אשכנזיה לא עלינו

לפני חצי שנה היה זה "האשכנזים" של דליה מבורך ודני דותן ששודר בערוץ 2 והותיר אותי מופתעת ולא מאמינה, והנה לפני שבוע התברר לי שיש פרק ב' לסאגה המוזרה של "הבה נחזיר לעצמנו את הזהות האשכנזית האבודה שלנו". "אשכנזיות מהי" נקרא ערב עיון שנערך במכון ואן ליר בירושלים, וממנו עולה שהאשכנזים מנסים להחזיר לעצמם משהו מאחר ש"צלחת ההטבות של הממסד מתרחקת מהם" (ההיסטוריון דני גוטווין).

אני לא מתכוונת לנתח כאן את התופעה בכלים אקדמיים ולא אביא מחקרים כדי לבסס את דבריי עליהם. אני מדברת על מקרה פרטי שלי, ולא נראה לי שאטעה אם אהמר שלפחות עוד שלושה אנשים חולקים איתי את אותן חוויות חיים בנושא. אולי, רק אולי, הם מתביישים לצאת מהארון כי זה לא נורא פופולרי היום, בעידן הרב-תרבותיות וחיזוק הזהויות (תהליך שכנראה מעיד על איזו תלישות קיומית קשה המעוררת צורך להיתלות באילנות כדוגמת אילן היוחסין, למשל) לבטל את המוצא שלך, או לפחות לא להעלות אותו לראש שמחתך.

הוריי נולדו במזרח אירופה, באותה מדינה שנהוג לציין את שמה לגנאי (רמז: מתחיל ב-פ', נגמר ב-ן ובאמצע יש המון בדיחות על מנורות שצריך להחליף ועל נשים שמוטות פה השוכבות על גבן וסופרות את הסדקים בתקרה כשמישהו מתנשף מעליהן ומנסה לרצותן). מה יצא לי מזה, מאותו מוצא עתיר הוד? בעיקר הסתברות סטטיסטית מפחידה במיוחד למגוון מחלות שאני נמצאת בסיכון גבוה לחלות בהן, עור בהיר ומועד לפורענויות וזהו, אבל ממש זהו.

המקום ממנו עלו הוריי כילדים אף פעם לא היה בעל שום משמעות לגביי ולא שייך אותי לאיזו אליטה ארורה בשום פנים ואופן, ואני לא מתבכיינת או מתלוננת על כך, אגב. זאת אומרת, כל שגדלתי לתוכו זה צווארון כחול כהה על כל המשתמע, בלי שילומים מגרמניה, בלי נדל"ן, בלי רכוש, ואפילו בלי קופסת תכשיטים קטנטנה לרפואה. שום דבר. אפס מוחלט. שום אצולה, שום חינוך אירופאי מפואר, שום כלום, אנשי עמל מאיזו עיר קטנה וזהו. זה היה המצב אז, וכך הוא נשאר עד היום. כך שכשגוטווין אומר "צלחת הטבות" אין לי מושג על מה הוא מדבר. אני למשל, לא אצליח לרכוש אפילו דירה אחת עד אחרית ימיי, אף שאני עובדת מגיל 14 ועד היום. אני לא מתלוננת על כך חלילה ולא באה בתביעה לאיש, כי אני לא חושבת ש"מגיע לי" משהו ממישהו. אני גם לא ממש רוצה להתמשכן למוות, ואני, סליחה בפני כולם, לא רוצה לגור בבאר שבע ואין לי בעיה עם זה.

או שאולי גוטווין מתכוון לצלחת העוף המכובס המיתולוגית ולקציצת הגפילטע האפרפרה ההיא? או למרק הלוקשן? או לצימעס? או לקניידלאך? אם אלו הן צלחות ההטבות שאליהן רימז, הרי שאני מרימה את ידיי. מבחינתי אמהות המזון האלו היו הסיוט של ילדותי, החלום הנורא שהתממש על הצלחת מדי צהריים איתו הייתי צריכה להתמודד ח"י שנים.

אני לא מיתממת, זה לא שלא שמעתי בבית הספר או ברחוב את החלוקה הזאת, "אשכנזי", "ספרדי", אבל מבחינתי תמיד היו תלויים מעליה סימני שאלה והאשמות שלא הבנתי. אותי אף פעם לא עניין איפה נולדו הוריהם של האנשים סביבי. זאת אומרת, לא היה אכפת לי לשמוע את פיסת המידע הקריטית הזאת אם זה היה כרוך בסיפורי עלייה או סבל או כל סיבה רלוונטית אחרת, אבל זהו. מוצאו של אדם לא מעיד מבחינתי על שום דבר בר שיפוט. אני חותכת לחותמת "לא רלוונטי" ברוב הפעמים בהן מובא אליי מידע מסוג זה. וגם להפך: כששואלים אותי (ואני חייבת להעיד שמספר הפעמים שנדרשתי למוצאי בימי חיי לא היה גדול) "מאיפה" אני מתעצבנת ותוהה למה זה חשוב.

שמעתי יידיש פה ושם בבית הוריי והשפה לא זרה לי, ויותר נכון הצליל שלה, ואני אפילו מבינה כ-50 מילה ויודעת להבדיל בין א' ל-ע' כשצריך לכתוב "קלאפטע", אבל אין בי שום כמיהה להבין יותר, או להפוך אותה לשפת היומיום שלי, או ללמוד אותה באופן מסודר. בדיוק כמו שאין לי שום עניין ללמוד כרגע רוסית או ספרדית. דווקא ערבית הייתי רוצה לדעת יותר ממה שאני יודעת היום.

את סיפורי העיירה אהבתי תמיד, בעיקר את התיאורים הציוריים של שלום עליכם או של מנדלי מוכר ספרים, וגם את אלו המורכבים והמוגבהים של ש"י עגנון. אבל אני לא חושבת שזה קשור לעובדה שהורי נולדו באותו אזור כחצי מאה עד מאה ושליש אחרי שהסיפורים האלו נכתבו. אני אוהבת את השפה, את האווירה, את התקופה, ויודעת שתושבי העיירות היו סוחרי סדקית ומוכרי דגים, יהודים קטנים וקטנוניים לעתים רודפי בצע ונואפים, שקרנים, רמאים וגנבים (אנטישמית! תתביישי לך), אבל גם חביבים ונחמדים ועוזרים לזולת כשצריך. אני קוראת את הסיפורים האלו מגיל עשר, ואני לא צריכה שום התעוררות אשכנזית כדי לקרוא אותם היום.

שונאת להתרפק, שונאת נוסטלגיה, ובתא הקולי שלי לא תשמעו הודעה ביידיש, ולא בגלל שאני מתבוללת, פור גוד סייק, אלא סתם בגלל שאני מעדיפה לדבר בשפה שאני יודעת הכי טוב, ואוהבת יותר מכל, עברית. פארשטייט*?.

(*מבינים, ביידיש, בתקווה שעכשיו כתבתי נכון את המילה)