הפס-טי-בל, יום שני

פעם שנייה תקלה,פעם שנייה לייבא את הטקסט שוב תוך יומיים?

מישהו שם בחדר ההקרנה, פליז.

מערכת היחסים שלי עם המלון לא מהממת, לפחות מהצד שלי. אמש, כשחזרתי בחצות, כאותה סינדרלה, התנפל עלי הש.ג עוד טרם נבחתי שלום קצר, ותהה באיזה חדר אני. למה, כי אני נראית מחבלת, נערת ליווי סלובאנית או סתם פולשת? נפרדנו אחרי 30 שניות שלא בידידות.
ההמשך היה בארוחת הבוקר היום, בה התברר לי שהדיינינג רום ננמצא במרתף משולל חלונות או נופים, ושאין יוגורט לבן, כלומר ללא סוכר וצבעי מאכל. אין, תזונתי מידרדרת פלאים במהלך השבוע. אתמול מצאתי עצמי אוכלת שבלול שמרים לארוחת ערב, והיום קרואסון בו דחוסה טבלת שוקולד לארוחת צהריים. מה יהיה מחר, מקדונלד'ס? כנראה שלא, אבל בטח אגיע לכדי פת בייגלה מאנשי המדרגות.
הבעייה השלישית היא המעלית, שבשעות הבוקר העמוסות לא מתחשת כלל ברצוני, ומנהלת חיים עצמאיים משלה; היא מחליטה לאיזה קומות לעלות ולאן לרדת, ומתי. מין מעלית ענק כזו, בה נדחסים עשרה אנשים לפחות. ממש לא לטעמי האישי. הבעייה הרביעית: גודלו של החדר, כנהוג בבתי מלון, לא מאפשר לי לפרוש ידיים לתנוחת הלוחם אחד או להשתרע לכלב מביט למטה.

כנראה חזותי העוינת משפיעה על כל הסביבה, מאחר שהמפגש עם ג'ף גולדבלום אליו הגעתי מטושטשת אחרי צעידה מרובת שמש לחוצות היוצר, התחיל במבט בלתי מרוצה שנשא לעברי, למרות שניסיתי לחייך אליו. מאז, ובכל פעם שמבטינו נתקלו, הפנה פניו בזעף ממני. לא צריך, אל תעשה טובות.

המפגש התנהל יחד עם הבמאי פול שרדר, הסופר יורם קניוק והמפיק אהוד בלייברג, וכל זה לכבוד "אדם בן-כלב" של קניוק מ-69', שכבר הועלה פעמיים כמחזה, שיהפוך לסרט לקראת 2008.כל החבורה הזאת נמצאת פה לצורכי תחקיר, וגולדבלום, שיצטרך גם לנבוח מתרגש נורא מהביקור הראשון שלו בעיר הקודש. ומה טרחה אחת העיתונאיות לשאול אותו: "למה לא הגעת עד עכשיו?" איזה שאלה יהודית מעצבנת, לא? בדיוק כמו הבן שמתקשר לאמא שלו לשאול מה שלומה, והיא מציקה לו: אז למה אתה לא מתקשר? את התסריט כתב נוח סטולמן, בוגר סם שפיגל, ושרדר מרוצה ממנו מאוד.
מה היה לאכול? מאפים ולחמים, ירקות חתוכים, יוגורט עם פירות וגרנולה (נחשו מי אכל את זה) קפה ומיצים. ומי שלא צעד מחוצות היוצר ועד לסינמטק דרך בריכת השולטן ב-12 בצהריים לא יודע מהו עינוי סיני.
בסופו של דבר לא מימשתי כמעט מאום מההמלצות של עצמי. ככה זה, חזק בספונטניות.
נכנסתי למקבץ הסרטים הישראליים הקצרים, כלומר סרטי סטודנטים, ולכדתי אחד מבית הספר במעלה, "נגועות", על נשים דתיות, הרות ולא נשואות, שני, "טוליה", מסם שפיגל, על פועל זר, ושלישי "ליבינג רום" מאוניברסיטת תל אביב לו תרמו את עצמן קרן מור ותיקי דיין, החברות הכי טובות. שלושה סגנונות, שלושה כשרונות, שלוש נקודות מבט מעניינות ובוגרות, לגמרי לא סטודנטיאליות. מחר, כלומר היום, שלישי, יש המשך, ב-13:00 בסינמטק 1. לרוב האולם מלא עד אפס מקום בסטודנטים ובמקורביהם הרבים, אבל נסו, תמיד אפשר למצוא לפחות כמה דקות מרוממות נפש.
לאחר מכן נכנסתי ממש באקראי ל"שיעורי נהיגה", דרמת התבגרות בריטית סבירה עם רופרט גרינט, הוא רון מהארי פוטר, שיש מצב שיהפוך יום אחד לשחקן ממש, ומשם לדיון עם אלן ברלינר, שמוליק דובדבני ושני דוקומנטריסטים מקומיים. האולם היה מלא לגמרי, אין לי ספק שבזכות שתי ההמלצות שלי (סתם, נו). ברלינר שנמצא כאן עם סרטו "ער לרווחה" הגיע מניו יורק עם אשתו ובנו התינוק איליי, גיבור הסרט, שגם נכח באולם ולא הבין כל כך מה אבא שלו עושה. נושא הדיון, סרטי ה"אני", עליהם כותב כעת דובדבני מאמר. אם עוד לא ניג'סתי מספיק, בשלישי ב-22:00 יש הקרנה נוספת בבית שמואל.
מותשת נרדמתי ב"קרובים" של אישטבאן סאבו, גם הוא מתארח בפסטיבל, והצלחתי להתעורר ל"מכתבים לאמריקה" הישראלי של חנן פלד עם רמי הויברגר ויבגניה דודינה על התבגרות בשנות השישים בחסות הורים ניצולי שואה. יפרוט פה על הרבה מיתרים.

בתוכניותיי היום (ומי יודע אם לא יתהפכו)
"בחברתו של חתול מת" – על קבוצת הומלסים יוצאי בריה"מ בפארק בדרום תל אביב, 19:00 מרכז מורשת בגין

"מכוון הפסנתרים של רעידות האדמה" – אירופה לפני 200 שנה, וממציא מרושע מגלה את סוד נעורי הנצח. ביימו טימותי וסטיבן קיי. הרבה: אנימציה. דרושה: סבלנות. 11:00, סינמטק 1.

"אביבה אהובתי" של שמי זרחין, האיש שהביא לעולם את "לילסדה". אביבה, מבשלת בבית מלון בטבריה, עומדת להפוך לסופרת. עם אסי לוי, רותם אבוהב ולבנה פינקלשטיין.

ולא לשכוח בגדים חמים. קר בלילה בחוץ, קר במשך היום