The final cut

פינק פלויד. פאתטי, לא? שיהיה, מה אכפת לי. הפעם לא הרחקתי נדוד (פקקים? שדות חומוס? 50 אלף? לא נראה לי), לא יצאתי מגבולות העיר הבטוחים והתמקמתי על הכורסה. כורסת טלוויזיה מרגיעה, שחורה, מתכווננת, אבל יפה, לא כעורה כמו שרואים בפרסומות (ראיתם פעם אישה יושבת על כורסת טלוויזיה?), וגם לא כאלו המשמשות את אולפנאי המונדיאל, אלא שז לונג, כיסא ארוך כמו שקוראים לו הצרפתים, וגם אני. ניסיתי לכוון את הרדיו שבמערכת (אין אחר, לא?) על 88 fm, אבל הרעש, הרעש. אז עברתי לטלוויזיה. כמה אידיוטי זה יכול להיות, לשמוע רדיו בטלוויזיה? בדיוק כמו לראות הופעה חיה בטלוויזיה, רק הרבה הרבה יותר גרוע.

את הצד האפל של הירח חוויתי בזכות ועם מי שהיה האמיתי הראשון (והאחרון). איפה הוא היום? לא יודעת. איפה אני היום? שאלה עוד יותר טובה. אבל גם ההתרפקות הזאת מביכה אותי, בעיקר בגלל שאין בה כמעט שום דבר אישי – למי לא היה רומן עם הפינק פלויד, לא משנה בן כמה הוא? (כלומר בין עשרים ל-60). מה אני זוכרת מאותם ימים? בעיקר בלבול וערפול, גיל התבגרות מואץ שהאדם הסביר עובר במשך עשר שנים, ואילו אני חוויתי בשנה אחת. כמו בן 16 שצומח כ-20 ס"מ לגובה בשנה, ואז ברור שכל העניין הזה של גדילה לא עולה יפה כי הפרופורציות משתבשות בדרך, והתוצאה היא קריקטורה שכזאת, וקריקטורה, כך התברר, יכולה להיווצר גם בנפש, לא רק בגוף.
אז מה, זה אומר שלא ישבתי בבית ודמעתי עם shine on you crazy diamond? בטח שכן. ואם נניח הייתי שומעת מהאמיתי? לא, ממש לא. הרבה פעמים חלמתי במשך השנים שחלפו על מפגש אופציונלי, אבל האנשים שנכנסים לחיי נעים בכביש חד-סטרי, ממשיכים איתי כברת דרך – חצי דקה, חצי שעה או חצי שנה (יש כמה יחידי סגולה), וזהו, הלאה, אין דרך חזרה. מי שיוצא מהמנהרה לא חוזר אף פעם. רק בחלומותי. להתראות שם.

החיתוך האחרון שלי מהגולם שהייתי התרחש אולי אמש, בסלון, עם פיצה (אבל של לחם ארז) וגולדסטאר מאמ-פם. איזה משלב קולינרי איכותי. להגיד שהקשבתי להופעה לא יהיה מדויק. הקשבתי למשק פרפרי העש שעלו מהקבר הנבזז של נעורי.

wish you were here? לא יודעת. באמת שלא.

וסרט לסופשבוע כדי לשמר את אווירת פינק פלויד? "חיים בין השורות" של נח באומבך עם לורה ליני וג'ף דניאלס: זוג אינטלקטואלים בברוקלין של האייטיז מתגרש, מי שמתאמללים הם הילדים ודרכם (חייו של באומבך) מוטח הסיפור. ואיך זה קשור לפינק פלויד? לא מגלה, אבל קשור.
או, היום ב-21:22, "החומה" של אלן פרקר ב-yes 2. פאשיסטי? דוחה? אני לא מתנכרת לאהבות ראשונות.