קורעת את הביקורת

                                                            הזוהי ולווט? כן!

במלאת 7 שנים לרייטינג ו-7 שנים (פחות שלושה חודשים) למדור הקולנוע שלי, הצלחתי להשיג ריאיון בלעדי עם עצמי, והשתדלתי לא להוציא את דבריי מהקשרם. הריאיון התפרסם בגיליון שעבר.

איך החלטת שזה מה שאת רוצה להיות, מבקרת קולנוע?

זאת לא הייתה החלטה מראש. בגיל שש בכלל רציתי להיות אסטרונאוטית, אבל איש לא התייחס אלי ברצינות אז, אני לא יודעת למה. הסוף היה שרק אחרי די הרבה שנות עריכה בעיתונות הציע לי יובל נתן (זוכרים? הוא הקים את רייטינג וערך אותו עד נובמבר האחרון?) לקבל את משרת מבקרת הקולנוע מאחר שיאיר רוה עבר להעיר.

מה הייתה הביקורת הראשונה שכתבת?

הסרט האחרון של סטנלי קובריק, "עיניים עצומות לרווחה". השנה הייתה 99', האינטרנט עוד לא היה כלי עבודה מרכזי בחיי, והמשימה הייתה מפחידה במיוחד. לפני הכתיבה קראתי על קובריק כל מה שנכתב על פני כדור הארץ עליו (אני מגזימה קלות), צפיתי בסרט הארוך הזה פעמיים בטווח של שלושה ימים, ובעיקר מתתי מפחד. בסוף הביקורת קוצרה בחצי בערך מטעמי מקום.

לא נמאס לך לראות סרטים? איך אפשר בכלל לאהוב משהו כשעושים אותו בכזאת אינטנסיביות? אפשר עדין להתרגש מסרט אחרי כל כך הרבה זמן? זה לא ממאיס עליך את הקולנוע?

בכלל לא נמאס, להפך, אני עושה את מה שאני אוהבת לעשות: לראות סרטים, אבל הצפייה בסרט היא תמיד צפייה דרוכה, כדי לנסות לקלוט ממנו כל מה שאפשר. הצפייה בכל סרט שעולה (כמעט) רק מחדדת את חוש הטעם, מאחר שיש יותר נתונים להשוואה.
ברגע שאני רואה סרט שמרגש אותי חוזרים אלי בתוליי הקולנועיים, ולבי מחסיר פעימה כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שאני יושבת בבית הקולנוע. זה לא משהו שהולך לאיבוד. אני חושבת שזה כמו להתאהב מחדש, אף שהלב מצולק עד מאוד. ברגע שזה זה, איך בכלל ספק. התקווה להתאהב מחדש מפעמת בי בכל פעם שהאורות באולם מוחשכים.

למה כל המבקרים שונאים קולנוע הוליוודי ואוהבים סרטים צרפתיים משמימים או סרטים איראניים שלא קורה בהם כלום?

זה פשוט לא נכון, לא כל המבקרים שונאים סרטים הוליוודיים, רק אני. סתם סתם, גם זה ממש לא נכון, אני לא שופטת סרט על פי ארץ מוצאו, כמו שאני לא שופטת אף אדם כך. לא רק זה, יש הרבה מאוד מבקרים עכשיו שמתייחסים להוליווד ולמוצריה בחיבה יתרה. טוב, גם זה לא מדויק, אני משוכנעת שכל אחד מאיתנו שופט כל סרט לגופו.
אני לא אוהבת כשמשתמשים במילה "הוליווד" כמילת גנאי. זאת תעשייה מורכבת וסבוכה. בחלק גדול מהמקרים מטרתה לגלגל כספים, ואף אחד לא חושב שם אחרת. בחלק מהמקרים זה כרוך במנגנונים כלכליים מנופחים, בהחלטות עסקיות ותעשייתיות גרידא שעל פניו אין להם חלק במה שנקרא אמנות הקולנוע, אבל עדיין, זאת לא סיבה לא להשתדל, ולבוא לכל סרט שכזה נקייה מרבב ומדעות קדומות.

נו באמת, אל תיתממי, הרי כולם יודעים שאת שונאת סרטי אקשן, ואף אחד לא חשד בך לרגע שתאהבי את "משימה בלתי אפשרית 3", למשל.

מאחר שדחקתי את עצמי לקיר אני מודה: אפקטים מיוחדים לא מצליחים לגרום לי להתעלף מהערכה. למראה ולמשמע פיצוצים מרשימים אני מתקשה להתפעל, אבל אני תמיד מנסה למצוא עוד משהו להיאחז בו בכל סרט שאני רואה. אפילו משפט אחד מופלא שאוכל אחר כך לצטט ולצחקק בהנאה.

אבל זה נכון שכל סרט זר זוכה אצלך אוטומטית לחמישה כוכבים?

מה זה השטויות האלו? מהאיפה הרעיון המוזר הזה? יעידו הכוכבים וביקורות קודמות שממש שלא. המילים "סרט איראני" או "יצירת מופת יוגוסלאבית" לא מרשימות אותי כלל. נכון שכשאני שומעת שפרנסואה אוזון עשה סרט חדש אני קופצת משמחה ומחכה כבר לראות אותו, וכך גם גספר נואה, שבמקרה הסרטים שלהם דוברי צרפתית (מה לעשות, הגל החדש הצרפתי היה חלק מרכזי בחינוך הקולנועי שלי), אבל כך אני מרגישה גם כלפי מישל גונדרי או צ'רלי קאופמן או סופיה קופולה או המפיק אנתוני ברגמן.

מה הדבר הכי קשה בלכתוב ביקורות מדי שבוע?

הפחד הנורא שאני חוזרת על עצמי, על דימויים ותיאורים, על מטבעות לשון שכבר השתמשתי בהן בעבר, החשש שלא אצליח לחדש או להפיק אמירה ייחודית על הסרט עליו אני כותבת, בקיצור, החשש ממיחזור עצמי.

את קוראת ביקורות ישנות שלך?

לפעמים, מדי פעם, כשאני צריכה. לפעמים אני מרוצה ממה שאני קוראת, ולעתים מתכרכמות פני כשאני רואה מילים שחוזרות על עצמן, או דברים שכבר השתמשתי בהם. ככלל אני חושבת ששווה לכל כותב להסתכל מדי פעם על דברים שיצאו מתחת ידיו בעבר, כדי לראות איפה נמצא היום לעומת תקופה קודמת.

(מי שכבר קרא פה על העניין יכול לדלג לשאלה הבא)

מה הסיפור הזה על המאבק של המבקרים במפיצי הקולנוע? על מה אתם נלחמים?
מפיצי הקולנוע רוצים שנדחה את פרסום הביקורות בשבוע, כלומר שלא ייצאו בשבוע יציאת הסרט, על מנת שהסרטים לא יינזקו בקופות מהביקורות הרעות שלנו. אלא שאנחנו מסרבים ומשוכנעים שהביקורת צריכה לצאת בשבוע יציאת הסרט, יחד עם שאר פעולות יחסי הציבור על אודותיו הממלאות את כלי התקשורת, כמו ראיונות עם השחקנים, עם הבמאי לפעמים, או כל דבר אחר, כדי שייווצר שיח תרבותי בנושא.
מאחר שסירבנו לבקשה, החליטו המפיצים לא להזמין אותנו להקרנות המוקדמות הנערכות לעיתונאים, על מנת שלא נוכל לפרסם את הביקורת במועד הנקוב. כתוצאה מכך אנחנו נוקטים באמצעים משלנו על מנת לעמוד במשימה ולפרסם את הביקורות ביום יציאת הסרט. זאת אומרת שאנחנו נמצאים עכשיו במצב מלחמה. 
תוצאת לוואי חיובית, לפחות בשלב זה היא שהסרטים היותר קטנים יזכו לתשומת לב גדולה יותר מאיתנו, לחשיפה גדולה יותר, וזה רק לטובה.

איך את מתמודדת עם מבקרי האינטרנט?

זה בדיוק העניין, הם יכולים לצפות בסרט ביום היציאה שלו בבתי הקולנוע ולכתוב עליו בתוך כמה שעות. זאת אחת הסיבות שאני, כמבקרת בעיתונות הכתובה צריכה לשאוף לכך שהביקורת על סרט תתפרסם ביום שהוא עולה, כדי לא למצוא את עצמי מפגרת מאחור.

אה, אז זאת הסיבה, למעשה, שפתחת בלוג?

אולי, אבל לא בדיוק. יש כמה סיבות לפתיחת הבלוג. האחת, שאני גרפומנית. לא נולדתי כך, זו תכונה שהתפתחה אצלי במהלך השנים, הצורך הכפייתי לכתוב על כל דבר, כל הזמן. ומאחר שיש לי מה להגיד יותר מפעם אחת בשבוע, ולא רק על ענייני קולנוע, הייתי חייבת למצוא לעצמי במה נוספת. גם הקשר המיידי והבלתי אמצעי עם הקוראים מרגש אותי מאוד. הן הידיעה כמה אנשים קוראים כל פוסט ופוסט והן התגובות שלהם.

תגידי את האמת, אבל את כל האמת, נכון שמופעלים עליך לחצים לכתוב ככה וככה על סרט כזה או אחר, או לכתוב על הסרט הזה ולא על ההוא, בין אם על ידי היחצנים והמפיצים ובין אם על ידי העורכים שלך?
התשובה החד משמעית והנחרצת מאוד היא לא, וזה לא קרה אף פעם, משום כיוון. אני לא יודעת מה המצב אצל עמיתי, אבל אני חושבת שמצבם לא מאוד שונה משלי.

(כנ"ל: קראתם, דלגו)

למה את מלגלגלת על משטרת הספוילרים? את לא מבינה שאנשים לחוצים פחד, לא רוצים לדעת מה קורה בעלילה ואת יכולה לקלקל להם?
אני לא מלגלגת, אך יש לי דעה אחרת. אני אישית אף פעם לא הייתי מוטרדת מהשאלה או מהתשובה "אז מה קרה אחר כך". מבחינתי זה לא היה משהו שצריך להסתיר ממני או שאני צריכה להסתיר מהסביבה, מאחר שחוויית הצפיה והפירוק של סרט הרבה יותר מורכבת מהדבר הבסיסי והראשוני הזה.
אבל מאחר שבתוך עמי אני יושבת הבנתי לאט לאט, ובדרך הקשה, שצופים פוטנציאליים לא רוצים לדעת מה קורה בסרט, ולכן אני עושה מאמצים גדולים מאוד לטשטש את "העלילה" בביקורות שלי.
זה לא מפריע עדיין לכל מיני גורמים לכנות אותי אויבת העם. אני חושבת שבאתר עין הדג יש לכבודי קיר שנאה שלם. אפרופו, קראתי באחת התגובות בסינמסקופ מישהו שהתלונן על שרוה ספיילר בראיון שלו עם קליאין מרפי לכבוד "ארוחת בוקר על פלוטו" את "משחק הדמעות". זה לדעתי שיא הפאתטיות, מאחר שהסרט נעשה לפני 14 שנה.

וגם עם כוכבים יש לך בעיה, אה?

כן, אני חושבת ששיטת הכוכבים מפשטת את ההתייחסות לסרט. אז נכון שהיא מהווה רק תוספת לביקורת עצמה, אבל דעו לכם שאני מתייסרת לא מעט בבואי לככב את הסרטים, ומשוכנעת שגרמתי עוול בכיכוביי לא פעם. אבל מה לעשות, זה חלק מתרבות הביקורת בשורה. תביאי שורה תחתונה וזהו, אל תבלבלי את המוח עם מצד אחד, מצד שני ומצד שלישי.

את מתבאסת כשמשמיצים אותך?

ברור, יש מי שאוהב לקבל ביקורות שליליות? גם אני לא. אבל אין לי בעיה לשמוע את המשפט "אם היא ממליצה על סרט, אני יודע לא ללכת אליו. אם היא אוהבת, אני יודע שעלי להתרחק ממנו". זאת צורת התייחסות לגיטימית לגמרי בעיני.

את אוהבת כשאנשים שואלים אותך מה הכי שווה לראות עכשיו, או מה לקחת מהספריה, ובכלל, אנשים שואלים אותך הרבה את השאלה הזאת?

כששואלים אני משתדלת לענות וגם להתאים את התשובה לשואל, כדי שלא יתקשרו אלי אחרי הסרט, או יותר גרוע, באמצעו, בעצבים, ויתלוננו על שגרמתי להם לבזבז את כספם. אני מתאכזבת כשאנשים לא אוהבים את "מחבואים", למשל, שהוא אחד הסרטים הטובים המוצגים כרגע בבתי הקולנוע, אבל כשהמלצתי לחבר על "האיש שבפנים", והוא כתב לי אחר כך תודה זה שימח אותי, מאחר שזה סרט שלא זכה להרבה חשיפה, ואני שמחה שאני ושאר המבקרים אהבנו אותו ויכולים לגרום לכך שיותר אנשים יצפו בו.

מה את הכי אוהבת בעבודה?

כשאני יודעת שאני מתיישבת עכשיו לכתוב ביקורת טובה, שבה אנסה לשכנע כמה שיותר אנשים לצפות בסרט שאני אוהבת. מצד אחד זה נורא משמח אותי, מצד שני אני חוששת שמרוב התלהבות לא אהיה מספיק מנומקת ולא אצליח להסביר מה אהבתי בסרט מסוים. אבל אז אני מתנחמת בכך שהקוראים יחושו בהתלהבות שלי, גם אם היא לא תהיה מנומקת במאה האחוזים.

ומה את הכי שונאת?

לקטול סרט ישראלי. כי אני יודעת כמה תלאות וכמה יסורי גיהנום עוברים פה יוצרי הקולנוע, ואני ממש בעדם, והייתי רוצה שכל סרט ישראלי יהיה יצירת מופת. אגב, "שנת אפס" הוא אחד כזה. אני מקווה שכולכם צפיתם בו.

את האמת, אף פעם לא רצית להיות במאית קולנוע או תסריטאית?

כשלמדתי קולנוע חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל אחרי הלימודים זה עבר לי, ואף פעם לא עסקתי בתחום. היום אני מהרהרת מדי פעם בכתיבת תסריט מסוים, אבל עד שזה יקרה אני חוששת שיעברו עוד שבע שנים, ואני רק רוצה לקוות שגם הן יהיו טובות כמו שבע השנים האלו.

כבונוס קבלו ביקורת על "הבועה" שעולה בסו"ש. 
גם "לחזור" של אלמודובר עולה, וזה הפוסט המתייחס אליו ובו תרגום בלעדי וחד פעמי לשיר הנושא, אותו אתם בטח מזמזמים כבר, לעברית.
והנה שורות הסיכום של הביקורת:
ב"דבר אליה" אלמודובר לקח מלודרמה סחטנית על פניו – אישה בתרדמת שהאח המטפל בה מתאהב בה, ופיטם אותה באלמנטים אנטי-ריאליסטיים ובעיצוב סהרורי לגמרי. ב"לחזור" הוא נשאר עם המלודרמה הסחטנית, בלי לרומם אותה עוד שלב. נכון שאי אפשר שלא ליהנות מפנלופה קרוז מלאת החיים, ומכרמן מאורה הפורחת, ומכל האחווה הנשית שמתרוצצת פה חופשיה וללא רסן ומנהלת את העולם, אבל חסר לי אותו ערך מוסף של "דבר אליה". ומה לעשות שאחריו אני לא מוכנה להסתפק בפחות מאלמודובר?
בכמה מילים: אני עוד מחכה ל"דבר אליה" הבא

30 מחשבות על “קורעת את הביקורת

  1. עכשיו היא אצל הספר, המאפרת, התדמיתן, היחצ"ן, ובקרוב "נראתה במול-ים" עם האקס של אגם רודברג ואח"כ נעלמו בשרותים שמהם יצא צינוביץ'עם אחותה של נאיה בוסקילה".
    ברררר… סיוט.

  2. לא כ"כ מעודכנת במעללי velevt
    כי זה לא ממש התחום שלי, אבל את הפוסטים פה אני נהנית מאוד לקרוא, [לא מסכימה בד"כ עם ביקורות הסרטים דווקא, אבל עם כל היתר כן] את כותבת נפלא, ואיך הצלחת להחזיק ככה שני בלוגים כה פעלתנים ומושחזים וגם לחיות תוך כדי זה פשוט מרהיב.
    בקיצור, סחתין עלייך.
    מקווה שיתנו לך להמשיך לחיות עכשיו אחרי החשיפה…

  3. ראשית, עלינו להמתין בנשימה עצורה לתגובתה של דבורית בנוגע להנחתך המובלעת "וגם לחיות תוך כדי זה". לא בטוח שדבורית תסכים עם התאור "חיים", אם היא צריכה לקרוא את כל העיתונים כל יום, וגם במקביל לכתוב את הבלוג הזה.
    שנית – לא. לא יתנו לה להמשיך לחיות.
    הדנקנר ושאר הכרישים כבר בטח קבעו איתה בבתי קפה, והיא עלולה להפוך מ"ציפור רבת יופי", לחלק מהתעשייה ומערכי הכוח. הם יחמיאו לה, הם יקנו אותה. היא בטח חושבת שהשתגעתי, אבל ימים יגידו.
    ומשהוא אלייך. אנשים לא נותנים לחיות. אפשר, גג, לנסות לקחת, בכוח, את האפשרות לחיות. לקחת לעצמך. וזה הולך וקשה ככל שאת/ה גדל.(מבחינת ה"תפוצה", כמו עם דבורית עכשיו) ככל שיותר אנשים מסתכלים עליך, ומצפים ומקנאים , ו"מפרגנים", ושונאים, ו…כן, אוהבים אותך – ככה את מתמעטת. באנשים?- כמו שאומרים הצרפתים,לא רק על אנשים – "פחות הוא יותר".

  4. 🙂

    הצרפתים אנשים חכמים.
    גם המורה הראשונה שלי לפסנתר, אגב, אמרה משהו דומה

    בקיצור, איתך בחרדה.
    מצד שני, סומכת על המיזנתרופיה המפוארת של דבורית.

  5. …שהיא לא . (מיזנטרופית).
    היא משתמשת בתואר הזה כדי שלא תואשם ע"י ציבור החסודים והחסודות ככזו, וככה מפרקת אותם מנשקם, מראש. זה נותן לה אז יותר חופש ביטוי.
    המיזנטרופים האמיתיים מצהירים על עצמם כאוהבי אדם. הם גם "עוזרים לקהילה". אבל הם לא מתעלפים למראה חתול קטן, או גור כלבים.
    או מלשמוע את ג'ניס איאן.
    אז נחזיק לה אצבעות. וגם נתכונן לאפשרות ש"הביצה", (התקשורתית-קפיטליסטית), כבר בלעה אותה.

  6. למוטרד – זה היה באירוניה, כמובן (וגם בשגיאת כתיב, לא נורא)
    ואני רוצה לסייג גם את ההסתייגות מהביקורות, דווקא עם האחרונות הסכמתי, ובכל מקרה מה זה משנה אם מסכימים או לא, כל עוד זה מעניין, רציני ומנומק זה יופי, וככל שיש יותר מזה כך זה משובח.

  7. מעניין. אני קוראת קבועה של שניי בלוגיך. למעשה התודעתי לוולווט אחרי שהכרתי את הבלוג ברשימות.

    אני חייבת לציין שאני מחליטה הרבה פעמים לפי ביקורת שלך אם ללכת לסרט או לא. מכל מבקרי הקולנוע את קולעת לטעמי בצורה המוצלחת ביותר.

    ואגב הראיון הזה מוצלח. האזכור הקטן (והסנסציוני) על וולווט גונב את ההצגה.. אולי כדאי לשמור אותו לסוף.

  8. לנו סיפרה שהולכת לסרט, וכבר הצטלמה בעירום חלקי ל"פנאי פלוס"? או ל"סגנון"?
    איפוא?
    מתי?
    לאיזו סוכנות?
    מי הסטיליסט/ית?
    לא שכחה לציין שזה "רק כי זה היה חלק אורגני מהתפקיד, ושנורא הייתה במבוכה, אבל שהסקעת או הסמי חורי היה גם נורא במבוכה ושה"הצוות היה תומך"?
    חייב לרוץ ולקנות עכשיו. את העיתון.או שזה היה באודטה? זונה. התמסחרה.בעצם קודם valium
    אח"כ לדוכן עיתונים.

  9. עם כל הכבוד ל-Velvetאני עדיין מעדיף לקרוא את דבורית.
    בלי קשר, כאחד שמנהל שתי זהויות בו זמנית, אני מוכרח לומר שבסופו של דבר זה מעורר תסמינים של סכיזופרניה…

  10. אכן בועה.
    כל העניין ה"שינקינאי" הוא בכלל מושג ששיך לשנות השמונים שכיום לגמריי לגמריי לא קיים בעירנו אלא בדימיונם של שני זקנים בני 50 שנתקעו איפה שהוא אי שם.. ובגלל שכך, לא קשה לנחש, בלי לטרוח אפילו לראות את הסרט, שהסרט הוא קישקוש מוחלט. זו סתם הערת אגב, לא עניין שהתכוונתי להגיב לו ועשיתי כן רק משום העיצבון.

  11. הי דבורית, יומולדת שבע שמח. כמובן שצריך לזכור שזה שבע שנים פחות ארבעה או חמישה חודשים, כי כמו שהזכרת, רייטינג נולד עם מבקר קולנוע אחר.
    וזה הזמן לפנות לצופים ולהזכיר לצעירים שביניהם, או לאלה שלא בקשר יומיומי עם דורית בן ארי, שהקשר הסימביוטי בינינו הוא ארוך ימים. כל פעם מישהו זוכה להזדמנות חייו בזכות השני.
    מפגש ראשון: "קליפ", "חדשות", 1990. את סגנית העורכת. חגי לוי יוצא לצלם את "שלג באוגוסט" ואני מקבל את הג'וב שלו: לבקר את הסרטים החדשים שיוצאים בווידיאו (מאיר שניצר היה אז מבקר הקולנוע של העיתון, חגי היה אז מגיה נדמה לי). נילי לנדסמן, לימים זוגתו של חגי, ערכה את המדור. גם נילי לנדסמן זה סיפור נוסטלגי. שנים אחר כך ערכתי אותה ב"העיר", היא אחד האנשים שהכי אהבתי לעבוד איתם.
    מפגש שני, יולי 1994. טיפוס מעצבן בשם נעים פולייט מתחיל להפציץ את מדורי המכתבים בעיתונים ובמקומונים ולבקר את המבקרים. כן, נעים פולייט הוא אביו הביולוגי של עידן וילנצ'יק. לי יש מדור סימפטי ב"צומת השרון" ואת – כבר אז תולעת עיתונים – איכשהו מזהה שנעים פולייט הוא אני (אין לי מושג איך, כי ניסיתי לכתוב אותו אחרת מאיך שאני כותב את עצמי). במקום לעשות לי אאוטינג הצעת לי ג'וב (ותודה גם לאמנון רבי שבחש ברקע): לייבא את נעים פולייט ל"זמן תל אביב". בדיעבד, נעים פוליייט היה פחות ולווט אנדרגראונד ויותר גרטה אולברכט סיטון, אבל הוא יצר זמזום, ניער את האבק, חשף כמה אמיתות מצערות ובעיקר התייחס בחוסר כבוד לאנשים מבוגרים ומוכשרים ממנו. כנראה שסודות קשה לשמור. רותי רודנר, שערכה את "זמן תל אביב" עד כפולת הסיכות, גילתה, הדליפה לגיא פינס (לימים בעלה), שהיה אז עורך התרבות של "העיר" (יחד עם נעמה תורן), שהדליף לציפורה, ונעים פולייט הוצא להורג בכיכר העיר. 12 שנה אחרי, רוב מבקרי הקולנוע עדיין לא אומרים לי שלום. מגיע לי.
    ואז אנחנו מתחילים לעבוד יחד, לא? ואז מתפצלים (את עולה ל"נשיונל ג'יאוגרפיק" בקומה 5, אני ל"סופשבוע" בקומה 4).
    מאי, 1999. אני בניו יורק. יובל נתן מגיע העירה, פוגש אותי בקפיטריה, המסעדה החביבה עלי מול הבית, ומציע לי להצטרף למיזם הכרומו שלו. אני מסכים ומתחיל לכתוב. ביקורות, תקצירים, וידיאו, המלצות לסרטי טלוויזיה. מימי לא כתבתי כל כך הרבה מילים בשבוע אחד. נשחקתי די מהר. ואז שוב אמנון רבי מתקשר: בוא למדור התרבות של "העיר". אני בא. לעבוד עם חגי לוי ונילי לנדסמן. יובל נתן בתגובה מכורסת העורך: יאיר רוה אאוט, דבורית שרגל אין. אני מרגיש שיש כאן קארמה: את סללת לי שביל, אני סללתי לך בחזרה. (טוב, לא ממש אני. אבל את מבינה את הכוונה).
    שוב הנתיבים מתפצלים. איש איש בעיתונו ובסגנותו.
    יולי 2005: עזבתי את "העיר" ואני מתחיל לכתוב את מדור הקולנוע ב"פנאי פלוס". לכאורה, אנחנו מתחרים זה של זו. העיתונים, לפחות, מתחרים.
    אני מתחיל לפרסם, כברגלי, את ביקורות הסרטים בשבוע היציאה. מה שאומר שזה ביום רביעי, יום לפני יציאת הסרט (כמו ב"ווילג' וויס" וב"ניו יורק מגזין"). קלאבמרקט קורסת, יובל נתן עוזב, מני אבירם (שאני הדבורית שרגל שלו, אני חושב) נכנס, את מעבירה גם את הביקורות שלך לשבוע היציאה. בום! המפיצים מקפיצים פיוז ופוצחים במלחמה.
    בקיצור, מה רציתי להגיד? אה, כן: הכל בגללך.

  12. ולמה אתה חושב שכל הסיפור הזה מעניין מישהוא?
    תכתוב לה את זה במייל, תגיד לה את זה ב-4 עיניים, זה ממש ביניכם. זה אפילו קצת "לא נוח" לקרוא את זה. שלא לדבר על משעמם. השמות של כל האנשים האלה מ"הביצה", לא אומרים לאף אחד כלום, ואם למישהוא יש סיבה להתחרפן מכל הבלגן זה לדבורית, ולא לכל המעגל הקרוב שלה.

  13. אם כבר אתה נוטל לעצמך את תפקיד המבקר של המגיבים, לא נראה עדיף שלצורך הזה עדיף היה שקודם לביקורת שלך, תנסה להבין מי אומר מה למי כאן ולמה?

    אם אתה מאמין שהדברים שיאיר כותב כאן לדורית ושהיא ממלא יודעת אותם, באמת מיועדים רק לאוזניים שלה, אתה פשוט לא מבין עניין. האדון רווה כותב את הדברים לאוזני כל העולם ואשתו, רק לא לדורית!!! האדון רווה לא כותב את הדברים בעניין של נוסטלגיה. בגלל שהרעיון דורית/וולט ניתפס בראש של יאיר כרעיון נורא מקורי, אז הוא אץ רץ וחיש חש ממהר להודיע לך, לי ולכולנו שהדורית/וולוט הזו היא בס"ה מעתיקנית שמחקה את דרך הפעולה של יוסקה (או נעים) הפליט המקורי!!

    אז לפעם הבא, מוטרד, לפני שאתה ממהר לנפנף מכאן מישהו, כדאי שתקשיב למצוקותיו ותאפשר לו לזעוק את זעקתו, אולי אפילו תנסה למצוא בלבך מקום לסמפט אותו שהרי , כשחושבים על זה, הוא די צודק והקרדיט על "המקוריות" מגיע לו ולא יפה שהדורית הזו גנבה לו את זה.

  14. לעניות דעתי כוולוט חיית בסרט מתמשך ואני שמחה שנפצת את המראה, כי כאן המקום לקרוא את מיטבך
    מאחלת לך המשך פורה גם ברייטינג

  15. ראשית, לא נטלתי לעצמי שום תפקיד של "מבקר המגיבים", ואני לא חושב שיש מישהוא שכותב כאן או בכל מקום אחר שלא מצפה לפידבק, כך שמה שכתבתי לאותו יאיר היה לא "בקורת" או "נפנוף" שלו כלשונך (מי שיכול לנפנף מפה זו רק בעלת הבלוג), אלא בדיוק מה שהרגשתי כשקראתי אותו. לו היה מגיב, אולי היה מתפתח איזה דו-שיח, אבל נראה לי שהוא הסתפק בלהטיל את הביצה שלו, שלי נראתה כליקוק נוסטלגי שלו את עצמו ואת זיקתו לדבורית, אבל אולי לא הבנתי עד הסוף, והתגובה שלך (תגובה ! קולט? לא בקורת), בהחלט האירה את עיני בעוד זווית.)
    לא מובנת לי העוינות כלפי דבורית, שמתבטאת בזה שאתה מתעקש לקרוא לה דורית .וגם בעוד דברים פה ושם. (ו…לא, אני לא "לקחתי על עצמי לסנגר וכו")- אם זה דברים אישיים – שקרו מחוץ לבלוג – אז זה לא לבלוג. אם זה דברים שכתבה – תעשה חיסול ממוקד בעניין עצמו.

  16. יאיר יכול לחשוב שזה מעניין מישהו, כי זה מעניין אותי. בפעם הבאה שתקרא כל הודעה שנראית לך משעממת, תזכור שהיא מעניינת אותי.

  17. למוטרד

    למה נדמה לך שאני עויין לדורית? אני בכלל לא מכיר אותה.
    ושים לב ל"פחות מוטרד" הידוע בכינויו גם כ"יוסקה הפליט" וגם כ"ש.ג" וגם כ"אח של קרמזוב" ועוד כמה כינויים כאלה. בקיצור היאיר הזה, הוא אמבה רצינית.

  18. כל מי שלא מסכים איתך, הוא יאיר באחד מפסבדוניו הרבים.
    גם אני, למרות שאני מסכים איתך בהודעה הזו, בעצם יאיר.
    כולנו יאיר.
    גם ולווט.

    תגגל את האח קרמזוב. אתה תמצא אותו במסך המפוצל, בעין הדג ובעוד כמה אתרים. תקרא, ותחליט לבד אם מדובר במבקר קולנוע מקצועי.

  19. לפלופי..

    לזכותה של דורית ייאמר שהיא עשתה ניסיון מעניין ויש יסוד להניח שבס"ה היא ההרוויחה ממנו משהו, אפילו שייתכן שהיא עדיין לא מודעת לכמה היא הרוויחה, אבל זה יבוא לה. אתה, לעומת זאת, עסוק בלנפח את עצמך באמצעות פסבדונים רבים שתכליתם, כמו ג'ורג' מ"סיינפלד", להוסיף טקסטים שנראה לך אסון שששכחת להוסיף אותם במקור. אבל, שלא כמו ג'ורג', אתה לא יודע לצחוק על עצמך. ועכשיו תמהר לבלוג שלך ותמחוק את ההערה שלי שם, פאטטי.
    ולמוטרד. תרשום גם "פלאפי" ברשימת השמות העודפים של הרווה.

  20. איזו בעסה. אני נוטה להאמין לגרסת הקונספירצייה שלך ביחס לאותו יאיר, ומקווה שאתבדה. אליך – יש לי לומר רק שהתעקשותך לקרוא לדבורית "דורית", היא תמוהה. אם זה סוג של חיזור – קטונתי. לך דע. אולי יעזור. אם כי מהצצה בוולווט המדובר הבנתי שליבה ותשוקותיה (על פי עדותה ,) הם ל"עידוק", וזה עוד לפני ה"פריצה הגדולה", כך שעד שתצא הכתבה + תמונת השער בעיתון של המדינה: "עלייתה ונפילתה של וולווט", אני חושב שסיכוייך קלושים. היא עכשיו מוצר חם ומבוקש.
    אבל אם כוונתך לעקוץ אותה – תגיד כבר למען השם על מה.

  21. לא ברור לי האם רק כל מה שיאיר פולט מעניין אותך, או שכל תגובה לא מעניינת מעניינת אותך. אני שאלתי את יאיר שאלה לגיטימית, מנומקת. הוא התעלם. במקומו קיבלתי את נציגו, כפילו, או השד יודע מי, בוריאציה על השם שלי, בתגובה שהיא עלבון לבלוג הזה. "כל מה שיאיר… וכו." למה לא תכתוב "יאיר שולתתתתת…" ונסגור עניין? זה יהיה יותר ברור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s