רואה 6:6

או לפחות אראה. אני יודעת שזו חוצפה מאוד גדולה מצדי להתלונן על הראייה שלי, אבל ככה זה, כשמתרגלים לטוב נוטים להתפנק ולהתלונן כשמשהו, ולו הקטן ביותר, משתבש. רק לפני ארבע שנים התברר שהתקלקלו עיניי, לראשונה בחיים. שעות, שלא לומר שנות המחשב המרובות, שעות הקולנוע והטלוויזיה חיבלו באיבר הכי מוצלח שלי, בשריר הכי מפותח, הכי מושלם איתו נולדתי.

תוצאות הבדיקה קבעו חד משמעית: עדשות שמידתן חצי בכל עין ועין. לא כולל העין השלישית. היה זה יום אבל לאומי בחיי, שהוביל למשבר נפשי כבד: היאך זה מתעקשת מערכת כה דומיננטית בחיי לבגוד בי? לא חשוב שכאמור וכידוע הוסיפו המשקפיים נופך אינטלקטואלי ללוק הכללי ונראיתי כאילו נולדתי איתם (הדימוי, התדמית וכו'), אני מצאתי בכך סיבות מצוינות לקונן על מצבי הקיומי החדש והאכזר.

באותו זמן גם התחלתי להשתמש בתירוץ ההוא שכולם משתמשים בו כשהם לא אומרים שלום ברחוב לאנשים מוכרים: אני לא רואה טוב. כלומר זה לא תירוץ, זאת אמת, והמבוכה גדולה, מאחר שברחוב אני או עם משקפיי שמש מתוגברי מספר, או בלילה עם משקפיי ראייה (אופניים וזה, צריך לדעת לאן רוכבים), אבל ברגע שאני נכנסת לחדר כלשהו או לאולם, בעיקר אחרי שהסרתי את המשקפיים (אני לא יכולה להסתכל על מישהו שעומד במרחק מטר ממני איתם, וגם לא לקרוא כמובן, או כל פעולה אחרת שדורשת התבוננות קרובה), הדמויות העומדות במרחק מטרים ממני מטושטשות להפליא.

דבריי אלו עוררו תימהון לא פעם: איך ייתכן שהמרחק בין אפס לחצי מספר כל כך גדול? מה יגידו או מה יעשו אנשים שמספר העדשות שלהם הוא 3, 4, 2 וחצי וכו'? והצילינדר, מה איתו (לא יודעת מה זה אומר, צילינדר, ואני מקווה שלא אצטרך לדעת)? אבל כן, מתברר שבין אפס לחצי במשקפיים פעורה תהום, לפחות אצלי.

כבר ראיתי סרטים תיעודיים על צלמים עיוורים, ויש לי אפילו רעיון, סרט תיעודי על מבקר קולנוע שמתעוור, שצריך לכלול מבקרי קולנוע וטלוויזיה עם בעיות ראייה כאלו ואחרות, ואולי צריך להרחיב את היריעה גם למבקרי אמנות. תוך כדי התחקיר הייתי בטח מוצאת מבקר ריחות עיוור שהייתי יכולה לנגד למבקרים החזותיים. אה, עוד רעיון שיירד לטמיון (הידעתם שטמיון הוא אוצר הממשלה?) כמובן.

והבוקר הלכתי סוף סוף לבדוק מה מצב הראייה שוב, מאחר שהרגשתי שהעניינים אינם כתמול שלשום. עוד תוצאה מרה לא איחרה לבוא: מספרך עלה ברבע. בשתי העיניים. וכעת אני עומדת על המספר המדהים שלושת רבעי. נאה-יאה הוא. לא סיבה למשבר נפשי חדש ולאבל מתקדם?
הנחמה: אמרה לי הבדקנית, בתשובה לשאלתי המציקנית: לאור מצבך, עד שתזדקקי למשקפיי קריאה עוד יעברו שנים רבות. רווח לי. 

ובכל זאת, אני חושבת שהגיע הזמן שאקרא את על העיוורון.
מה? איך עוד לא קראת? כן, מצב הקריאה שלי בשנים האחרונות אינו משביע רצון ולא משהו להתגאות בו. אולי בקרוב אוכל לקרוא יותר.