אשכנזיה לא עלינו

לפני חצי שנה היה זה "האשכנזים" של דליה מבורך ודני דותן ששודר בערוץ 2 והותיר אותי מופתעת ולא מאמינה, והנה לפני שבוע התברר לי שיש פרק ב' לסאגה המוזרה של "הבה נחזיר לעצמנו את הזהות האשכנזית האבודה שלנו". "אשכנזיות מהי" נקרא ערב עיון שנערך במכון ואן ליר בירושלים, וממנו עולה שהאשכנזים מנסים להחזיר לעצמם משהו מאחר ש"צלחת ההטבות של הממסד מתרחקת מהם" (ההיסטוריון דני גוטווין).

אני לא מתכוונת לנתח כאן את התופעה בכלים אקדמיים ולא אביא מחקרים כדי לבסס את דבריי עליהם. אני מדברת על מקרה פרטי שלי, ולא נראה לי שאטעה אם אהמר שלפחות עוד שלושה אנשים חולקים איתי את אותן חוויות חיים בנושא. אולי, רק אולי, הם מתביישים לצאת מהארון כי זה לא נורא פופולרי היום, בעידן הרב-תרבותיות וחיזוק הזהויות (תהליך שכנראה מעיד על איזו תלישות קיומית קשה המעוררת צורך להיתלות באילנות כדוגמת אילן היוחסין, למשל) לבטל את המוצא שלך, או לפחות לא להעלות אותו לראש שמחתך.

הוריי נולדו במזרח אירופה, באותה מדינה שנהוג לציין את שמה לגנאי (רמז: מתחיל ב-פ', נגמר ב-ן ובאמצע יש המון בדיחות על מנורות שצריך להחליף ועל נשים שמוטות פה השוכבות על גבן וסופרות את הסדקים בתקרה כשמישהו מתנשף מעליהן ומנסה לרצותן). מה יצא לי מזה, מאותו מוצא עתיר הוד? בעיקר הסתברות סטטיסטית מפחידה במיוחד למגוון מחלות שאני נמצאת בסיכון גבוה לחלות בהן, עור בהיר ומועד לפורענויות וזהו, אבל ממש זהו.

המקום ממנו עלו הוריי כילדים אף פעם לא היה בעל שום משמעות לגביי ולא שייך אותי לאיזו אליטה ארורה בשום פנים ואופן, ואני לא מתבכיינת או מתלוננת על כך, אגב. זאת אומרת, כל שגדלתי לתוכו זה צווארון כחול כהה על כל המשתמע, בלי שילומים מגרמניה, בלי נדל"ן, בלי רכוש, ואפילו בלי קופסת תכשיטים קטנטנה לרפואה. שום דבר. אפס מוחלט. שום אצולה, שום חינוך אירופאי מפואר, שום כלום, אנשי עמל מאיזו עיר קטנה וזהו. זה היה המצב אז, וכך הוא נשאר עד היום. כך שכשגוטווין אומר "צלחת הטבות" אין לי מושג על מה הוא מדבר. אני למשל, לא אצליח לרכוש אפילו דירה אחת עד אחרית ימיי, אף שאני עובדת מגיל 14 ועד היום. אני לא מתלוננת על כך חלילה ולא באה בתביעה לאיש, כי אני לא חושבת ש"מגיע לי" משהו ממישהו. אני גם לא ממש רוצה להתמשכן למוות, ואני, סליחה בפני כולם, לא רוצה לגור בבאר שבע ואין לי בעיה עם זה.

או שאולי גוטווין מתכוון לצלחת העוף המכובס המיתולוגית ולקציצת הגפילטע האפרפרה ההיא? או למרק הלוקשן? או לצימעס? או לקניידלאך? אם אלו הן צלחות ההטבות שאליהן רימז, הרי שאני מרימה את ידיי. מבחינתי אמהות המזון האלו היו הסיוט של ילדותי, החלום הנורא שהתממש על הצלחת מדי צהריים איתו הייתי צריכה להתמודד ח"י שנים.

אני לא מיתממת, זה לא שלא שמעתי בבית הספר או ברחוב את החלוקה הזאת, "אשכנזי", "ספרדי", אבל מבחינתי תמיד היו תלויים מעליה סימני שאלה והאשמות שלא הבנתי. אותי אף פעם לא עניין איפה נולדו הוריהם של האנשים סביבי. זאת אומרת, לא היה אכפת לי לשמוע את פיסת המידע הקריטית הזאת אם זה היה כרוך בסיפורי עלייה או סבל או כל סיבה רלוונטית אחרת, אבל זהו. מוצאו של אדם לא מעיד מבחינתי על שום דבר בר שיפוט. אני חותכת לחותמת "לא רלוונטי" ברוב הפעמים בהן מובא אליי מידע מסוג זה. וגם להפך: כששואלים אותי (ואני חייבת להעיד שמספר הפעמים שנדרשתי למוצאי בימי חיי לא היה גדול) "מאיפה" אני מתעצבנת ותוהה למה זה חשוב.

שמעתי יידיש פה ושם בבית הוריי והשפה לא זרה לי, ויותר נכון הצליל שלה, ואני אפילו מבינה כ-50 מילה ויודעת להבדיל בין א' ל-ע' כשצריך לכתוב "קלאפטע", אבל אין בי שום כמיהה להבין יותר, או להפוך אותה לשפת היומיום שלי, או ללמוד אותה באופן מסודר. בדיוק כמו שאין לי שום עניין ללמוד כרגע רוסית או ספרדית. דווקא ערבית הייתי רוצה לדעת יותר ממה שאני יודעת היום.

את סיפורי העיירה אהבתי תמיד, בעיקר את התיאורים הציוריים של שלום עליכם או של מנדלי מוכר ספרים, וגם את אלו המורכבים והמוגבהים של ש"י עגנון. אבל אני לא חושבת שזה קשור לעובדה שהורי נולדו באותו אזור כחצי מאה עד מאה ושליש אחרי שהסיפורים האלו נכתבו. אני אוהבת את השפה, את האווירה, את התקופה, ויודעת שתושבי העיירות היו סוחרי סדקית ומוכרי דגים, יהודים קטנים וקטנוניים לעתים רודפי בצע ונואפים, שקרנים, רמאים וגנבים (אנטישמית! תתביישי לך), אבל גם חביבים ונחמדים ועוזרים לזולת כשצריך. אני קוראת את הסיפורים האלו מגיל עשר, ואני לא צריכה שום התעוררות אשכנזית כדי לקרוא אותם היום.

שונאת להתרפק, שונאת נוסטלגיה, ובתא הקולי שלי לא תשמעו הודעה ביידיש, ולא בגלל שאני מתבוללת, פור גוד סייק, אלא סתם בגלל שאני מעדיפה לדבר בשפה שאני יודעת הכי טוב, ואוהבת יותר מכל, עברית. פארשטייט*?.

(*מבינים, ביידיש, בתקווה שעכשיו כתבתי נכון את המילה)

21 מחשבות על “אשכנזיה לא עלינו

  1. עם הגישה שמובעת ברשימה אני מסכים.

    עם רגש אי-אפשר להתווכח, ואם ישראלי צעיר חש פתאום משיכה לאידיש או לספאניולית של סבתא, לבית הכנסת הישן של סבא, לאוכל של אמא וכו' זה מצויין.

    אבל ענייני הזהות הללו מעוררים בי חשד ודחייה, כאשר כמו אצל דני דותן הם נעשים בצורה מתריסה, פומבית: ("היי! תראו איך אנחנו אוכלים קניידלך"), כאשר המוצא נהפך למשקפיים היחידות שדרכם מתבוננים בעולם.

  2. זה תלוי בגוף-
    פארשטייען זי
    או פפארשטייסט דו

    גוטווין כמובן לא מתכוון למקרים פרטיים אלא למכלול, ומה לעשות סטטיסטית עדין יותר כדאי להיות אשכנזי בישראל. ושוב- סטטיסטית.
    זה ברור שיש אשכנזים ענים או מזרחים עשירים, אבל הסטטיסטיקה מראה שרב הענים הם מזרחים ורב העשירים הם אשכנזים

  3. אפילו כורדית כמוני יודעת שקניידלך זה טעים. אולי אני צריכה לכתוב פוסט פרגון לאוכל "האשכנזי". גם מרק עוף, לוקשן וכבד קצוץ אני אוהבת, בעוונותיי. גפילטע פיש, לעומת זאת, אף פעם לא אכלתי וגם אין סיכוי, כי אין מצב שאני נוגעת במשהו שפעם שחה במים.

  4. אין "זי פֿאַרשטייען". זה גרמנית, לא יידיש. ביידיש יש "זי פֿאַרשטייט", שלא מתאים כאן כי לדבורית, ב"ה, יש יותר מקוראת אישה אחת. היות ויש לה קוראים רבים, זה "איר פֿאַרשטייט", גוף שני רבים.

    איך שלא יהיה, לא משנה אם זה זי או איר, זה בכל מקרה פֿאַרשטייט ולא פֿאַרשטייען.

  5. אצטט (בעברית, כמובן) מה שאמר חבר שלי (שבלי קשר היה תלמיד של גוטוויין): "בכיתה ז' שלחתי לבית הספר את הבן שלי כשהוא ישראלי וקיבלתי אותו בחזרה אשכנזי".

  6. אהבתי מה שכתבת. הסרט "האשכנזים" עשה לי חררה ועורר בי בחילה קשה, לא חלילה נגד אשכנזים, אלא נגד התופעה המגוחכת הזאת. ואם יש צמד מילים שאני הכי שונאת זה "מסע שורשים". מה יש לך לחפש שמה, בשורשים? קצת רימה ותולעים? מה כל כך מסעיר בזה? הקץ לנפטלין!
    נ.ב. אוכל אשכנזי אני דווקא אוהבת. פעם בשבוע בבבלה.

  7. אותו חבר לא חינך את הילד שלו עם זהות עדתית. (וגם אני לא).

    מגיעה כיתה ז', שורשים שמורשים, ופתאום כל ילד צריך להגדיר לעצמו זהות עדתית, עם שפה של סבא וסבתא ומאכלים של העדה וכל מיני חרטבונה כזאת.

    אז הוא שלח ילד ישראלי וקיבל ילד אשכנזי.

  8. חבל שאתם מזלזלים. היסטוריה משפחתית יכולה להיות מרתקת. זה לא צריך להיות ברמה של מאכלים ושפה, אלא בהיסטוריה ובסיפור המשפחתי עצמו- זה די עצוב אם ילד לא ידע איפה סבא שלו נולד ואיפה סבתא פגשה אותו וכו' וכו'.

  9. כתבת פוסט די סהרורי שההתייחסות אליו ברצינות דורשת הרבה יותר מילים ממה ש"טוק באק" יכול לסבול. בלי קשר לעניין המוכרז, בשורה תחתונה ולא מפתיעה, אפשר לומר, שככלל מי שעוסק בביקורת קולנוע (זה ככה תמיד ואפשר לתהות למה) עסוק כ"כ בעצמו שאין לו/לה שום יכולת לחרוג מארבע אמות של אישיותו כדי להבין את האחר ואת מה שהוא מנסה לומר. באופן אחר, ואפשר לבחון את העניין למעשה, רוב העוסקים בביקורת קולנוע, הם לא נורמליים. והכוונה שהם לא בנורמה. וכן אני מניח שהחריגים האלה ימהרו להתהדר שהם לא בנורמה משום שזה יענו מגדיר אותם כ"מיוחדים" באיזה שהוא אופן (נחמת עניים). אבל, ובהתייחס לזוטות, מה לעשות שאני מאלה שמאמינים שכאשר מישהו מתנשף מעליך, רוב העולם ואשתו הנורמלית, יעדיף שלא תספרי סדקים בתיקרות.. אולי אם מגיעים למצב הזה, מבינים גם על מה אחרים מדברים. מה לעשות, שמבחינתי,חיי המין של הנוגעים בדבר מאוד שייכים לכל ביקורת בכל שטח. עובדה.

  10. הסדקים וכו' מרפרר לבדיחה סרת טעם על פולניות. לא מכיר?

    סהרורי? לדעתי הקונקרטי שבהם, אבל זכותך.

  11. ראשית, אם "קצרה היריעה" מלהכיל את עומק מחשבותיך – אתה לא חייב להגיב. אין חובת תגובה.
    שנית, הצלחת בכ"ז להגיב באופן מאוד מקומם. מה ההכללה הטפשית הזאת על מי שכותבים על קולנוע? האם היא מבוססת על מחקר מדעי או על התנסות חד פעמית עם איזו מבקרת קולנוע שפעם יצאת איתה, ושיעממת אותה עד כדי כך, שהיסקת שהיא "מתעניינת רק בעצמה" ולא ב"אחר"?
    אם יש משהוא סהרורי – בלשונך, זה המעבר התמוה שלך לעניין שיש לך (כמה מקורי!) במין. רוצה לדבר על מין? חכה בסבלנות. דבורית מחממת מנועים. הרי היא לא תוכל לחמוק מהנושא הזה לאורך זמן.כרגע, היא עוד לא מוכנה. ככה זה אצל נשים. הן תמיד צריכות שזה יבוא להן בזמן. בעיקר כאלה שכותבות על קולנוע. וזה שונה מאצל מכאלה שכותבות על פוליטיקה, והכי שונה מאלה שכותבות על אופנה.
    בוא נחכה, אח שלו, היא הולכת למעוד בקרוב, ואז נפתח באש עם כל הכלים. יש פה מטרה חמקמקה, אבל אנחנו ופה מתחיל שיר: "עם כוח אש וכלים לשוניים משוכללים, נגיע לה, מובטחני, ישר ל… (אם אני אכתוב תחתונים – היא תמחק אותי)- ל…עניינים.

  12. אני לא מתייחס לטקסט של גוייטין (לפרופסורים יש נטייה לבלבל את המוח עם תזות דה לה שמעטא (סמרטוטים בעברית), רק כדי להישמע משכילים ((יאללה מוטרד תקפוץ ותשאל על איזו קבוצת מחקר אני מבסס את הדעה הזו))), אלא לסרט של מ-ד (שאותו לא ראיתי אבל יצא לי לשמוע אותם בראיון טלוויזיוני). אז ככה. הסרט הוא תוצר של תחושה (כמו גם מפלגת שינויי) שרווחת אצל הרבה פולנים (אשכנזים), שבאמת רואים סדקים בקירות הבתים שלהם ושלנוכח "רוחות קדים" שמנשבות מעל לראשיהם כבר עשרות שנים, הם ממש, אבל ממש, לא בדיוק מבינים מה הם חייבים לכל מיני צ'רלי שיטריתים שזורקים לפתחם שטרות קיפוח לפירעון. את מבינה דורית? הפוסט שלך היה צריך להיות מופנה לעסקני "המזרחיות הדפוקה", שממשיכים לטעון "מגיע לנו", אבל (לטובת המוטרד) את כ"כ שקועה בעצמך שאת תוקפת את האנשים שמגיעים בדיוק, אבל בדיוק, מאותו מקום שאת מגיעה.(מבחינת התחושה ולא המוצא). במקום להפנות חיצים למול מ-ד, יותר אמיץ ונכון מצדך היה להפנות אותם כלפי נושאי דגל "הקיפוח העדתי", בתוספת שורה מסיימת שהיתה אומרת, בערך, כך: אז יאללה תחחפפו לא מרגישה חייבת לכם כלום.
    ולמוטרד.
    כתבתי "מבקרי קולנוע" ולא כותבים על קולנוע. ולא. לא יצאתי עם מבקרת קולנוע (לא מסתכן) ולא ערכתי מחקר. אבל, בינך לביני, זרוק שם ונבחן ביחד אם הוא עונה להגדרה או לא. מה דעתך?

  13. התבלבלתי. לזרוק שם של מבקר/ת קולנוע ואז תוכי לי שהיא או הוא עסוק רק בעצמו?
    ולאיזה הגדרה היא/הוא אמור לענות? ואל תשכח שהגדרות זה משעמם. הגדרות זה אקדמייה.
    אני מתעניין במה שחומק מהגדרות. והכללות. ובדברים שוליים כמו למשל למה אתה מפחד "לצאת" עם דבורית.

  14. לאודי: תמתין ליום רביעי, זה ממש מחר.
    אם לקצר: 3 וחצי כוכבים
    .
    ללא אחד וכו':
    שכותב:
    הפוסט שלך היה צריך להיות מופנה" לעסקני "המזרחיות הדפוקה", שממשיכים לטעון "מגיע לנו", אבל (לטובת המוטרד) את כ"כ שקועה בעצמך שאת תוקפת את האנשים שמגיעים בדיוק, אבל בדיוק, מאותו מקום שאת מגיעה"
    1. קוראים לי דבורית, לא דורית
    2. מה שאתה מתאר זה הפוסט שאתה רוצה לכתוב. אני רציתי (וכתבתי) משהו אחר לגמרי, שמתייחס לחיי אני, וכמובן שאני שקועה בעצמי, מה יותר מעניין ממני?
    עסקני המזרחיות הם עניין אחר לגמרי, נושא אחר לדיון. הסרט וגו' מדברים על "התעוררות אשכנזית" ועל זה דיברתי. רוצה לומר: לא כל האשכנזים "מתעוררים", או מרגישים צורך לחבק
    את הקרעפלאך, ואני לא תוקפת בו איש אלא מדברת על תחושות שלי בלבד.

    ולמוטרד: לא יוצאת ולא נכנסת, לא להיות מוטרדים;)

  15. הם כפרטים לא חייבים כלום, אבל הקבוצה האתנית בגדול כן חייבת. על כל פנים, גם אם לא חייבת, יש צורך להזכיר שפערים חברתיים נוצרו כתוצאה ממעשי ידי אדם. לא כתוצאה מלאך ולא שרף עשה כל זאת. מעשי ידי אדם. כדי להבין זאת צריך להיות בקיא בהיסטוריה של החברה הישראלית ובעוד כמה עובדות חברתיות (למשל, הבדל סוציולוגי בין פריפריה למרכז).
    אם תרצה, אוכל לשלוח אליך טקסטים במייל מתוך פרוטוקולים של הסוכנות היהודית ושאר גורמים רשמיים כדי להוכיח לך אפליה מכוונת. רק תבקש וזה יגיע אליך לאימייל.

  16. לא רק שאני מגיע מאותה מדינה מזרח ארופאית שנקשרו לשמה בדיחות רבות (לרבות הג'ל של הגפילטע פיש הידוע בכינויו סוס עם חולם לא עם שורוק – או שזה קובוץ?) אלא שאני גם מכיר את תסמיני הבעיה באופן אישי. אני מייצירי דור האינטגרציה ומאז ומתמיד אני נאלץ להתנצל על המוצא שלי – מעולם לא קיבלתי לא סל לא הטבות ולא צלחת אבל בהחלט נדרשתי לא אחת להתנצל על מוצאי.

    אין לי שום בעיה עם אף אחד וגם אני לא נוהג לשאול אנשים מאיפה הסבים שלהם הגיעו אבל בהחלט שאלו אותי הרבה פעמים – אם צבע העור השקוף שלי השאיר למישהו צל של ספק.

    לא לא קיבלתי כלום מאף אחד וגם אני נמצא בשנות השלושים לחיי ויש סיכוי קלוש שתהיה לי דירה בעתיד הקרוב או הרחוק. ויותר מזה סבא וסבתא שלי גרו במעברה גם כן. וכן וגם אותם שטפו ב
    DDT

    טוב זהו נמאס לי לקטר בכל מקרה פוסט טוב

    איש קש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s