סטינג? הייתי

פעם מיכאל רורברגר כתב ב"העיר" ביקורת על איזושהי הופעה (מי שזוכר מוזמן לעדכן) "הנקניקיות במזנון היו טעימות", ובזאת הסתכמה הביקורת. נכון, זה גימיק שאפשר להשתמש בו פעם אחת, אבל אני משוכנעת שדורות של קוראי "העיר" זוכרים את הביקורת הזו.

 כשעמדתי במזנון של איצטדיון רמת-גן רבע שעה בתור כדי לקנות 2 בירות (טובורג מחבית, כוסות פלסטיק, 40 שקל) וראיתי שקית נקניקיות אטומה מונחת על מקרר הגלידות נזכרתי בביקורת ההיסטורית ההיא, אבל זה הדבר הכי רע שיש לי לומר על ההופעה של סטינג. אה, עוד דבר אחד קטן: גם ברמזור באבא הלל, ממנו פונים שמאלה לכיוון האיצטדיון עמד הטוסטוס רבע שעה, בגלל הרמזורים המקולקלים ושוטרי התנועה שכיוונו ידנית, שזמן ההמתנה של שני האנשים קצרי הרוח שעליו נראה להם סביר. אבל אפילו זה נסלח בזכות המדבקות שהוצמדו למדים ולאפודים שלהם: "סטינג" שורה עליונה, "משטרה" שורה שנייה. טקסט רב רובדי ככה סתם בצומת.

אחרי אלפי שנות התנזרות ממופעים ובכלל מאירועים המוניים לא יכולתי לעמוד בפיתוי ובהזמנה שצנחה בחסות ס.מ.ס תכליתי על מפתני, גיליתי אומץ לב ואמרתי כן. הכל היה מתוקתק, הרעיון היה להגיע מה שיותר מאוחר, להתמקם (על הכיסאות, בכל זאת, למרות יצר ההרפתקנות את פאזת העמידה על הדשא עברתי) ממש דקה לפני שסטינג עולה על הבמה, ולהימלט עוד בטרם תתחיל מהומת היציאה. וזה הצליח, חוץ משתי הפרשיות הקטנטנות שתוארו למעלה בכלל לא היה בלגאן ולא מהומה, מין ישראל שמזמן לא פגשתי, אפילו לא בתור למשרד הפנים. אופס, קבלו תיקון: גם במשרד הפנים אין תור יותר. אני רואה שתוך כמה שנים לא יהיה לי על מה לקבול.

מתיסיהו תכף גומר (סוף סוף אני שומעת אותו, לא רק קוראת עליו), וסטינג עולה עם "הודעה בבקבוק", כך שבשנייה נסתמו הפיות למי שחששו שהסטינג הישן נשאר מחוץ לנתב"ג. אחר כך היו "ווקינג און דה מון", ו"אנגלי בניו יורק" ובאמצע "יום בחיים" של הביטלס – "הלהקה שאני הכי אוהב" – ובסוף בסוף "רוקסן", כשבאמצע עלה מתיסיהו על זקנו וציציותיו המשתלשלות וראפרר בקלילות לתוך השיר, ו"רוקסן" הפך לילד המוצלח שקיבל רק את התכונות הטובות משני מאגרי גנים שונים בתכלית.

חוץ מלהגיד "שלום תל אביב" סטינג גם ידע להגיד "תודה רבה" בין השירים, הכל בעברית, לא נשא נאומים, לא חצב להבות, ובעיקר היה נחמד ושופע רצון טוב וחיבה להמונים שהגיעו. הקול נשמע מצוין, סמרר את שדרתי ויצק לתוכי חתיכות קטנות של שמחה ואושר, עד שכמעט מצאתי את עצמי מרקדת על הכיסא.

מפגן התאורה והאפקטים שהזכיר גורדי שחקים ניו יורקיים בלבן בוהק, ואחר כך עמודי צבע ירוקים ואדומים השתלב יחד עם הבירה בכוספלסטיק, וברגעים שבהם לא התלבטתי אם להסתכל על המסכים או על הבמה, התהפנטתי מריקוד האורות. את מיצג המצתים המורמים מימים עברו, המתנועעים מצד לצד, החליפו אלפי סלולרים זוהרים עם מצלמות שתקתקו בלי הפוגה, מורמים אל על, כדי לקלוט את בלורית האפרוח של סטינג על הרקע השחור. צלם עם מצלמה אמיתית, שחורה כזאת וזקורת עדשה שישב מקדימה נראה פתאום שריד פרהיסטורי למצלמות הכל רגע בחיים של חברות הסלולר.

בדרך חזרה החליק הטוסטוס בין הפקקים במהירות, כמתיסיהו ב"רוקסן", ואפילו לא נצבטתי לרגע מגעגועים לימים ההם של המועדון ההוא, או בכלל למשהו. העבר קורה עכשיו, וזה נעים וחם, כמו כל נשימה שאני לוקחת.