The final cut

פינק פלויד. פאתטי, לא? שיהיה, מה אכפת לי. הפעם לא הרחקתי נדוד (פקקים? שדות חומוס? 50 אלף? לא נראה לי), לא יצאתי מגבולות העיר הבטוחים והתמקמתי על הכורסה. כורסת טלוויזיה מרגיעה, שחורה, מתכווננת, אבל יפה, לא כעורה כמו שרואים בפרסומות (ראיתם פעם אישה יושבת על כורסת טלוויזיה?), וגם לא כאלו המשמשות את אולפנאי המונדיאל, אלא שז לונג, כיסא ארוך כמו שקוראים לו הצרפתים, וגם אני. ניסיתי לכוון את הרדיו שבמערכת (אין אחר, לא?) על 88 fm, אבל הרעש, הרעש. אז עברתי לטלוויזיה. כמה אידיוטי זה יכול להיות, לשמוע רדיו בטלוויזיה? בדיוק כמו לראות הופעה חיה בטלוויזיה, רק הרבה הרבה יותר גרוע.

את הצד האפל של הירח חוויתי בזכות ועם מי שהיה האמיתי הראשון (והאחרון). איפה הוא היום? לא יודעת. איפה אני היום? שאלה עוד יותר טובה. אבל גם ההתרפקות הזאת מביכה אותי, בעיקר בגלל שאין בה כמעט שום דבר אישי – למי לא היה רומן עם הפינק פלויד, לא משנה בן כמה הוא? (כלומר בין עשרים ל-60). מה אני זוכרת מאותם ימים? בעיקר בלבול וערפול, גיל התבגרות מואץ שהאדם הסביר עובר במשך עשר שנים, ואילו אני חוויתי בשנה אחת. כמו בן 16 שצומח כ-20 ס"מ לגובה בשנה, ואז ברור שכל העניין הזה של גדילה לא עולה יפה כי הפרופורציות משתבשות בדרך, והתוצאה היא קריקטורה שכזאת, וקריקטורה, כך התברר, יכולה להיווצר גם בנפש, לא רק בגוף.
אז מה, זה אומר שלא ישבתי בבית ודמעתי עם shine on you crazy diamond? בטח שכן. ואם נניח הייתי שומעת מהאמיתי? לא, ממש לא. הרבה פעמים חלמתי במשך השנים שחלפו על מפגש אופציונלי, אבל האנשים שנכנסים לחיי נעים בכביש חד-סטרי, ממשיכים איתי כברת דרך – חצי דקה, חצי שעה או חצי שנה (יש כמה יחידי סגולה), וזהו, הלאה, אין דרך חזרה. מי שיוצא מהמנהרה לא חוזר אף פעם. רק בחלומותי. להתראות שם.

החיתוך האחרון שלי מהגולם שהייתי התרחש אולי אמש, בסלון, עם פיצה (אבל של לחם ארז) וגולדסטאר מאמ-פם. איזה משלב קולינרי איכותי. להגיד שהקשבתי להופעה לא יהיה מדויק. הקשבתי למשק פרפרי העש שעלו מהקבר הנבזז של נעורי.

wish you were here? לא יודעת. באמת שלא.

וסרט לסופשבוע כדי לשמר את אווירת פינק פלויד? "חיים בין השורות" של נח באומבך עם לורה ליני וג'ף דניאלס: זוג אינטלקטואלים בברוקלין של האייטיז מתגרש, מי שמתאמללים הם הילדים ודרכם (חייו של באומבך) מוטח הסיפור. ואיך זה קשור לפינק פלויד? לא מגלה, אבל קשור.
או, היום ב-21:22, "החומה" של אלן פרקר ב-yes 2. פאשיסטי? דוחה? אני לא מתנכרת לאהבות ראשונות.

14 מחשבות על “The final cut

  1. הייתי חייבת את זה, עמך הסליחה.
    בנוגע לפינק פלויד אז גם נעוריי, איזו מילה מוזרה בחרתי לשייך לעצמי, לוו בפסקול הזה. אפשר לומר שהדבר היחידי שהייתי בטוחה בו בשנים האלו זה איזה אלבום לבן יצא מתי למה וכמה וכמובן את כל המילים האקורדים ושאר הירקות. להבדיל מהחוויה שלך, בחיי לא כולם השתגעו עליהם להיפך, הרוב שמע דברים אחרים.
    פוסט נחמד.

  2. לא משולש בכלל. יש בארז לחם חדש (או שלא התעדכנתי מזמן) הנקרא ,פיצה". בחיי. עשוי מחיטת דורום.
    ובענין הרומן עם – לפחות בסביבתי הבועתית "כולם".
    בכל אופן תודה

  3. רבים מכם בוודאי הרגישו אתמול בדומה למה שדבורית מתארת. עיזרו לי לנסות ולקרוא "בין השורות" (לא הסרט, הפוסט), את מצבה של דבורית בעת הכתיבה, לפי "מבחן ווטרס": האם דבורית, אתמול בלילה היתה:
    1.comfortabely numb
    2. Uncomfortabely numb
    3 Uncomfortabely un-numb
    אין אפשרות לתשובה מיתחכמת "כל התשובות נכונות".
    רמז אפשרי לפתרון הוא: האם היא רוצה שה"ראשון והאחרון" שאין לה מושג איפוא הוא, יקרא את הפוסט הזה, וילמד על הסטטוס המיוחד הזה שלו בליבה, אולי לראשונה?
    מה דעתכם/ן?

  4. זה נשמע פשוט, כמעט אפילו רומנטי, אבל זה לא. כי אני, למשל, לא מצליח להבין באיזה מובן היה הראשון גם האחרון.

  5. תודה מאוד לדרור ולע'.
    ללא מבין: הראשון והאחרון במובן של "אמיתי".
    ר"ל שכל השאר היו לא רלוונטיים.

  6. רציתי לשאול "אמיתי" באיזה מובן אבל אז עלה בדעתי שלא תצליחי בכלל להבין לאיזה כיוונים "אמיתי" באמת יכול להתפרש, תרתי משמע. אז עכשיו לא נותר לי אלא להשתתף בצערך, או שמחתך, או טבעך, שהראשון היה האחרון. זה קצת עצוב.

  7. הרשה לי לחלוק עליך. המשפט שציטטת והתרשמת ממנו, הוא זיקוק פירוטכני, שניתן לראות בו שדבורית, למרות תחינות הקוראים, כנראה צודקת באינסטינקט שלה לא לצאת עם ספר, לא עדיין.
    הדימוי בעייתי בגלל הרחמים העצמיים שיש בו ("נבזז"), שאין להם מקום בטקסט ספרותי, או שירי, ובגלל שלבכות את הבזיזה של "קבר", זה עוד יותר בעייתי. אם הנעורים היו מלאים באוצרות שנבזזו, למה קבר?
    בבלוג זה נסלח, אבל אני לא חושב שכדאי לעודד את דבורית ללכת בכוון המתפייט הזה.
    זו דעתי על כל מקרה, והיא נכתבת ממוטרדות, ולא ממה שיכול להתפרש כהתנשאות.

  8. כתבת יפה.
    יש יחס אמביוולנטי לאהבות נעורים. אני מכיר את זה מגוף ראשון. אתה אוהב משהו ואז לא נעים לך שאתה אוהב אותו כל-כך, כי מה יגיד הדור הצעיר? איך יסתכל עליך הנוער? "הא, הזקן שוב מקשיב לפס הקול של נעוריו האבודים".

    כמו דרור פויר, גם אני הייתי בהופעה והיה סבבה.

  9. אמנם בעותק של האוזן, וכתבתי עליו במדור הדיוידי שלי ברייטינג, אבל כעת הוא מוקרן בסינמה סיטי תחת השם "מצוץ מהאצבע"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s