בהשראת "טקסטיל")

2. אנשים שקוראים לפסיכולוג שלהם שרינק (הזכויות ל"מוטרד")

3. אנשים שלא מפסידים אימון במכון

4. נשים שאמא שלהן היא החברה הכי טובה שלהן

5. גברים שרוצים "רק לישון ביחד"

6. גברים שאומרים "מאיפה העיניים שלך?"

7. נשים שהולכות אנגז'ה (שלובות זרוע) עם החברות שלהן

8. גברים שלא זוכרים תאריכים. ובקיצור, גברים שלא זוכרים

9. נשים שלא יודעות להחליף מנורה וצריכות מי שיהרוג להן את הג'וקים בבית

10. אנשים שלא אוהבים את יעקב שבתאי (או חו"ח לא יודעים מי זה)

10 א. תזכורת: אני

יש רופא בבית?

מוקדש ליו לורי, הוא ד"ר גרגורי האוס, הרופא שלא נמצא בספר של "מכבי שירותי בריאות", שחוגג היום (11.6, כמעט אתמול) יומולדת 47.

מה הופך את "ד"ר האוס" (מוצ"ש, 21:20, ערוץ 3) לסדרה גאונית? המחוות הקטנות. למשל, ד"ר גרגורי האוס מאוהב עדיין בסטייסי (סלה וורד היפהפיה), הם היו פעם זוג, והיום כבר לא. היא נשואה לאחר, שיודע על החולשה שלה להאוס. האוס מגיע אליהם הביתה כשהאחר לא נמצא כדי לעזור לסטייסי לתפוס את סטיב מקווין, עכבר סורר (הבעל שלה נכה). מזכיר קצת את "למינג"? נכון.

מטרתו היא לעורר את קנאת הבעל ולסכסך ביניהם. מה עושה? בדרכו החוצה הוא עובר דרך השירותים, לא נכנס כלל, אבל עם מקל ההליכה שלו מרים את קרש האסלה בתנועה קלילה. זהו. זה הכל, פעולה מינורית, סצנת מצמוץ של חמש שניות, אולי, אבל למעשה גלולה קטנה ומרוכזת של כל מה שהסדרה הזאת יכולה לייצג. מחוותיו הקטנות של האדם, מחווה אחת קטנה ומרושעת שתטריף את דעתו של הבעל שיתהה מי הגבר שהשתין לו בטריטוריה. גאוני, אמרתי.

ואילו אתמול שודר פרק מפחיד במיוחד, אחד הסיוטים הגדולים שלי, על עיתונאי שמתמוטט ככה סתם באמצע היום, ואחרי שמתעורר, מתברר שלקה באפזיה. מרכז הדיבור שלו נפגע. הוא מסוגל לומר משפטים שנראים לו ברורים מאליהם, אבל אין להם משמעות. כלומר, הוא מסוגל לומר מילים קרובות למילים הנכונות, ליד כאלו, אבל לא יותר מזה. ומדובר בעיתונאי מצטיין, ממש הבסט ביי. וכך נוספה לי עוד חרדה, חרדה עמומה שקיננה בי תמיד, ועכשיו זקפה ראש. ואחרי שתי הערות לסדר על ההאוס של לורי, לכתבה שלי מ"רייטינג".

 הירוקות, כלומר סדרות בתי חולים, תת ז'אנר של סדרות מקומות העבודה, הן בעצם סדרות טיפוליות לכל מי שמחלות, גוף האדם, צרות ותלאות אקזוטיות מזינות את החרדות המגוונות שלו. כל מי שמגהצים את כרטיס קופ"ח שלהם יותר מאשר את כרטיס האשראי, מבקרים בחדר המיון פעם בשבוע, קוראים את כל מוספי הבריאות, מבקרים בקביעות  בדוקטור, הצילו!, נסערים מאיברים מדממים ושסועים ומאמבולנסים מייללים יאמצו לשגרת המסך שלהם כל סדרה שיש סיכוי לשמוע בה את המונח שלבקת חוגרת. ולכל אלו דומה שיש הרבה ריגושים בשנים האחרונות. או במילים אחרות, סדרות בתי החולים הולכות ומתרבות.

הפריצה הגדולה הייתה לפני 12 שנים, כשלחיינו הגיחו "אי.אר" ו"שיקגו הופ". 94' הפכה את בתי החולים למקום הרבה יותר סקסי, טעון יצרים ורגשות. אם עד אז ידענו רק להגיד אקמול, תוך חמש דקות כל אחד יכול היה להסביר מה זה כימיה 7, טכיקרדיה, כבד מוגדל או דלקת הצפק, ולקרוא שוטף תרשים א.ק.ג. דלתות חדר המיון היו נפתחות בחבטה, גורמות לנו להחסיר פעימה, והיסטריה פשטה לכמה שניות, עד שד"ר דאג רוס, שעוד לא היה ג'ורג' קלוני האלילי היה מרגיע את כולם בלוק המהפנט אך הרגוע שלו.

"שיקגו הופ", פחות סקסית ופחות אדרנלינית, שהייתה חסרה את טרראם חדר המיון האינסופי נגמרה אחרי שש שנים, ב-2000, מותירה אותנו בלי ד"ר אהרון שאט (אדם ארקין), ד"ר ג'פרי גייגר האנטיפת (מנדי פטנקין), המנהל הקטור אליזונדו, רומא מאפיה, ובעיקר כריסטין לאהטי הלוהטת.

"אי.אר" מחזיקה מעמד בלי קלוני, ד"ר גרין (אנתוני אדוארדס) והאחות קרול האת'ווי (ג'וליאנה מרגוליס), אבל ד"ר קרי וובר (לורה איינס) עוד מדדה עם מקל ההליכה שלה. והנה צמח לה עזר כנגד, עוד מושך רגל אחד, ד"ר האוס מ"האוס", הוא לורי הבריטי הנעזר במקל הליכה מאחר שירכו נפגעה מקריש דם סורר.

האוס הוא הרופא הכי לא אנושי שנברא עד כה בטלוויזיה הוא לא אוהב לדבר עם החולים, ומשתדל לא לפגוש אותם. "אם הם לא יודעים איך אתה נראה, הוא מסביר, "הם לא יכולים לבוא ולצעוק עליך. ובפעם אחרת הוא מעיד על עצמו, "אני רופא מאבחן משועמם". אבל איך רופא יכול לשנוא את החולים שלו, או לפחות להירתע מהם? או, הוא מסביר, את המחלות הוא אוהב, ובעיקר את רצף הסימפטומים שמהם מתקבלת בסופו של דבר התמונה הגדולה, היפה והמושלמת, אבל החולים, החולים, קיביניט, מפריעים לו בדרך לשם.

בתשעה מתוך עשרה מקרים, הוא אומר, אין טעם לדבר עם החולים, כי הם משקרים. אין גם טעם להיקשר אליהם רגשית, זאת אומרת לשבת ליד מיטתם, או להקשיב להם, כי הרגשות מפריעים לניתוח האנליטי הקר, לבחינת המקרה האמיתית. וזו גדולתו של האוס המשועמם, מנהל המחלקה לרפואה אבחנתית; העובדה שהוא אף פעם לא טועה, וכשרואים איך המוח שלו עובד, בזכות התסריטים וניתוחי המקרה המבעיתים והמבריקים, אפשר פשוט להתכווץ מבושה על קהות המוח שלנו אל מול היהלום שיש להאוס בין האוזניים. "האוס" באה גם להחזיר את הרופא למקומו הטבעי, כבן אלים שיכול לחרוץ את גורלנו. כבן אלים ברור שהוא מרוחק מהעם, ושזה האחרון לא יכול לראות אותו, הרי רק מי שנמצא למעלה יכול להסתכל עלינו.

את דמות הרופא האנתיפט מילא בהצלחה פטנקין ב"שיקגו הופ", אלא שהוא היה חלק מצוות גדול. הרופא האנתיפט הבא היה ד"ר בן גדעון (אנדרה ברואר), ב"בשליחות החיים", שעלתה בארצות הברית בשלהי 2000, ושרדה 21 פרקים בלבד (שודרה בטלעד בקיץ '02). ד"ר גדעון היה אונקולוג דכאוני, נוקשה, קשוח ולא מתפשר, יהיר, מרוחק ובעיקר משכיל, שנהג לשלב בדבריו ציטוטים פילוסופיים וספרותיים, ומובאות מספרי הקודש. גורלה העגום של הסדרה הוכיח שרופאים חכמים ולא נחמדים ומחלות טרמינליות, בלי סופים טובים מובהקים הם לא נתונים מעודדי רייטינג.

"סקראבס", שנולדה בשנת פטירתה של "בשליחות החיים" 2001 הייתה ההיפוך הגמור שלה. היא עולצת הרבה יותר, ושייכת לז'אנר המתמחים הפעורים שמנסים להבין מי נגד מי, ולהתמודד מול צוות בית החולים הוותיק, ולעתים המרושע. להבדיל מ"האוס" ו"בשליחות החיים" הכבדות, "סקראבס קלילה, מצחיקה, עם זמן מסך לא מבוטל לנעשה מחוץ לכותלי בית החולים הלב הקדוש. השילוב הזה, של עבודה ובית המחולקים שווה בשווה, מוצלח תמיד.

אחרי "סקראבס", ב-2003, נוצרה מפלצת הפלסטיקאים ההדוניסטית והחצופה "ניפ/טאק, שרופאיה נועדו לעשות אותנו (תושבי מיאמי) יפים יותר וצעירים לנצח, זקופים ומעוגלים במקומות הנכונים, משויפים ושטוחים באחרים. מחלות? זה לא העניין, רפואת הפלסטיק נועדה לאנשים בריאים, לפחות בגופם. "ניפ/טאק" מנסה להתמודד גם עם דילמות מוסריות, אבל קצת קשה להתייחס ברצינות לרופאים היותר מדי שזופים וטו מאץ' עשירים האלו.

בינתיים עלתה אצלנו "האנטומיה של גריי" והפכה ללהיט אף שאין בה עצם אחת מקורית, והיא מין מיש-מש של כל הירוקות האחרות, עם כמה רופאות מעולות מראה כמו ד"ר מרדית גריי (אלן פומפאו) וד"ר כריסטינה יאנג (סנדרה או). 

אבל איך אומר ד"ר האוס? אישה יפה שלומדת רפואה היא בטוח פגומה, אחרת לא הייתה מתאמצת כל כך. כנראה שגם בזה הוא צודק.

סטינג? הייתי

פעם מיכאל רורברגר כתב ב"העיר" ביקורת על איזושהי הופעה (מי שזוכר מוזמן לעדכן) "הנקניקיות במזנון היו טעימות", ובזאת הסתכמה הביקורת. נכון, זה גימיק שאפשר להשתמש בו פעם אחת, אבל אני משוכנעת שדורות של קוראי "העיר" זוכרים את הביקורת הזו.

 כשעמדתי במזנון של איצטדיון רמת-גן רבע שעה בתור כדי לקנות 2 בירות (טובורג מחבית, כוסות פלסטיק, 40 שקל) וראיתי שקית נקניקיות אטומה מונחת על מקרר הגלידות נזכרתי בביקורת ההיסטורית ההיא, אבל זה הדבר הכי רע שיש לי לומר על ההופעה של סטינג. אה, עוד דבר אחד קטן: גם ברמזור באבא הלל, ממנו פונים שמאלה לכיוון האיצטדיון עמד הטוסטוס רבע שעה, בגלל הרמזורים המקולקלים ושוטרי התנועה שכיוונו ידנית, שזמן ההמתנה של שני האנשים קצרי הרוח שעליו נראה להם סביר. אבל אפילו זה נסלח בזכות המדבקות שהוצמדו למדים ולאפודים שלהם: "סטינג" שורה עליונה, "משטרה" שורה שנייה. טקסט רב רובדי ככה סתם בצומת.

אחרי אלפי שנות התנזרות ממופעים ובכלל מאירועים המוניים לא יכולתי לעמוד בפיתוי ובהזמנה שצנחה בחסות ס.מ.ס תכליתי על מפתני, גיליתי אומץ לב ואמרתי כן. הכל היה מתוקתק, הרעיון היה להגיע מה שיותר מאוחר, להתמקם (על הכיסאות, בכל זאת, למרות יצר ההרפתקנות את פאזת העמידה על הדשא עברתי) ממש דקה לפני שסטינג עולה על הבמה, ולהימלט עוד בטרם תתחיל מהומת היציאה. וזה הצליח, חוץ משתי הפרשיות הקטנטנות שתוארו למעלה בכלל לא היה בלגאן ולא מהומה, מין ישראל שמזמן לא פגשתי, אפילו לא בתור למשרד הפנים. אופס, קבלו תיקון: גם במשרד הפנים אין תור יותר. אני רואה שתוך כמה שנים לא יהיה לי על מה לקבול.

מתיסיהו תכף גומר (סוף סוף אני שומעת אותו, לא רק קוראת עליו), וסטינג עולה עם "הודעה בבקבוק", כך שבשנייה נסתמו הפיות למי שחששו שהסטינג הישן נשאר מחוץ לנתב"ג. אחר כך היו "ווקינג און דה מון", ו"אנגלי בניו יורק" ובאמצע "יום בחיים" של הביטלס – "הלהקה שאני הכי אוהב" – ובסוף בסוף "רוקסן", כשבאמצע עלה מתיסיהו על זקנו וציציותיו המשתלשלות וראפרר בקלילות לתוך השיר, ו"רוקסן" הפך לילד המוצלח שקיבל רק את התכונות הטובות משני מאגרי גנים שונים בתכלית.

חוץ מלהגיד "שלום תל אביב" סטינג גם ידע להגיד "תודה רבה" בין השירים, הכל בעברית, לא נשא נאומים, לא חצב להבות, ובעיקר היה נחמד ושופע רצון טוב וחיבה להמונים שהגיעו. הקול נשמע מצוין, סמרר את שדרתי ויצק לתוכי חתיכות קטנות של שמחה ואושר, עד שכמעט מצאתי את עצמי מרקדת על הכיסא.

מפגן התאורה והאפקטים שהזכיר גורדי שחקים ניו יורקיים בלבן בוהק, ואחר כך עמודי צבע ירוקים ואדומים השתלב יחד עם הבירה בכוספלסטיק, וברגעים שבהם לא התלבטתי אם להסתכל על המסכים או על הבמה, התהפנטתי מריקוד האורות. את מיצג המצתים המורמים מימים עברו, המתנועעים מצד לצד, החליפו אלפי סלולרים זוהרים עם מצלמות שתקתקו בלי הפוגה, מורמים אל על, כדי לקלוט את בלורית האפרוח של סטינג על הרקע השחור. צלם עם מצלמה אמיתית, שחורה כזאת וזקורת עדשה שישב מקדימה נראה פתאום שריד פרהיסטורי למצלמות הכל רגע בחיים של חברות הסלולר.

בדרך חזרה החליק הטוסטוס בין הפקקים במהירות, כמתיסיהו ב"רוקסן", ואפילו לא נצבטתי לרגע מגעגועים לימים ההם של המועדון ההוא, או בכלל למשהו. העבר קורה עכשיו, וזה נעים וחם, כמו כל נשימה שאני לוקחת.