מה קורה?

אוי, הדרמות, הדרמות. אחרי חצי שנה של עבודה ברוגע, שלוותה אמנם בצמצום הכנסותיי במחצית נעניתי להצעת עבודה תוך שאני יודעת במעמקי לבי ולמעשה גם במעטפת שלו שאני טועה, ושלא זו הדרך. אבל תאוות הכסף (וליתר דיוק מבט חטוף בדף ההוצאות מול ההכנסות, למרות כל האמור בפוסט המצורף) הכריעה את הכף, ואמרתי כן. וכך מצאתי את עצמי מתייסרת במשך שבועיים בעבודת עריכה שהיתה רחוקה ממני ככל שרק אפשר לדמיין וסחטה אותי לגמרי. הנימוק היחיד להמשיך בכך היה "אבל הכסף". בתום שבועיים הבנתי שאני לא יכולה לעשות יותר שקר בנפשי, ושדי, אין לי עודף של שנים או משאבים נפשיים בבנק אוצר הדבורית, כדי שאוכל להתמסר לעבודה שאני לא רוצה לעשות ושמחזירה אותי כמה שנים אחורה, לסיטואציות מעיקות במיוחד.

ובתום שבועיים של ייסורים, במהלך סופשבוע אחד התבודדתי, עשיתי לעצמי את טבלת הבעד והנגד המפורסמת, שאלתי את עצמי (וגם עניתי) את כל השאלות הראויות, ועוד בטרם יצתה השבת הגעתי להחלטה, נו מור. זהו. חלף תור העינויים בחיי, אני רוצה לעשות רק מה שאני אוהבת. והכסף? יגיע ממקום אחר, מתישהו, אם רק אתכוונן לכך. מאותו רגע נגולו עוד חמישים קילו מכתפיי (ובכך הגיע משקלי למינוס), ותוך שאני שורקת לעצמי בשמחה יצאתי לסיבוב ניצחון על האופניים, כשהרוח (איזה רוח בדיוק?) התל אביבית הערפיחית סונטת בי במשובה.

יוני 2006 מסתמן כחודש מוזר במיוחד עם הרבה מאוד אירועים שלכאורה לא קשורים אחד בשני, אבל תמיד אפשר למצוא את החיבורים הסמויים מן העין. אחד המאפיינים שלו – אני רואה הרבה פחות סרטים בבתי הקולנוע בגלל חרם המפיצים. יש בכך הקלה – היכולת להתעלם ממפגעים פוטנציאליים כמו "מהיר ועצבני 3" (אלא אם יתברר שמדובר למעשה במופת) ולבחור על מה אני רוצה לכתוב, במקום לנסות לכסות את הכל, מה שהיה צפוי, למעשה. לכן, למשל, שני הסרטים שיזכו לכיסוי מבחינתי בגיליון של השבוע הבא הם "לחזור" של אלמודובר ו"הבועה" של איתן פוקס. כעת מעניין אותי רק לדעת מתי יישברו המפיצים.

השבוע הלפני אחרון של יוני הוא גם השבוע בו חוגג "רייטינג" שבע שנים לקיומו, ובגיליון שייצא מחר ראיינתי את עצמי על שבע השנים (פחות שלושה חודשים) של עבודתי כמבקרת הקולנוע של העיתון. אלנקק כשיהיה אפשר.

במהלך החודש התקדם גם רעיון שלא קשור לעיתונות (וכך ננצח את השיטה) שאני מנסה להרים עם חבר, ואם זה יקרה ככל הנראה אמצא את עצמי במסיבות של האלפיון העליון, משתזפת על היאכטה של גאידמק. סתם סתם, לא באמת, אבל אוכל לטפוח לעצמי על השכם למשך דקה וחצי לפחות.

כל התיאורים המפורטים האלו מזכירים לי שיחה עם קולגה ששאל אם אני לא מרגישה שאני נחשפת מדי בבלוג. למה אתה מתכוון? תהיתי, והוא ענה "למשל הפוסט על ההתאבדויות". עניתי שלא, ושאני בוררת היטב את הדברים עליהם אני רוצה לכתוב, ובשמבחינתי הקווים והגבולות מסומנים, ושאני משגיחה על עצמי בשבע עיניים. אני משערת שכל אחד (נניח מכותבי הבלוגים) קובע לעצמו את גבולות החשיפה שלו, וזה מה שכל כך מושך מבחינתי בכתיבה, היכולת להפנות פס אור למקומות שאני רוצה, ולהשאיר עוד עשרות אלפי קמ"רים באפלה מוחלטת. זה לפחות מה שאני חושבת שאני עושה.