כושר קרבי

אני מרשה לעצמי להמיר את ההגדרה שלי כ"אובססיבית" ל"מתמידה". מה ההבדל בין שתי ההגדרות האלו? התמדה היא כמובן מושג חיובי, ואובססיביות – שלילי. והשאלה היא כזאת: האם התמדה בפעילות גופנית, קרי כושר, במשך עשר שנים ברציפות, 4-6 פעמים בשבוע נחשבת חיובית או שלילית? האם זאת סיבה להעביר את המחוג הקטלני לכיוון האובסס? מנקודת המבט שלי ברור שלא, אבל כמו שהתברר לי לא פעם בשנות קיומי ההולכות ומתרבות, ההתבוננות שלי בעולם היא קצת, איך להגיד את זה, ייחודית, כדי לא להעליב את עצמי.

כבר שמעתי את הפלפול המתמטי הבא: אם תחַשבי את כל הזמן בו עשית כושר במהלך השנים לזמן שיתווסף לחייך, כלומר להארכת תוחלת החיים שלך כתוצאה מכך, תמצאי שיש הקבלה בין שני המספרים. אני מוצאת בכך דמגוגיה זולה, ובכלל, אני נהנית ללכת למכון באשר הוא. זו לא מטלה או עונש עבורי, ואני לא רואה הרבה פעילויות (אלא אם אין לי ברירה מחמת מחויבויות כאלו ואחרות) שיכולות להחליף את המכון.

לזכותי ייאמר שאני מגוונת. אחרי די הרבה שנים בסטודיו (זה שיש בו רק נשים ושעוסק בהצרת היקפים וחיטובים) הוספתי לעצמי יוגה. התחלתי באיינגר, היה קשה, אבל למדתי שם כמה יסודות חשובים. אחרי שנתיים משולבות עזבתי את הסטודיו ונשארתי עם האיינגר, אבל להבדיל מהסטודיו, שם הייתי חניכה מצטיינת התברר שלא על היוגה תהיה תהילתי, שאני לא מהווה תחרות למהרישי יוגה וגם לא לענת צחור, ושלנצח אשאר בינונית ואספוג נאצות ממדריכיי. עכשיו תגידו, מה זה השיפוטיות הזאת, ממתי ביוגה בונים על הישגיות? על פניו בטח שלא, אבל אני, זה מה שמניע (ולפעמים מניא) אותי בחיים (ולא נראה לי שאני יחידה). ונאצות ממדריכים? ביוגה? נכון, לא מתאים ולא יפה ולא יאה, אבל יש מקומות כאלו.

אז נטשתי את האיינגר ועברתי למכון כושר, מוסד שתמיד נרתעתי ממנו. כדי לצמצם את נקודות החיכוך ביני לבין המכון בחרתי רק בשיעורי פילאטיס ויוגה, והדרתי רגליי מאולמות המכשירים המפחידים. שינוי נוסף בחיים הכריח אותי להחליף מכון, בחרתי באותה מתכונת, וכך מצאתי את עצמי מדשדשת באותה רמה ביוגה (אם כי עברנו לאשטנגה) ואף בפילאטיס, כולל סיפוח יצור הכלאיים עליו למדתם ב"עקרות בית נואשות", יוגילאטיס, עוד שנה נוספת. זהו, הגיע הזמן לשינוי והופ, נגמר המנוי.

ומעכשיו אני במכון כושר חדש עם מכשירים עוד יותר חדשים, אחרי מבדק מצמרר במכשיר מהפכני ועתידני מקפיא דם שהותיר אותי על הקרשים. עשר שנים, ומה הממצאים? שמסת השריר שלי נמוכה מדיי ושישבני מרופד מדיי, וזאת, למרות אחוזי שומן ומשקל נדירים בנמיכותם. לאן אוליך את הבושה? אבל לא אובססיבית, סליחה, מתמידנית כמוני תתייאש: נכון שבמקום לאולימפיאדת החובבים הבאה, אני מצטרפת עכשיו לאינקוויזיציית המכשירים ממנה ניסיתי להימנע, נכון שאכפיל את שעות הכושר השבועיות שלי, אבל בסוף בסוף בסוף אוכל לתרום את גופי למדע ועל בוהני השמאלית תופיע התגית "עשתה כושר במשך 50 שנה ברציפות, צמצמה היקפים, הפחיתה את אחוזי השומן למינימום וג'ניפר לופז התאבדה אחרי שחזתה בישבנה". ואז אדע שעשיתי את זה.