קורעת את הביקורת

                                                            הזוהי ולווט? כן!

במלאת 7 שנים לרייטינג ו-7 שנים (פחות שלושה חודשים) למדור הקולנוע שלי, הצלחתי להשיג ריאיון בלעדי עם עצמי, והשתדלתי לא להוציא את דבריי מהקשרם. הריאיון התפרסם בגיליון שעבר.

איך החלטת שזה מה שאת רוצה להיות, מבקרת קולנוע?

זאת לא הייתה החלטה מראש. בגיל שש בכלל רציתי להיות אסטרונאוטית, אבל איש לא התייחס אלי ברצינות אז, אני לא יודעת למה. הסוף היה שרק אחרי די הרבה שנות עריכה בעיתונות הציע לי יובל נתן (זוכרים? הוא הקים את רייטינג וערך אותו עד נובמבר האחרון?) לקבל את משרת מבקרת הקולנוע מאחר שיאיר רוה עבר להעיר.

מה הייתה הביקורת הראשונה שכתבת?

הסרט האחרון של סטנלי קובריק, "עיניים עצומות לרווחה". השנה הייתה 99', האינטרנט עוד לא היה כלי עבודה מרכזי בחיי, והמשימה הייתה מפחידה במיוחד. לפני הכתיבה קראתי על קובריק כל מה שנכתב על פני כדור הארץ עליו (אני מגזימה קלות), צפיתי בסרט הארוך הזה פעמיים בטווח של שלושה ימים, ובעיקר מתתי מפחד. בסוף הביקורת קוצרה בחצי בערך מטעמי מקום.

לא נמאס לך לראות סרטים? איך אפשר בכלל לאהוב משהו כשעושים אותו בכזאת אינטנסיביות? אפשר עדין להתרגש מסרט אחרי כל כך הרבה זמן? זה לא ממאיס עליך את הקולנוע?

בכלל לא נמאס, להפך, אני עושה את מה שאני אוהבת לעשות: לראות סרטים, אבל הצפייה בסרט היא תמיד צפייה דרוכה, כדי לנסות לקלוט ממנו כל מה שאפשר. הצפייה בכל סרט שעולה (כמעט) רק מחדדת את חוש הטעם, מאחר שיש יותר נתונים להשוואה.
ברגע שאני רואה סרט שמרגש אותי חוזרים אלי בתוליי הקולנועיים, ולבי מחסיר פעימה כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שאני יושבת בבית הקולנוע. זה לא משהו שהולך לאיבוד. אני חושבת שזה כמו להתאהב מחדש, אף שהלב מצולק עד מאוד. ברגע שזה זה, איך בכלל ספק. התקווה להתאהב מחדש מפעמת בי בכל פעם שהאורות באולם מוחשכים.

למה כל המבקרים שונאים קולנוע הוליוודי ואוהבים סרטים צרפתיים משמימים או סרטים איראניים שלא קורה בהם כלום?

זה פשוט לא נכון, לא כל המבקרים שונאים סרטים הוליוודיים, רק אני. סתם סתם, גם זה ממש לא נכון, אני לא שופטת סרט על פי ארץ מוצאו, כמו שאני לא שופטת אף אדם כך. לא רק זה, יש הרבה מאוד מבקרים עכשיו שמתייחסים להוליווד ולמוצריה בחיבה יתרה. טוב, גם זה לא מדויק, אני משוכנעת שכל אחד מאיתנו שופט כל סרט לגופו.
אני לא אוהבת כשמשתמשים במילה "הוליווד" כמילת גנאי. זאת תעשייה מורכבת וסבוכה. בחלק גדול מהמקרים מטרתה לגלגל כספים, ואף אחד לא חושב שם אחרת. בחלק מהמקרים זה כרוך במנגנונים כלכליים מנופחים, בהחלטות עסקיות ותעשייתיות גרידא שעל פניו אין להם חלק במה שנקרא אמנות הקולנוע, אבל עדיין, זאת לא סיבה לא להשתדל, ולבוא לכל סרט שכזה נקייה מרבב ומדעות קדומות.

נו באמת, אל תיתממי, הרי כולם יודעים שאת שונאת סרטי אקשן, ואף אחד לא חשד בך לרגע שתאהבי את "משימה בלתי אפשרית 3", למשל.

מאחר שדחקתי את עצמי לקיר אני מודה: אפקטים מיוחדים לא מצליחים לגרום לי להתעלף מהערכה. למראה ולמשמע פיצוצים מרשימים אני מתקשה להתפעל, אבל אני תמיד מנסה למצוא עוד משהו להיאחז בו בכל סרט שאני רואה. אפילו משפט אחד מופלא שאוכל אחר כך לצטט ולצחקק בהנאה.

אבל זה נכון שכל סרט זר זוכה אצלך אוטומטית לחמישה כוכבים?

מה זה השטויות האלו? מהאיפה הרעיון המוזר הזה? יעידו הכוכבים וביקורות קודמות שממש שלא. המילים "סרט איראני" או "יצירת מופת יוגוסלאבית" לא מרשימות אותי כלל. נכון שכשאני שומעת שפרנסואה אוזון עשה סרט חדש אני קופצת משמחה ומחכה כבר לראות אותו, וכך גם גספר נואה, שבמקרה הסרטים שלהם דוברי צרפתית (מה לעשות, הגל החדש הצרפתי היה חלק מרכזי בחינוך הקולנועי שלי), אבל כך אני מרגישה גם כלפי מישל גונדרי או צ'רלי קאופמן או סופיה קופולה או המפיק אנתוני ברגמן.

מה הדבר הכי קשה בלכתוב ביקורות מדי שבוע?

הפחד הנורא שאני חוזרת על עצמי, על דימויים ותיאורים, על מטבעות לשון שכבר השתמשתי בהן בעבר, החשש שלא אצליח לחדש או להפיק אמירה ייחודית על הסרט עליו אני כותבת, בקיצור, החשש ממיחזור עצמי.

את קוראת ביקורות ישנות שלך?

לפעמים, מדי פעם, כשאני צריכה. לפעמים אני מרוצה ממה שאני קוראת, ולעתים מתכרכמות פני כשאני רואה מילים שחוזרות על עצמן, או דברים שכבר השתמשתי בהם. ככלל אני חושבת ששווה לכל כותב להסתכל מדי פעם על דברים שיצאו מתחת ידיו בעבר, כדי לראות איפה נמצא היום לעומת תקופה קודמת.

(מי שכבר קרא פה על העניין יכול לדלג לשאלה הבא)

מה הסיפור הזה על המאבק של המבקרים במפיצי הקולנוע? על מה אתם נלחמים?
מפיצי הקולנוע רוצים שנדחה את פרסום הביקורות בשבוע, כלומר שלא ייצאו בשבוע יציאת הסרט, על מנת שהסרטים לא יינזקו בקופות מהביקורות הרעות שלנו. אלא שאנחנו מסרבים ומשוכנעים שהביקורת צריכה לצאת בשבוע יציאת הסרט, יחד עם שאר פעולות יחסי הציבור על אודותיו הממלאות את כלי התקשורת, כמו ראיונות עם השחקנים, עם הבמאי לפעמים, או כל דבר אחר, כדי שייווצר שיח תרבותי בנושא.
מאחר שסירבנו לבקשה, החליטו המפיצים לא להזמין אותנו להקרנות המוקדמות הנערכות לעיתונאים, על מנת שלא נוכל לפרסם את הביקורת במועד הנקוב. כתוצאה מכך אנחנו נוקטים באמצעים משלנו על מנת לעמוד במשימה ולפרסם את הביקורות ביום יציאת הסרט. זאת אומרת שאנחנו נמצאים עכשיו במצב מלחמה. 
תוצאת לוואי חיובית, לפחות בשלב זה היא שהסרטים היותר קטנים יזכו לתשומת לב גדולה יותר מאיתנו, לחשיפה גדולה יותר, וזה רק לטובה.

איך את מתמודדת עם מבקרי האינטרנט?

זה בדיוק העניין, הם יכולים לצפות בסרט ביום היציאה שלו בבתי הקולנוע ולכתוב עליו בתוך כמה שעות. זאת אחת הסיבות שאני, כמבקרת בעיתונות הכתובה צריכה לשאוף לכך שהביקורת על סרט תתפרסם ביום שהוא עולה, כדי לא למצוא את עצמי מפגרת מאחור.

אה, אז זאת הסיבה, למעשה, שפתחת בלוג?

אולי, אבל לא בדיוק. יש כמה סיבות לפתיחת הבלוג. האחת, שאני גרפומנית. לא נולדתי כך, זו תכונה שהתפתחה אצלי במהלך השנים, הצורך הכפייתי לכתוב על כל דבר, כל הזמן. ומאחר שיש לי מה להגיד יותר מפעם אחת בשבוע, ולא רק על ענייני קולנוע, הייתי חייבת למצוא לעצמי במה נוספת. גם הקשר המיידי והבלתי אמצעי עם הקוראים מרגש אותי מאוד. הן הידיעה כמה אנשים קוראים כל פוסט ופוסט והן התגובות שלהם.

תגידי את האמת, אבל את כל האמת, נכון שמופעלים עליך לחצים לכתוב ככה וככה על סרט כזה או אחר, או לכתוב על הסרט הזה ולא על ההוא, בין אם על ידי היחצנים והמפיצים ובין אם על ידי העורכים שלך?
התשובה החד משמעית והנחרצת מאוד היא לא, וזה לא קרה אף פעם, משום כיוון. אני לא יודעת מה המצב אצל עמיתי, אבל אני חושבת שמצבם לא מאוד שונה משלי.

(כנ"ל: קראתם, דלגו)

למה את מלגלגלת על משטרת הספוילרים? את לא מבינה שאנשים לחוצים פחד, לא רוצים לדעת מה קורה בעלילה ואת יכולה לקלקל להם?
אני לא מלגלגת, אך יש לי דעה אחרת. אני אישית אף פעם לא הייתי מוטרדת מהשאלה או מהתשובה "אז מה קרה אחר כך". מבחינתי זה לא היה משהו שצריך להסתיר ממני או שאני צריכה להסתיר מהסביבה, מאחר שחוויית הצפיה והפירוק של סרט הרבה יותר מורכבת מהדבר הבסיסי והראשוני הזה.
אבל מאחר שבתוך עמי אני יושבת הבנתי לאט לאט, ובדרך הקשה, שצופים פוטנציאליים לא רוצים לדעת מה קורה בסרט, ולכן אני עושה מאמצים גדולים מאוד לטשטש את "העלילה" בביקורות שלי.
זה לא מפריע עדיין לכל מיני גורמים לכנות אותי אויבת העם. אני חושבת שבאתר עין הדג יש לכבודי קיר שנאה שלם. אפרופו, קראתי באחת התגובות בסינמסקופ מישהו שהתלונן על שרוה ספיילר בראיון שלו עם קליאין מרפי לכבוד "ארוחת בוקר על פלוטו" את "משחק הדמעות". זה לדעתי שיא הפאתטיות, מאחר שהסרט נעשה לפני 14 שנה.

וגם עם כוכבים יש לך בעיה, אה?

כן, אני חושבת ששיטת הכוכבים מפשטת את ההתייחסות לסרט. אז נכון שהיא מהווה רק תוספת לביקורת עצמה, אבל דעו לכם שאני מתייסרת לא מעט בבואי לככב את הסרטים, ומשוכנעת שגרמתי עוול בכיכוביי לא פעם. אבל מה לעשות, זה חלק מתרבות הביקורת בשורה. תביאי שורה תחתונה וזהו, אל תבלבלי את המוח עם מצד אחד, מצד שני ומצד שלישי.

את מתבאסת כשמשמיצים אותך?

ברור, יש מי שאוהב לקבל ביקורות שליליות? גם אני לא. אבל אין לי בעיה לשמוע את המשפט "אם היא ממליצה על סרט, אני יודע לא ללכת אליו. אם היא אוהבת, אני יודע שעלי להתרחק ממנו". זאת צורת התייחסות לגיטימית לגמרי בעיני.

את אוהבת כשאנשים שואלים אותך מה הכי שווה לראות עכשיו, או מה לקחת מהספריה, ובכלל, אנשים שואלים אותך הרבה את השאלה הזאת?

כששואלים אני משתדלת לענות וגם להתאים את התשובה לשואל, כדי שלא יתקשרו אלי אחרי הסרט, או יותר גרוע, באמצעו, בעצבים, ויתלוננו על שגרמתי להם לבזבז את כספם. אני מתאכזבת כשאנשים לא אוהבים את "מחבואים", למשל, שהוא אחד הסרטים הטובים המוצגים כרגע בבתי הקולנוע, אבל כשהמלצתי לחבר על "האיש שבפנים", והוא כתב לי אחר כך תודה זה שימח אותי, מאחר שזה סרט שלא זכה להרבה חשיפה, ואני שמחה שאני ושאר המבקרים אהבנו אותו ויכולים לגרום לכך שיותר אנשים יצפו בו.

מה את הכי אוהבת בעבודה?

כשאני יודעת שאני מתיישבת עכשיו לכתוב ביקורת טובה, שבה אנסה לשכנע כמה שיותר אנשים לצפות בסרט שאני אוהבת. מצד אחד זה נורא משמח אותי, מצד שני אני חוששת שמרוב התלהבות לא אהיה מספיק מנומקת ולא אצליח להסביר מה אהבתי בסרט מסוים. אבל אז אני מתנחמת בכך שהקוראים יחושו בהתלהבות שלי, גם אם היא לא תהיה מנומקת במאה האחוזים.

ומה את הכי שונאת?

לקטול סרט ישראלי. כי אני יודעת כמה תלאות וכמה יסורי גיהנום עוברים פה יוצרי הקולנוע, ואני ממש בעדם, והייתי רוצה שכל סרט ישראלי יהיה יצירת מופת. אגב, "שנת אפס" הוא אחד כזה. אני מקווה שכולכם צפיתם בו.

את האמת, אף פעם לא רצית להיות במאית קולנוע או תסריטאית?

כשלמדתי קולנוע חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל אחרי הלימודים זה עבר לי, ואף פעם לא עסקתי בתחום. היום אני מהרהרת מדי פעם בכתיבת תסריט מסוים, אבל עד שזה יקרה אני חוששת שיעברו עוד שבע שנים, ואני רק רוצה לקוות שגם הן יהיו טובות כמו שבע השנים האלו.

כבונוס קבלו ביקורת על "הבועה" שעולה בסו"ש. 
גם "לחזור" של אלמודובר עולה, וזה הפוסט המתייחס אליו ובו תרגום בלעדי וחד פעמי לשיר הנושא, אותו אתם בטח מזמזמים כבר, לעברית.
והנה שורות הסיכום של הביקורת:
ב"דבר אליה" אלמודובר לקח מלודרמה סחטנית על פניו – אישה בתרדמת שהאח המטפל בה מתאהב בה, ופיטם אותה באלמנטים אנטי-ריאליסטיים ובעיצוב סהרורי לגמרי. ב"לחזור" הוא נשאר עם המלודרמה הסחטנית, בלי לרומם אותה עוד שלב. נכון שאי אפשר שלא ליהנות מפנלופה קרוז מלאת החיים, ומכרמן מאורה הפורחת, ומכל האחווה הנשית שמתרוצצת פה חופשיה וללא רסן ומנהלת את העולם, אבל חסר לי אותו ערך מוסף של "דבר אליה". ומה לעשות שאחריו אני לא מוכנה להסתפק בפחות מאלמודובר?
בכמה מילים: אני עוד מחכה ל"דבר אליה" הבא