יש רופא בבית?

מוקדש ליו לורי, הוא ד"ר גרגורי האוס, הרופא שלא נמצא בספר של "מכבי שירותי בריאות", שחוגג היום (11.6, כמעט אתמול) יומולדת 47.

מה הופך את "ד"ר האוס" (מוצ"ש, 21:20, ערוץ 3) לסדרה גאונית? המחוות הקטנות. למשל, ד"ר גרגורי האוס מאוהב עדיין בסטייסי (סלה וורד היפהפיה), הם היו פעם זוג, והיום כבר לא. היא נשואה לאחר, שיודע על החולשה שלה להאוס. האוס מגיע אליהם הביתה כשהאחר לא נמצא כדי לעזור לסטייסי לתפוס את סטיב מקווין, עכבר סורר (הבעל שלה נכה). מזכיר קצת את "למינג"? נכון.

מטרתו היא לעורר את קנאת הבעל ולסכסך ביניהם. מה עושה? בדרכו החוצה הוא עובר דרך השירותים, לא נכנס כלל, אבל עם מקל ההליכה שלו מרים את קרש האסלה בתנועה קלילה. זהו. זה הכל, פעולה מינורית, סצנת מצמוץ של חמש שניות, אולי, אבל למעשה גלולה קטנה ומרוכזת של כל מה שהסדרה הזאת יכולה לייצג. מחוותיו הקטנות של האדם, מחווה אחת קטנה ומרושעת שתטריף את דעתו של הבעל שיתהה מי הגבר שהשתין לו בטריטוריה. גאוני, אמרתי.

ואילו אתמול שודר פרק מפחיד במיוחד, אחד הסיוטים הגדולים שלי, על עיתונאי שמתמוטט ככה סתם באמצע היום, ואחרי שמתעורר, מתברר שלקה באפזיה. מרכז הדיבור שלו נפגע. הוא מסוגל לומר משפטים שנראים לו ברורים מאליהם, אבל אין להם משמעות. כלומר, הוא מסוגל לומר מילים קרובות למילים הנכונות, ליד כאלו, אבל לא יותר מזה. ומדובר בעיתונאי מצטיין, ממש הבסט ביי. וכך נוספה לי עוד חרדה, חרדה עמומה שקיננה בי תמיד, ועכשיו זקפה ראש. ואחרי שתי הערות לסדר על ההאוס של לורי, לכתבה שלי מ"רייטינג".

 הירוקות, כלומר סדרות בתי חולים, תת ז'אנר של סדרות מקומות העבודה, הן בעצם סדרות טיפוליות לכל מי שמחלות, גוף האדם, צרות ותלאות אקזוטיות מזינות את החרדות המגוונות שלו. כל מי שמגהצים את כרטיס קופ"ח שלהם יותר מאשר את כרטיס האשראי, מבקרים בחדר המיון פעם בשבוע, קוראים את כל מוספי הבריאות, מבקרים בקביעות  בדוקטור, הצילו!, נסערים מאיברים מדממים ושסועים ומאמבולנסים מייללים יאמצו לשגרת המסך שלהם כל סדרה שיש סיכוי לשמוע בה את המונח שלבקת חוגרת. ולכל אלו דומה שיש הרבה ריגושים בשנים האחרונות. או במילים אחרות, סדרות בתי החולים הולכות ומתרבות.

הפריצה הגדולה הייתה לפני 12 שנים, כשלחיינו הגיחו "אי.אר" ו"שיקגו הופ". 94' הפכה את בתי החולים למקום הרבה יותר סקסי, טעון יצרים ורגשות. אם עד אז ידענו רק להגיד אקמול, תוך חמש דקות כל אחד יכול היה להסביר מה זה כימיה 7, טכיקרדיה, כבד מוגדל או דלקת הצפק, ולקרוא שוטף תרשים א.ק.ג. דלתות חדר המיון היו נפתחות בחבטה, גורמות לנו להחסיר פעימה, והיסטריה פשטה לכמה שניות, עד שד"ר דאג רוס, שעוד לא היה ג'ורג' קלוני האלילי היה מרגיע את כולם בלוק המהפנט אך הרגוע שלו.

"שיקגו הופ", פחות סקסית ופחות אדרנלינית, שהייתה חסרה את טרראם חדר המיון האינסופי נגמרה אחרי שש שנים, ב-2000, מותירה אותנו בלי ד"ר אהרון שאט (אדם ארקין), ד"ר ג'פרי גייגר האנטיפת (מנדי פטנקין), המנהל הקטור אליזונדו, רומא מאפיה, ובעיקר כריסטין לאהטי הלוהטת.

"אי.אר" מחזיקה מעמד בלי קלוני, ד"ר גרין (אנתוני אדוארדס) והאחות קרול האת'ווי (ג'וליאנה מרגוליס), אבל ד"ר קרי וובר (לורה איינס) עוד מדדה עם מקל ההליכה שלה. והנה צמח לה עזר כנגד, עוד מושך רגל אחד, ד"ר האוס מ"האוס", הוא לורי הבריטי הנעזר במקל הליכה מאחר שירכו נפגעה מקריש דם סורר.

האוס הוא הרופא הכי לא אנושי שנברא עד כה בטלוויזיה הוא לא אוהב לדבר עם החולים, ומשתדל לא לפגוש אותם. "אם הם לא יודעים איך אתה נראה, הוא מסביר, "הם לא יכולים לבוא ולצעוק עליך. ובפעם אחרת הוא מעיד על עצמו, "אני רופא מאבחן משועמם". אבל איך רופא יכול לשנוא את החולים שלו, או לפחות להירתע מהם? או, הוא מסביר, את המחלות הוא אוהב, ובעיקר את רצף הסימפטומים שמהם מתקבלת בסופו של דבר התמונה הגדולה, היפה והמושלמת, אבל החולים, החולים, קיביניט, מפריעים לו בדרך לשם.

בתשעה מתוך עשרה מקרים, הוא אומר, אין טעם לדבר עם החולים, כי הם משקרים. אין גם טעם להיקשר אליהם רגשית, זאת אומרת לשבת ליד מיטתם, או להקשיב להם, כי הרגשות מפריעים לניתוח האנליטי הקר, לבחינת המקרה האמיתית. וזו גדולתו של האוס המשועמם, מנהל המחלקה לרפואה אבחנתית; העובדה שהוא אף פעם לא טועה, וכשרואים איך המוח שלו עובד, בזכות התסריטים וניתוחי המקרה המבעיתים והמבריקים, אפשר פשוט להתכווץ מבושה על קהות המוח שלנו אל מול היהלום שיש להאוס בין האוזניים. "האוס" באה גם להחזיר את הרופא למקומו הטבעי, כבן אלים שיכול לחרוץ את גורלנו. כבן אלים ברור שהוא מרוחק מהעם, ושזה האחרון לא יכול לראות אותו, הרי רק מי שנמצא למעלה יכול להסתכל עלינו.

את דמות הרופא האנתיפט מילא בהצלחה פטנקין ב"שיקגו הופ", אלא שהוא היה חלק מצוות גדול. הרופא האנתיפט הבא היה ד"ר בן גדעון (אנדרה ברואר), ב"בשליחות החיים", שעלתה בארצות הברית בשלהי 2000, ושרדה 21 פרקים בלבד (שודרה בטלעד בקיץ '02). ד"ר גדעון היה אונקולוג דכאוני, נוקשה, קשוח ולא מתפשר, יהיר, מרוחק ובעיקר משכיל, שנהג לשלב בדבריו ציטוטים פילוסופיים וספרותיים, ומובאות מספרי הקודש. גורלה העגום של הסדרה הוכיח שרופאים חכמים ולא נחמדים ומחלות טרמינליות, בלי סופים טובים מובהקים הם לא נתונים מעודדי רייטינג.

"סקראבס", שנולדה בשנת פטירתה של "בשליחות החיים" 2001 הייתה ההיפוך הגמור שלה. היא עולצת הרבה יותר, ושייכת לז'אנר המתמחים הפעורים שמנסים להבין מי נגד מי, ולהתמודד מול צוות בית החולים הוותיק, ולעתים המרושע. להבדיל מ"האוס" ו"בשליחות החיים" הכבדות, "סקראבס קלילה, מצחיקה, עם זמן מסך לא מבוטל לנעשה מחוץ לכותלי בית החולים הלב הקדוש. השילוב הזה, של עבודה ובית המחולקים שווה בשווה, מוצלח תמיד.

אחרי "סקראבס", ב-2003, נוצרה מפלצת הפלסטיקאים ההדוניסטית והחצופה "ניפ/טאק, שרופאיה נועדו לעשות אותנו (תושבי מיאמי) יפים יותר וצעירים לנצח, זקופים ומעוגלים במקומות הנכונים, משויפים ושטוחים באחרים. מחלות? זה לא העניין, רפואת הפלסטיק נועדה לאנשים בריאים, לפחות בגופם. "ניפ/טאק" מנסה להתמודד גם עם דילמות מוסריות, אבל קצת קשה להתייחס ברצינות לרופאים היותר מדי שזופים וטו מאץ' עשירים האלו.

בינתיים עלתה אצלנו "האנטומיה של גריי" והפכה ללהיט אף שאין בה עצם אחת מקורית, והיא מין מיש-מש של כל הירוקות האחרות, עם כמה רופאות מעולות מראה כמו ד"ר מרדית גריי (אלן פומפאו) וד"ר כריסטינה יאנג (סנדרה או). 

אבל איך אומר ד"ר האוס? אישה יפה שלומדת רפואה היא בטוח פגומה, אחרת לא הייתה מתאמצת כל כך. כנראה שגם בזה הוא צודק.