AvivA, AvivA

 

בסופשבוע עלה בבתי הקולנוע "אביבה אהובתי" של שמי זרחין. אני, כפי שאתם רואים, מסויגת, אבל רוב המבקרים מתפעלים ואוהבים יותר ממני. ואם תחפצו בשורה תחתונה, לצפות או לא, התשובה היא כמובן כן. רע לא תרגישו בעקבות הצפייה בו, זה בטוח.

בשבועיים האחרונים אני לא מגישה את פינת הקולנוע שלי ברדיו קול רגע (קישור מימין) בגלל המלחמה. הרחובות ריקים, בתי הקולנוע לא פועלים עדיין, וטבריה, עיר הולדתו של מגיש התוכנית בה אני משתתפת ריקה ושוממת, כך הוא סיפר לי, וזו עדות ראשונה ובלתי מתווכת-תקשורתית מבחינתי. ורק זו יכולה להיות סיבה מספיק טובה לצפות ב"אביבה", שבין היתר שר שיר אהבה לעיר בה נולד גם זרחין, בבחינת לטיפת עידוד לטבריה.

אני נהנית להשוות בסופי שבוע את הביקורות של כולנו, לראות עד כמה חושבים המבקרים באופן דומה או שונה, מי חולקים את אותו עולם אסוציאציות, ומי משתמשים בדימויים או במטאפורות דומים. כשאני נמצאת במיעוט התחושה תמיד נעה בין סוג של גאווה וגבהות לב, לבין החשש המחלחל שמא לא הבנתי משהו שכולם הבינו, שמא פספסתי משהו. זה תמיד קורה בביקורת הפחות טובות, כי כשיש סרט שרק אני אוהבת הרגש היחיד שלי היא שמחה גדולה על שגיליתי יהלום באפר, על שמצאתי משהו נפלא שנעלם מעין כל.

וזה מה שחושבים שאר המבקרים על "אביבה":
יהודה סתיו (ידיעות) – 5 כוכבים.
שניצר (מעריב) נתן לו 4 וחצי, וזה אירוע היסטורי: "זרחין, כמו טבח או קונדיטור מומחה, מניח תת עלילה אחת על גבי רעותה וחוזר חלילה, כשלכל רובד בסיפור המורכב הזה שמור טעם ייחודי משלו, ואילו סך כל התבשיל הזה הוא בבחינת היתוך של טעמים מנוגדים המשלימים זה את זה".
יאיר רוה (פנאי פלוס) – 4 כוכבים
שמוליק דובדבני (ווינט) גם 4
וכמוהו גידי אורשר (גל"צ).
וגם יקיר אלקריב ( עיתון תל אביב"): "האופן שבו זרחין מתזמר את המרכיבים הרבים של סרטו, מהתסריט רב השכבות, דרך המשחק ועד לבימוי, מעיד על בגרות ושליטה עצמית – כיאה למי שנחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הרציניים והחכמים הפועלים כיום בארץ".

יעל שוב,  3 וחצי, כמוני, כותבת בטיים אאוט : "עם זאת, על אף מעלותיו הרבות, ועל אף ההקפדה לציון בכל הרמות הסרט לא נגע ללבי כשם שנגעו סרטיו הקודמים של זרחין… על אף הניסיון לתאר את העולם מנקודת מבטה של אביבה… הסרט נשאר מביט מבחוץ".
וכך גם אורי קליין (הארץ). 
אם תשוו את 3 הביקורות שלנו, אלו שהיו פחות מתלהבות (הכל יחסי, כן?) תגלו דמיון לא קטן ביניהן בניסיון לנסח את הסיבות לכך ש"אביבה אהובתי" אינו סרט מושלם.

ומה חדש בחרם?

ובכן רוב המפיצים אינם לוקחים בו חלק ורק מעטים עדיין אוחזים בו בעוז. והנה ראו מה עשו מפיצי "שודדי הקאריבים", סרט שיצא לאקרנים ללא הקרנות מוקדמות: השתמשו בטוקבקיסטים כמבקרים. זכותם, בטח זכותם. אבל קראו באיזה אופן זה נעשה.
מאותה סיבה לא תקראו בסופהשבוע הקרוב ביקורת שלי על קליק, הסרט החדש עם אדם סנדלר. לא נורא, יהיו מי שיביאו לכם אותה בזמן.

רואה 6:6

או לפחות אראה. אני יודעת שזו חוצפה מאוד גדולה מצדי להתלונן על הראייה שלי, אבל ככה זה, כשמתרגלים לטוב נוטים להתפנק ולהתלונן כשמשהו, ולו הקטן ביותר, משתבש. רק לפני ארבע שנים התברר שהתקלקלו עיניי, לראשונה בחיים. שעות, שלא לומר שנות המחשב המרובות, שעות הקולנוע והטלוויזיה חיבלו באיבר הכי מוצלח שלי, בשריר הכי מפותח, הכי מושלם איתו נולדתי.

תוצאות הבדיקה קבעו חד משמעית: עדשות שמידתן חצי בכל עין ועין. לא כולל העין השלישית. היה זה יום אבל לאומי בחיי, שהוביל למשבר נפשי כבד: היאך זה מתעקשת מערכת כה דומיננטית בחיי לבגוד בי? לא חשוב שכאמור וכידוע הוסיפו המשקפיים נופך אינטלקטואלי ללוק הכללי ונראיתי כאילו נולדתי איתם (הדימוי, התדמית וכו'), אני מצאתי בכך סיבות מצוינות לקונן על מצבי הקיומי החדש והאכזר.

באותו זמן גם התחלתי להשתמש בתירוץ ההוא שכולם משתמשים בו כשהם לא אומרים שלום ברחוב לאנשים מוכרים: אני לא רואה טוב. כלומר זה לא תירוץ, זאת אמת, והמבוכה גדולה, מאחר שברחוב אני או עם משקפיי שמש מתוגברי מספר, או בלילה עם משקפיי ראייה (אופניים וזה, צריך לדעת לאן רוכבים), אבל ברגע שאני נכנסת לחדר כלשהו או לאולם, בעיקר אחרי שהסרתי את המשקפיים (אני לא יכולה להסתכל על מישהו שעומד במרחק מטר ממני איתם, וגם לא לקרוא כמובן, או כל פעולה אחרת שדורשת התבוננות קרובה), הדמויות העומדות במרחק מטרים ממני מטושטשות להפליא.

דבריי אלו עוררו תימהון לא פעם: איך ייתכן שהמרחק בין אפס לחצי מספר כל כך גדול? מה יגידו או מה יעשו אנשים שמספר העדשות שלהם הוא 3, 4, 2 וחצי וכו'? והצילינדר, מה איתו (לא יודעת מה זה אומר, צילינדר, ואני מקווה שלא אצטרך לדעת)? אבל כן, מתברר שבין אפס לחצי במשקפיים פעורה תהום, לפחות אצלי.

כבר ראיתי סרטים תיעודיים על צלמים עיוורים, ויש לי אפילו רעיון, סרט תיעודי על מבקר קולנוע שמתעוור, שצריך לכלול מבקרי קולנוע וטלוויזיה עם בעיות ראייה כאלו ואחרות, ואולי צריך להרחיב את היריעה גם למבקרי אמנות. תוך כדי התחקיר הייתי בטח מוצאת מבקר ריחות עיוור שהייתי יכולה לנגד למבקרים החזותיים. אה, עוד רעיון שיירד לטמיון (הידעתם שטמיון הוא אוצר הממשלה?) כמובן.

והבוקר הלכתי סוף סוף לבדוק מה מצב הראייה שוב, מאחר שהרגשתי שהעניינים אינם כתמול שלשום. עוד תוצאה מרה לא איחרה לבוא: מספרך עלה ברבע. בשתי העיניים. וכעת אני עומדת על המספר המדהים שלושת רבעי. נאה-יאה הוא. לא סיבה למשבר נפשי חדש ולאבל מתקדם?
הנחמה: אמרה לי הבדקנית, בתשובה לשאלתי המציקנית: לאור מצבך, עד שתזדקקי למשקפיי קריאה עוד יעברו שנים רבות. רווח לי. 

ובכל זאת, אני חושבת שהגיע הזמן שאקרא את על העיוורון.
מה? איך עוד לא קראת? כן, מצב הקריאה שלי בשנים האחרונות אינו משביע רצון ולא משהו להתגאות בו. אולי בקרוב אוכל לקרוא יותר.

כושר קרבי

אני מרשה לעצמי להמיר את ההגדרה שלי כ"אובססיבית" ל"מתמידה". מה ההבדל בין שתי ההגדרות האלו? התמדה היא כמובן מושג חיובי, ואובססיביות – שלילי. והשאלה היא כזאת: האם התמדה בפעילות גופנית, קרי כושר, במשך עשר שנים ברציפות, 4-6 פעמים בשבוע נחשבת חיובית או שלילית? האם זאת סיבה להעביר את המחוג הקטלני לכיוון האובסס? מנקודת המבט שלי ברור שלא, אבל כמו שהתברר לי לא פעם בשנות קיומי ההולכות ומתרבות, ההתבוננות שלי בעולם היא קצת, איך להגיד את זה, ייחודית, כדי לא להעליב את עצמי.

כבר שמעתי את הפלפול המתמטי הבא: אם תחַשבי את כל הזמן בו עשית כושר במהלך השנים לזמן שיתווסף לחייך, כלומר להארכת תוחלת החיים שלך כתוצאה מכך, תמצאי שיש הקבלה בין שני המספרים. אני מוצאת בכך דמגוגיה זולה, ובכלל, אני נהנית ללכת למכון באשר הוא. זו לא מטלה או עונש עבורי, ואני לא רואה הרבה פעילויות (אלא אם אין לי ברירה מחמת מחויבויות כאלו ואחרות) שיכולות להחליף את המכון.

לזכותי ייאמר שאני מגוונת. אחרי די הרבה שנים בסטודיו (זה שיש בו רק נשים ושעוסק בהצרת היקפים וחיטובים) הוספתי לעצמי יוגה. התחלתי באיינגר, היה קשה, אבל למדתי שם כמה יסודות חשובים. אחרי שנתיים משולבות עזבתי את הסטודיו ונשארתי עם האיינגר, אבל להבדיל מהסטודיו, שם הייתי חניכה מצטיינת התברר שלא על היוגה תהיה תהילתי, שאני לא מהווה תחרות למהרישי יוגה וגם לא לענת צחור, ושלנצח אשאר בינונית ואספוג נאצות ממדריכיי. עכשיו תגידו, מה זה השיפוטיות הזאת, ממתי ביוגה בונים על הישגיות? על פניו בטח שלא, אבל אני, זה מה שמניע (ולפעמים מניא) אותי בחיים (ולא נראה לי שאני יחידה). ונאצות ממדריכים? ביוגה? נכון, לא מתאים ולא יפה ולא יאה, אבל יש מקומות כאלו.

אז נטשתי את האיינגר ועברתי למכון כושר, מוסד שתמיד נרתעתי ממנו. כדי לצמצם את נקודות החיכוך ביני לבין המכון בחרתי רק בשיעורי פילאטיס ויוגה, והדרתי רגליי מאולמות המכשירים המפחידים. שינוי נוסף בחיים הכריח אותי להחליף מכון, בחרתי באותה מתכונת, וכך מצאתי את עצמי מדשדשת באותה רמה ביוגה (אם כי עברנו לאשטנגה) ואף בפילאטיס, כולל סיפוח יצור הכלאיים עליו למדתם ב"עקרות בית נואשות", יוגילאטיס, עוד שנה נוספת. זהו, הגיע הזמן לשינוי והופ, נגמר המנוי.

ומעכשיו אני במכון כושר חדש עם מכשירים עוד יותר חדשים, אחרי מבדק מצמרר במכשיר מהפכני ועתידני מקפיא דם שהותיר אותי על הקרשים. עשר שנים, ומה הממצאים? שמסת השריר שלי נמוכה מדיי ושישבני מרופד מדיי, וזאת, למרות אחוזי שומן ומשקל נדירים בנמיכותם. לאן אוליך את הבושה? אבל לא אובססיבית, סליחה, מתמידנית כמוני תתייאש: נכון שבמקום לאולימפיאדת החובבים הבאה, אני מצטרפת עכשיו לאינקוויזיציית המכשירים ממנה ניסיתי להימנע, נכון שאכפיל את שעות הכושר השבועיות שלי, אבל בסוף בסוף בסוף אוכל לתרום את גופי למדע ועל בוהני השמאלית תופיע התגית "עשתה כושר במשך 50 שנה ברציפות, צמצמה היקפים, הפחיתה את אחוזי השומן למינימום וג'ניפר לופז התאבדה אחרי שחזתה בישבנה". ואז אדע שעשיתי את זה.

שישה ימים, חמישה לילות

מה המינון הנכון בין האולם לעולם פה, אני תוהה. האם המינון הנכון הוא זה שאני קובעת, או שמא עלי להתחשב ברחשי לבם של באי המקום? ומהם רחשי לבם, אלו המתבטאים בעשרה טוקבקים מתוך כמה מאות מציצים פר-פוסט? מטרידות אותי השאלות האלו, ואין לי שום אינדיקציה כרגע, חוץ מאשר לעשות מה שנראה לי נכון.

פסטיבל הקולנוע בירושלים, שהיה מבחינתי קפיצה קטנה לחו"ל לא עזר לי במיוחד למשש את הדופק. כלומר האם מפגשיי עם ג'ף גולדבלום ועם רומן פולנסקי מעניינים? ברור שאותי כן, אחרת לא הייתי כותבת עליהם. האם תלאותיי הקטנוניות במלון ותובענותי האינסופית בענייני מיזוג אוויר ויוגורטים לבנים והדו שיח של חירשים שניהלתי עם פקידי הקבלה רלוונטיים לציבור המשתמשים?

האם תיאור של עוד סרט או פחות סרט, או לוח זמנים תזזיתי, או דילמות אינקץ במה לצפות, או קשיי הניווט שלי לתיאטרון ירושלים (בסוף הצלחתי להגיע לשם בשלוש דרכים שונות, ואפילו לכוון לאתר כלי תחבורה עם ארבעה גלגלים במהירות מדהימה) הם חומר ראוי? ובכלל האם מישהו טרח לצפות באיזשהו סרט עליו המלצתי? האם העייפות העצומה אחרי שישה ימים וחמישה לילות בעירשלם, עייפות בלתי נגמרת ועיניים צורבות מעשרות שעות צפייה ללא הפסקות כמעט, והתמוטטות למשך חצי יממה על המיטה בבית רלוונטית? ומה בין הפרטי לציבורי, איך נקבע הגבול? שאלות עקרות לגמריי כשאני חושבת על זה, אבל אם בכל זאת צצות תשובות כאלו ואחרות, מעניין יהיה לשמוע.

ובינתיים, במרחק 50-דקות-נסיעה-במהירות-140-קמ"ש-כשהכביש-ריק משם

אם היו מי שניצלו את העובדה שרוב מבקרי הקולנוע היו במשך עשרה ימים בירושלים הרי הם המפיצים, שהוציאו במהלך השבועיים האחרונים תשעה ושבעה סרטים בהתאמה. זה אומר, כמובן, שלא הצלחתי לצפות בכולם, אלא רק במיעוט שבמיעוט מתוכם. וכך קופחו בשלב זה, ונראה לי שלנצח בינתיים שני מייג'ורס מובהקים כמו "סופרמן חוזר"  (קיבלנו הזמנה) ו"שודדי הקאריביים 2" (לא הוזמנו), שכפי הנראה מסתדרים די טוב בקופות בלעדי.

עוד טרגדיה הפצתית שאני לא מבינה איך מי שעומדים מאחוריה חיים איתה בשלום היא העובדה ששני סרטים ישראליים, "מישהו לרוץ איתו" ו"מלח הארץ" יצאו באותו שבוע. מה הסיכויים ששניהם יצליחו? הרי ידוע שדי קשה לשכנע את הציבור להגיע לסרט ישראלי, ועוד שניים באותו שבוע?

ואם זה לא מספיק, שבוע קודם לכן יצא "הבועה" רב הבאזז, ואני תוהה מה תהיה בחירתו של צופה הקולנוע הממוצע, שיגלה רוחב לב ורצון עז לתמוך בתעשייה המקומית ויחליט בכל זאת ללכת לסרט ישראלי. באיזה יבחר? בזה שיחסי הציבור שלו היו המסיביים ביותר? בזה שאף אחד מהמבקרים כמעט לא צפה בו, שלא באשמתנו (ההקרנה המוקדמת הייתה בזמן הפסטיבל)? או בזה שפתח את פסטיבל ירושלים ומבוסס על רב מכר אהוב?

מעניין יהיה לבדוק את העניין, אלא שהסיכויים שהנתונים המספריים יינתנו מרצון על ידי המפיצים קטנים מאוד עד לא קיימים. יש קולנוע ישראלי, אבל אם יש מי שמעוניינים שגם יצפו בו, ראוי שגם ישווקו אותו בתבונה. 

הפס-טי-בל, יום רביעי

ירושלמית מדוברת
אני: סליחה, איפה הכספומט הקרוב ביותר?
פקיד הקבלה: אחרי העלייה תפני שמאלה, ותוך שלוש דקות תגיעי לבנק הפועלים, שם יש כספומט.
אני עולה, פונה שמאלה, הולכת עשר דקות ומגיעה לכספומט של דיסקונט.

תיאטרון ירושלים, טייק 2
מנסה את כוחי שוב לצעוד לתיאטרון מהסינמטק, הפעם לפי הנחיות חצי מדויקות. באמצע הדרך אני שואלת נהגת אחת לאן להמשיך, והיא בתגובה, אחרי שבחנה את מלבושיי המהוגנים ואת משקפי האינטלקטואלית שאני מרכיבה בחשיכה אמרה לי בואי, אקח אותך, והנחיתה אותי בפתח התיאטרון. שיניתי את דעתי לגמריי על ירושלמים.
אבל עד מתי, רבותי, תעצרו באמצע ההקרנה להחליף גלגל? אנחנו כבר במחצית השנייה של 2006, ולא בדימונה של הסבנטיז.

I am your fan
האם לנהוג כאחד המעריצים ולפנות לאלן ברלינר בעיצומו של קוקטייל בדשא בסינמטק, כשהוא מאכיל את בנו במילקי, ולומר לו, איי אם יור פאן? והשם לי, יו נו, יש כזה רק אחד בארץ? (בהמשך לסרט שלו The sweetest sound בו הוא אסף 12 אנשים שנקראים אלן ברלינר לארוחת ערב). נחשו מה החלטתי.

אורחים במלון
נציגות קולניות של עמותת המורים הגיעו לבילוי בעיר. בחדר האוכל חשבו שאני אחת מהן. לא מצדיק התאבדות?

צ'ופר בצהריי יום
עליתי לכתוב, פתאום דפיקה בדלת. צלחת פירות יבשים מהמלון. במה זכיתי? לא יודעת, אבל הנה נפתרה בעיית ארוחת הצהריים.

שיחת טלפון
א', עורך בכתב העת "תכלת": תגידי, זה נכון שסלבוי ז'יז'ק ירצה (על "מחילות", בשישי) במרכז מורשת בגין?
אני (מדפדפת): כן.
א': אני מתקשר אליהם מיד, זה הרי אבסורד.
אני: ממש יעזור לך.

בכל אופן, היום אצפה ב"מדריך הסוטה לקולנוע" (11:30, בגין) בו נותנת הדוקומנטריסטית הבריטית סופי פיינס לזי'ז'ק לדבר על "הציפורים", "השיחה", "הדיקטטור הגדול" ו"קטיפה כחולה".

ויש גם "אוליבר טוויסט" ב-12:00 בסמדר, ללהוטים (זה מגיע לקולנוע בשבוע הבא).

הפס-טי-בל, יום שלישי

מה היה הדבר הכי מסעיר ביום השלישי של הפסטיבל? ארוחת הערב ב-22:00 בלילה במגדל דוד או היתקלות ברומן פולנסקי ברחוב? באשר לארוחה, הרי שהאתר יפה מאין כמוהו, והאופציה להשתרע על מרבץ כריות על המדרגות מצאה חן בעיני, אבל כמה אפשר לרבוץ ולבהות באיזה סרטון מטושטש המוקרן על קיר הלבנים? שלושה טון שיפודים שונעו בין הנוכחים, ולצמחונים המסכנים היו גבעולי אספרגוס (אמנם פריכים ומתובלים היטב) וריבוע חציל עשוי בטחינה. אלא שאלו חולקו במשורה, ואחרי ארבעה גבעולי, אחד ריבוע, אפס כישורי מינגלינג ועייפות הולכת וגוברת הלכתי משם, משאירה את אלפיים שנות ההיסטוריה מאחורי להמשיך להדהד בלעדיי.

בפולנסקי נתקלתי בצהריי היום, מזדרז לכיוון הסינמטק, עם אותה טי שירט שחורה וג'ינס, כשהז'קט הלבן ההוא תלוי על אצבעו כוו, ומונח על כתפו. האם יש לו מגוון חולצות שחורות שהוא מחליף מדי יום או שמדובר באותה אחת? יש שאלות שעדיף שיישארו ללא תשובה.

יום קשה היה אתמול, מאחר שנאלצתי להכריע בו האם להישאר להקרנת "אביבה אהובתי" או לחזור לתל אביב למשך כמה שעות כדי לצפות בהקרנת עיתונאים ל"סופרמן". בסופו של הכרעתי לטובת הישארות בירושלים, מאחר שממילא התקבעתי בזמן ירושלים, ואני דבקה באווירתה המוזרה ובעליותיה המרובות ובחומה הרב, כך שהפקדתי מישהו על הצפייה בסופרמן החוזר ונשארתי פה.

כך אני גם יכולה לשמור על צפייה ברצף סרטים בעלי שם דומה:
אחרי "אביבה אהובתי" של אתמול בלילה אצפה הבוקר ב-
"בלעין חביבתי" של שי כרמלי פולק על הכפר שעומד להפסיד חצי מאדמותיו, ולאחר מכן ב-
"אדמונד יקירי" של עמית גורן על תקופת ההמתנה בשמירת ההיריון של אשתו, מנקודת המבט של שדרות רוטשילד.
אני אצפה בהם בבוקר, אך שניהם יוקרנו הערב ב-20:00 וב-22:00, במרכז מורשת בגין, אולם מרווח שמתחבב עלי מצפייה לצפייה.
המשביח הציע לצפות ב"רח' בירץ' 51", ב-16:30 בבגין, וגם לי הוא נשמע מעניין.
וגם "גלן גולד, מעבר לזמן" על המוזיקאי האניגמטי, 13:45, סינמטק 1.
ו"תודה שעישנתם" – סאטירה אנטי-עישונית, 22:15, תיאטרון ירושלים.

ומה חדש בחדר האוכל? יש יוגורט לבן. מה הבעייה בחדר האוכל? המיזוג המקפיא בשמונה בבוקר, אחרי שנת לילה נעימה. מי רוצה לאכול בקור? ולכן אני מבלה שם רבע שעה גג ובורחת.

הפס-טי-בל, יום שני

פעם שנייה תקלה,פעם שנייה לייבא את הטקסט שוב תוך יומיים?

מישהו שם בחדר ההקרנה, פליז.

מערכת היחסים שלי עם המלון לא מהממת, לפחות מהצד שלי. אמש, כשחזרתי בחצות, כאותה סינדרלה, התנפל עלי הש.ג עוד טרם נבחתי שלום קצר, ותהה באיזה חדר אני. למה, כי אני נראית מחבלת, נערת ליווי סלובאנית או סתם פולשת? נפרדנו אחרי 30 שניות שלא בידידות.
ההמשך היה בארוחת הבוקר היום, בה התברר לי שהדיינינג רום ננמצא במרתף משולל חלונות או נופים, ושאין יוגורט לבן, כלומר ללא סוכר וצבעי מאכל. אין, תזונתי מידרדרת פלאים במהלך השבוע. אתמול מצאתי עצמי אוכלת שבלול שמרים לארוחת ערב, והיום קרואסון בו דחוסה טבלת שוקולד לארוחת צהריים. מה יהיה מחר, מקדונלד'ס? כנראה שלא, אבל בטח אגיע לכדי פת בייגלה מאנשי המדרגות.
הבעייה השלישית היא המעלית, שבשעות הבוקר העמוסות לא מתחשת כלל ברצוני, ומנהלת חיים עצמאיים משלה; היא מחליטה לאיזה קומות לעלות ולאן לרדת, ומתי. מין מעלית ענק כזו, בה נדחסים עשרה אנשים לפחות. ממש לא לטעמי האישי. הבעייה הרביעית: גודלו של החדר, כנהוג בבתי מלון, לא מאפשר לי לפרוש ידיים לתנוחת הלוחם אחד או להשתרע לכלב מביט למטה.

כנראה חזותי העוינת משפיעה על כל הסביבה, מאחר שהמפגש עם ג'ף גולדבלום אליו הגעתי מטושטשת אחרי צעידה מרובת שמש לחוצות היוצר, התחיל במבט בלתי מרוצה שנשא לעברי, למרות שניסיתי לחייך אליו. מאז, ובכל פעם שמבטינו נתקלו, הפנה פניו בזעף ממני. לא צריך, אל תעשה טובות.

המפגש התנהל יחד עם הבמאי פול שרדר, הסופר יורם קניוק והמפיק אהוד בלייברג, וכל זה לכבוד "אדם בן-כלב" של קניוק מ-69', שכבר הועלה פעמיים כמחזה, שיהפוך לסרט לקראת 2008.כל החבורה הזאת נמצאת פה לצורכי תחקיר, וגולדבלום, שיצטרך גם לנבוח מתרגש נורא מהביקור הראשון שלו בעיר הקודש. ומה טרחה אחת העיתונאיות לשאול אותו: "למה לא הגעת עד עכשיו?" איזה שאלה יהודית מעצבנת, לא? בדיוק כמו הבן שמתקשר לאמא שלו לשאול מה שלומה, והיא מציקה לו: אז למה אתה לא מתקשר? את התסריט כתב נוח סטולמן, בוגר סם שפיגל, ושרדר מרוצה ממנו מאוד.
מה היה לאכול? מאפים ולחמים, ירקות חתוכים, יוגורט עם פירות וגרנולה (נחשו מי אכל את זה) קפה ומיצים. ומי שלא צעד מחוצות היוצר ועד לסינמטק דרך בריכת השולטן ב-12 בצהריים לא יודע מהו עינוי סיני.
בסופו של דבר לא מימשתי כמעט מאום מההמלצות של עצמי. ככה זה, חזק בספונטניות.
נכנסתי למקבץ הסרטים הישראליים הקצרים, כלומר סרטי סטודנטים, ולכדתי אחד מבית הספר במעלה, "נגועות", על נשים דתיות, הרות ולא נשואות, שני, "טוליה", מסם שפיגל, על פועל זר, ושלישי "ליבינג רום" מאוניברסיטת תל אביב לו תרמו את עצמן קרן מור ותיקי דיין, החברות הכי טובות. שלושה סגנונות, שלושה כשרונות, שלוש נקודות מבט מעניינות ובוגרות, לגמרי לא סטודנטיאליות. מחר, כלומר היום, שלישי, יש המשך, ב-13:00 בסינמטק 1. לרוב האולם מלא עד אפס מקום בסטודנטים ובמקורביהם הרבים, אבל נסו, תמיד אפשר למצוא לפחות כמה דקות מרוממות נפש.
לאחר מכן נכנסתי ממש באקראי ל"שיעורי נהיגה", דרמת התבגרות בריטית סבירה עם רופרט גרינט, הוא רון מהארי פוטר, שיש מצב שיהפוך יום אחד לשחקן ממש, ומשם לדיון עם אלן ברלינר, שמוליק דובדבני ושני דוקומנטריסטים מקומיים. האולם היה מלא לגמרי, אין לי ספק שבזכות שתי ההמלצות שלי (סתם, נו). ברלינר שנמצא כאן עם סרטו "ער לרווחה" הגיע מניו יורק עם אשתו ובנו התינוק איליי, גיבור הסרט, שגם נכח באולם ולא הבין כל כך מה אבא שלו עושה. נושא הדיון, סרטי ה"אני", עליהם כותב כעת דובדבני מאמר. אם עוד לא ניג'סתי מספיק, בשלישי ב-22:00 יש הקרנה נוספת בבית שמואל.
מותשת נרדמתי ב"קרובים" של אישטבאן סאבו, גם הוא מתארח בפסטיבל, והצלחתי להתעורר ל"מכתבים לאמריקה" הישראלי של חנן פלד עם רמי הויברגר ויבגניה דודינה על התבגרות בשנות השישים בחסות הורים ניצולי שואה. יפרוט פה על הרבה מיתרים.

בתוכניותיי היום (ומי יודע אם לא יתהפכו)
"בחברתו של חתול מת" – על קבוצת הומלסים יוצאי בריה"מ בפארק בדרום תל אביב, 19:00 מרכז מורשת בגין

"מכוון הפסנתרים של רעידות האדמה" – אירופה לפני 200 שנה, וממציא מרושע מגלה את סוד נעורי הנצח. ביימו טימותי וסטיבן קיי. הרבה: אנימציה. דרושה: סבלנות. 11:00, סינמטק 1.

"אביבה אהובתי" של שמי זרחין, האיש שהביא לעולם את "לילסדה". אביבה, מבשלת בבית מלון בטבריה, עומדת להפוך לסופרת. עם אסי לוי, רותם אבוהב ולבנה פינקלשטיין.

ולא לשכוח בגדים חמים. קר בלילה בחוץ, קר במשך היום

הפס-טי-בל, יום ראשון

 

מה יש לטקסט הזה, שהוא כה מקולל? מה זה "אירעה תקלה?" אבל הנה, אני מייבאת אותו שוב.

 

בפעם הבאה שמישהו יגיד לי שנסיעה לירושלים נמשכת 40 דקות אשתול אותו לצד מאובניי השיריוניות החלודים בבאב אל וואד, או בסלע עליו כתוב ברוך ג'מילי פתח תקוה, 1948. כי הדרך לירושלים, מפתח ביתי לפתח המלון נמשכת שעתיים בדיוק, וכן, הפעלתי שעון עצר. ולא, לא היו פקקים מיוחדים, ולא המתנתי ממושכות לשלל כלי התחבורה בהם נסעתי, לא כולל הריקשה, סתם יום ראשון.
משונה מאוד ירושלים, ואי אפשר להבין דבר בדרכיה הצדדיות והראשיות. רחובות מתחילים ונגמרים ונסגרים ונפתחים ומחליפים שמות פתאום בלי להודיע, וכל כולה מבוכים מבוכים ופיתולים פיתוים ולאיש לא אכפת. וירושלמים אלו, לא יודעים מימינם ומשמאלם. שאלו שניים מהם לכתובת אחת ותקבלו שלוש הצעות להגיע אליה. שאלו שלושה, והרי לכם כבר 85 דעות והצעות. וכך חצי מהזמן הסתובבתי סחור סחור, במעגלים מוזרים, מאחר שאיש לא ידע לומר בוודאות את מיקומו של נ.צ שנמצא מרחק חמש דקות הליכה מהם.
אבל בסופו של דבר, סחוטה ומרוטה הגעתי למסיבת העיתונאים של רומן פולנסקי ולארוחת הפאר שהתלוותה אליה. פולנסקי זה, שהגיע כדי לקבל פרס מפעל חיים מפסטיבל הקולנוע, ולחנוך את "אוליבר טוויסט", הסרט החדש שלו, כבר תייר ותיק הוא פה, וזה לו ביקורו השלישי לפחות. הריהו יהודי זעיר צעיר מראה ויפה (160 ס"מ, לא יותר מ-60 קילו) ורעמתו האפרפרת מתנפנפת בפראות, כיאה לבן מזלנו (18 באוגוסט, 1933). הוא לבש טי שירט שחורה, ז'קט לבן ומוזר וג'ינס ונעליים שחורות, לא תואר להם ולא הדר.
במסיבת לא נשמעו ממנו הצהרות מרהיבות במיוחד, אלא כאלו המגיעות ממי שמתראיין בלי סוף, וצריך לענות על אותן שאלות. והנה עיקרי הדברים: אוהב לבוא לכאן, שמח לראות כמה המדינה התפתחה * פעם התרגש נורא מזה שיש פה כל כך הרבה יהודים (לא נראה לו שזה יכול להיות קצת מעיק? ד') * הוא לא מתרגש מ"אוליבר", יותר התרגש להראות פה את "הפסנתרן" * הילד שלו מעדיף את "ספיידרמן" על פני אוליבר * לא היה רוצה לעשות משהו נוסח הארי פוטר, זאת זנות בעיניו. לא אוהב לעבוד מול מסך כחול * פעם במאי היה יכול לעשות שני סרטים בשנה, היום אם הוא עושה סרט אחד בשנתיים, הוא בר מזל * הכי אוהב בעשייה הקולנועית את תהליך הצילומים, ולאחר מכן את עבודת העריכה. הכי שונא, לכתוב תסריט. זה עינוי עבורו * אוהב לראות סרטים בבתי הקולנוע, בהקרנות רגילות יחד עם קהל. שונא הקרנות פרטיות * אוהב נורא לעבוד עם ילדים, זה נורא קל.
ואז הגיעה ארוחת הצהריים, במסעדה שתכונה כאן המסעדה בקצה היקום, או המסעדה האטית ביותר בעולם. עד שהגיעה המנה הראשונה חלפו 24 שעות. התעוררנו למנה השנייה. הקינוח לא הגיע עד היום. כלומר ערכו את השולחן לקראתו, אבל הוא מעולם לא הוגש (הבנו שהשף מעביר כל מנה מסדר המפקד, ויש מנות שלא עוברות את המסדר), ואז פולנסקי קם והתפנינו משם, כשלפחות פחות 500 קלוריות מעיבות על מאזן הקלוריות היומי שלנו. אז אם ינסו להמליץ לכם בחום על קינוח מסוים באחת המסעדות הירושלמיות, דעו שאלו קינוחינו המיותמים.

ועוד שלושה סרטים הספקתי לראות אחרי סאגת פולנסקי.

"הכחול השומם ההוא" – סרטו המשמים של ורנר הרצוג, על כדה"א, החלל, המעמקים ומה שביניהם.
"חלון פתוח" – סרט ביכורים של מיה גולדמן, על אישה שנאנסה, והתוצאות ההרסניות של הפשע על חייה וחיי בן זוגה. עם רובין טאניי, סיביל שפרד ואליוט גולד. לצערי הייתה רק הקרנה אחת, אבל לעתים, אם סרטים יוצרים באזז ונוצר ביקוש, מוספים להם עוד הקרנה.
"חברות עם כסף" – של ניקול הולופסנר, על ארבע חברות המתברברות עם זוגיותן. עם קתרין קינר, ג'ואן קיוזק, ג'ניפר אניסטון ופרנסס מקדורמנד. תענוג מתחכם. למזלכם, הסרט מגיע מיד לבתי הקולנוע.

והיום?

 ב-11:00 אפגוש את ג'ף גולדבלום ופול שרדר, ואחר כך אמצא על מה להתלונן. 14:00

 מרכז מורשת בגין, "ער לרווחה" של אלן ברלינר עליו כבר המלצתי במקבץ. לאחר ההקרנה תהיה שיחה איתו, והוא נראה לי נוירוטי מספיק כדי להיות מעניין וכריזמטי.

16:00 סינמטק 2, "היהלום הלבן", השני של הרצוג שיוצג פה, על ספינות אוויר. למרות האכזבה של אתמול. 22:00, סינמטק 2, "מעבר לשנאה" של אוליבייה מיירו הדוקומנטריסט, על שלושה גלוחי ראש בצרפת, שרצחו צעיר ערבי. מיירו מתעד את המשפט.
22:30, סינמטק אחד, "טאקשים" של טאקשי קיטאנו, על כפיל המזדחל לחייו.

נ.ב 1 הפוסט הזה היה מוכן אתמול בלילה. משום מה לא הצלחתי לשמור אותו, ומתוך עצלות כתבתי אותו ישר למסמך העריכה של רשימות. זהו עונשי. עף לכל הרוחות, וזהו שחזורו.
נ.ב 2 10 דולר ל-24 שעות עולה פה האינטרנט. תעריכו.
נ.ב 3 על אחד המקשים במעלית כתוב "דלת מוטרדת". לא העזתי לגעת בו. למה הכוונה? מוטרד, אולי אתה?

לאן לזוז? לג'רוז

הערב נפתח פסטיבל הקולנוע בירושלים אבל לא אגיע לערב הפתיחה מאחר שחבר שלי מתחתן, כזכור למיטיבי הלכת.

אגיע לפסטיבל רק ביום ראשון, ואז אדווח ואמליץ מדי יום אם יש משהו ששווה לעלות לרגל לכבודו.

בינתיים קבלו ממני מדריך מתומצת ולא מספיק ממצה, היישר מהגיליון האחרון.

וזה אתר הפסטיבל.

 

ופה בבתי הקולנוע? אם יש לכם ילדים וגם אם לא, לכו על "מעבר ליער", סרט מתוק ומחויך על ג'אנק פוד ועל עוד כמה דברים.