אלמודובר, דיווח מהחזית

במסגרת חיי ההפקרות וההוללות המושחתים שאני חיה צפיתי אתמול בהקרנה מוקדמת של "לחזור", החדש של פדרו אלמודובר, זה שכולם מחכים לו, זה שנחל אכזבה בקאן ולא זכה בדקל הזהב (אבל זכה בפרס התסריט ובפרס המשחק לאנסמבל הנשים שכולל את כרמן מאורה ופנלופה קרוז). תשאלו "איך זה מסתדר עם חרם המפיצים עליכם?" כמו שכבר הסברתי, לא כל המפיצים מאוחדים, וסרטי שני, אלו שמביאים את האלמודוברים לארץ ומקרינים אותם בקומפלקס לב שלהם לא שותפים למלחמה, ואוהבים אותנו כבעבר. ההקרנה היתה עמוסה יותר מנתב"ג ערב פסח, כי אלמודובר הוא מילת קסם בישראל, ונראה שהאהבה אליו בלתי מסויגת.

הסרט (עד שאתגבש אסתפק בתואר נחמד עבורו) יעלה בבתי הקולנוע ב-29 ביוני, ועד שזה יקרה תרתי אחר  ראיון עם אלמודובר, כדי להביא את עיקרי הדברים איתו (עדכון: הראיון של אמיר קמינר אתו מתפרסם כבר השבוע ב"7 לילות, והם נפגשו בג'נקט מצומצם). הראיון המובא פה מתבסס על מסיבת עיתונאים בה נכחו 40 עיתונאים מכל העולם ומולם היוצר והשחקנים. מתוך ה-40 כשניים-שלושה שואלים אלפי שאלות ולא נותנים לאחרים לדבר, אבל כל השאר, המקליטים או כותבים את הראיון, יכולים ואף רשאים ואפילו חייבים לפרסם אותו.

הראיון הזה התפרסם במהדורה המקוונת של N0W והעיתונאי הממורמר הוא ג'ון הרקנס, המדווח על האירוע מקאן. הרקנס לא הצליח להגניב מילה במסיבת העיתונאים אבל הוא מתנחם בכך שגם רב-המבקרים האמריקאי, רוג'ר איברט, שתק כל הדרך לאלמודובר.

"עשיתי את הסרט הזה כדי להביע את ההערכה שלי לנשים", אמר הבמאי עם תספורת המגרפה שכנראה עולה 200 דולר, מאבחן הרקנס טוב הלב, "'לחזור' הוא השתקפות של כל הנשים שהקיפו אותי בילדותי. אני לא זוכר אף גבר בסביבה כשהייתי ילד, אני זוכר שנהגתי להתבונן בנשים אבל גם להקשיב לכל הסיפורים שסיפרו כשהן מתעלמות מנוכחותי. אני חושב שזה היה החינוך שקיבלתי. אחיותי נוהגות לומר לי שקיבלתי את חוש ההומור מאמא שלנו, שהיתה צריכה להתמודד בעזרתו עם קשיי היום יום".

הוא מספר גם שעשיית הסרט היתה חוויה מאוד מרגיעה עבורו, אף ש"זה מוזר, כי אני לא במאי שנוהג לעשות סרטים כדי לפתור את הבעיות שלו". כשעשה את הסרט, מי שקיננו בראשו היו האמהות הניאו-ריאליסטיות האיטלקיות כמו אנה מניאני וסופיה לורן, ואת הסרטים שלהן הוא נתן לקרוז כדי שתלמד את הלכותיהן, אלא שמוזר היה לו לחשוב על קרוז זעומת המידות כעל אמא אדמה. ואז, הרקנס מדווח בפליאה, קימר אלמודובר הגיי את כפותיו בתנועה מוכרת על מנת לציין מה כן יש לקרוז – מחשוף מפותח שאפשר להתפאר בו.
אבל כל כמה שחזיתה מפוארת, כך אני למדה, ישבנה צמוק הוא, ואלמודובר סיפר שזכתה לתותב ישבני (כדי להתאים למידותיה של אמא אדמה). קרוז, מתברר, היתה מרוצה מהתותב מאחר שיכלה להעביר את האנרגיות שלה מלמעלה, בחזית, לאחורה, לתחתית. ובאמת אל תשאלו אותי מה זה אומר.

בIndiewire נמצא יומן הפקת הסרט של אלמודובר, עם צילומים מצוינים שלו ושל השחקניות שלו בזמן העבודה. "לחזור", הוא אומר שם, "עוסק במוות עצמו, התסריט מדבר על התרבות העשירה הסובבת את המוות במחוז לה מנשה, שם נולדתי. הוא מדבר על הדרך (לא בהכרח הטרגית) שבה מגוון נשים מדורות שונים עוסקות בתרבות שלו".
ולסיכום:
"…השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי תמיד היא האם אחוש את אותה תשוקה שחשתי ב-15 הפעמים הקודמות (הכוונה ל-15 הסרטים הקודמים שלו, ד.ש) בבואי לעבוד על הסיפור החדש. בלי לענות (בחיוב, ד.ש) על שאלה כגון זו, מוטב לי שאוותר על הפרויקט הבא.
הכי צודק.

ואלו מילות "לחזור" (Volver) של קרלוס גרדל, שיא הנושא של "לחזור". לא הצלחתי למצוא תרגום באנגלית (או בעברית).
יש למישהו אולי באמתחת? יש מתנדב דובר ספרדית שמוכן לתרגם?
יש תרגום מין המוכן? אל תהססו לדווח.

עדכון
יש! קבלו תרגום בלעדי ל"לחיות את חייה" ל"לחזור"

(תרגמה: נורית ידלין)

ממרחק
נצנוץ אורות
מסמנים
את השיבה

קרני אור
בחיוורונם
השתקפו
גלי כאב

לא רציתי לחזור
אך שבים
תמיד חוזרים
לאהבה הראשונה

הרחוב הישן
שעוטף את כל כלי
בחייה ואהבתה
ששייכים לך

תחת מבט כוכבים
מלגלג ואדיש
ורואה אותי
שב וחוזר

להרגיש
החיים משב רוח
עשרים שנה הרף עין
המבט הקודח
נודד בין צללים
תר
קורא לך בשמך

לחיות
עם הלב בכבלים
למתיקות זיכרון
ובוכה
שוב פעם אחת

פוחד, מעימות עם עבר
שחוזר
לפגוש את חיי

פוחד
מלילות
טרופי זכרונות
שכובלים חלומות

הנוסע שנס
במוקדם או במאוחר
יעצור בריחתו

ועל אף
שכחה שהורסת כל מה
שעומד בדרכה
שרצחה
אשליה נושנה

נוצר
במסתור
תקווה מושפלה
שהיא כל האוצר
שגנוז בלבבי

לחזור
עם המצח קפוץ ומקומט
משלגי השנים
שהכסיפו שיער

להרגיש
החיים משב רוח
עשרים שנה הרף עין
המבט הקודח נודד בין צללים
תר
קורא לך בשמך

לחיות
עם הנפש כבולה
למתיקות זיכרון
ובוכה
עוד פעם אחת

 

7 מחשבות על “אלמודובר, דיווח מהחזית

  1. ראיתי את הסרט (אני מתגורר בחו"ל). ההקרנות מפוצצות ומלאות. למרות זאת, הסרט החלש ביותר של אלמודבר לטעמי, למרות שיש כאן כל הרכיבים המוכרים מהסרטים הקודמים. אפשר וצריך לסחוט את הנוסחה, ולדעתי זה מה שהפך את אלמודבר לייחודי (כלומר שפה מקורית שממחזרת קולנוע הוליוודי קלאסי עם סאב-טקסט קונטינטאלי). אבל אני מצטמרר מעצם המחשבה שאת צריכה להעזר בפרשנות של מבקרי קולנוע אמריקאים (רוג'ר איברט) כדי להבין סרטים של מי שהוא התגלמות האירופאיות. גם אם הוא היה עושה סרטים באנגלית, לא הייתי מאמין למילה אחת של רוג'ר איברט. אם את לא מדברת את השפה, לא תביני ממילא. זו הבעיה שלנו כישראלים. פרובינציה או לא, יש דברים שאי אפשר להבין בתרגום לאנגלית ובחזרה. חבל"ז.

  2. איפה כתבתי שאני נעזרת בפרשנות של מישהו כדי להבין את הסרט?
    התשובה: בשום מקום. רעיון מופרך במיוחד.

  3. לא מצאתי את המילים אבל באתר הבא אפשר להקשיב לשיר (ללחוץ על הכותרת למעלה – PALABRAS DE GARDEL…, רק צריך להקשיב לאיזה נאום קצר לפני זה):

    http://gardelweb.com/palabras_de_gardel_y_lepera.htm
    ומי שרוצה יכול לעשות קריוקי במקביל בעזרת הטקסט שהתפרסם כאן.
    מההצהרה שהבאת של אלמודובר לגבי הנשים אני דווקא די אופטימי כי מה שהרס לטעמי את שני סרטיו האחרונים היה התעסקותו בדמויות גבריות – תחום שהוא חלש בו. סרטיו הטובים ביותר הם אלו שמבוססים על דמויות של נשים, אותן הוא מעריץ ומתאר הכי טוב.

  4. כללית אני לא שוחר קולנוע. מייחסים למדיום הזה יותר אמנות ממה שיש בו בדרך-כלל, ואני מתכוון גם לכל מיני סרטים שנחשבים למשהו-משהו. ובכל מקרה אולי אפילו בעלת הבלוג הזה תסכים שאי אפשר להגיד על קולנוע שמדובר באמנות-נטו, שזה בסדר אבל לא בשבילי. אבל אלמודובר, לפי שעה , לפחות, הוא בעיניי מקרה יוצא דופן. הוא כן אמן-נטו. על-פניו בניתוח אסתטי קר הסרטים שלו לוקים בסגנונם, חסרה אחידות, טקסטורה, אבל זה לא מפריע, ישנה האישיות שלו שמרימה את הצפייה אל מעבר לקריטריונים הרגילים, יש לו את "אחדות הניגודים", כמו שמקובל להגיד על בטהובן. ותמיד עולה התמיהה מאיפה הוא מביא את הסיפורים האלה! מגילגולים קודמים?! או מה.

  5. כבר מבחין במיצמוץ
    של האורות, שמרחוק
    מסמנים את שיבתי

    אותם אורות שהאירו
    בהשתקפויות חיוורות
    שעות כאב עמוקות

    ולמרות שלחזור לא רציתי
    לאהבה הראשונה תמיד חוזרים

    לרחוב השקט בו ההד אמר:
    "חייה שלך – שלך אהבתה"
    מתחת למבט הלועג של כוכבים
    שבאדישות רואים אותי היום לחזור

    לחזור
    במצח כמוש
    שלגי הזמן
    הכסיפו את ראשי

    להרגיש
    שהחיים משב רוח
    שעשרים שנה זה כלום
    שמבט לוהט
    ונודד בצללים
    מחפש וקורא לי

    לחיות
    עם הנפש אחוזה
    בזכרון מתוק
    שאני בוכה שוב

    אני חושש מהמפגש
    עם העבר שחוזר
    ומתעמת עם חיי

    אני חושש מהלילות
    מאוכלסים בזכרונות
    שכובלים ת'חלומותיי

    אבל נוסע שנמלט
    עוצר מוקדם או מאוחר
    ולמרות שהשכחה – שהכל הורסת
    הרגה כבר את אשליותיי
    אני שומר בסתר תקווה צנועה,
    הנכס היחיד שבליבי נותר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s