רואה 6:6

או לפחות אראה. אני יודעת שזו חוצפה מאוד גדולה מצדי להתלונן על הראייה שלי, אבל ככה זה, כשמתרגלים לטוב נוטים להתפנק ולהתלונן כשמשהו, ולו הקטן ביותר, משתבש. רק לפני ארבע שנים התברר שהתקלקלו עיניי, לראשונה בחיים. שעות, שלא לומר שנות המחשב המרובות, שעות הקולנוע והטלוויזיה חיבלו באיבר הכי מוצלח שלי, בשריר הכי מפותח, הכי מושלם איתו נולדתי.

תוצאות הבדיקה קבעו חד משמעית: עדשות שמידתן חצי בכל עין ועין. לא כולל העין השלישית. היה זה יום אבל לאומי בחיי, שהוביל למשבר נפשי כבד: היאך זה מתעקשת מערכת כה דומיננטית בחיי לבגוד בי? לא חשוב שכאמור וכידוע הוסיפו המשקפיים נופך אינטלקטואלי ללוק הכללי ונראיתי כאילו נולדתי איתם (הדימוי, התדמית וכו'), אני מצאתי בכך סיבות מצוינות לקונן על מצבי הקיומי החדש והאכזר.

באותו זמן גם התחלתי להשתמש בתירוץ ההוא שכולם משתמשים בו כשהם לא אומרים שלום ברחוב לאנשים מוכרים: אני לא רואה טוב. כלומר זה לא תירוץ, זאת אמת, והמבוכה גדולה, מאחר שברחוב אני או עם משקפיי שמש מתוגברי מספר, או בלילה עם משקפיי ראייה (אופניים וזה, צריך לדעת לאן רוכבים), אבל ברגע שאני נכנסת לחדר כלשהו או לאולם, בעיקר אחרי שהסרתי את המשקפיים (אני לא יכולה להסתכל על מישהו שעומד במרחק מטר ממני איתם, וגם לא לקרוא כמובן, או כל פעולה אחרת שדורשת התבוננות קרובה), הדמויות העומדות במרחק מטרים ממני מטושטשות להפליא.

דבריי אלו עוררו תימהון לא פעם: איך ייתכן שהמרחק בין אפס לחצי מספר כל כך גדול? מה יגידו או מה יעשו אנשים שמספר העדשות שלהם הוא 3, 4, 2 וחצי וכו'? והצילינדר, מה איתו (לא יודעת מה זה אומר, צילינדר, ואני מקווה שלא אצטרך לדעת)? אבל כן, מתברר שבין אפס לחצי במשקפיים פעורה תהום, לפחות אצלי.

כבר ראיתי סרטים תיעודיים על צלמים עיוורים, ויש לי אפילו רעיון, סרט תיעודי על מבקר קולנוע שמתעוור, שצריך לכלול מבקרי קולנוע וטלוויזיה עם בעיות ראייה כאלו ואחרות, ואולי צריך להרחיב את היריעה גם למבקרי אמנות. תוך כדי התחקיר הייתי בטח מוצאת מבקר ריחות עיוור שהייתי יכולה לנגד למבקרים החזותיים. אה, עוד רעיון שיירד לטמיון (הידעתם שטמיון הוא אוצר הממשלה?) כמובן.

והבוקר הלכתי סוף סוף לבדוק מה מצב הראייה שוב, מאחר שהרגשתי שהעניינים אינם כתמול שלשום. עוד תוצאה מרה לא איחרה לבוא: מספרך עלה ברבע. בשתי העיניים. וכעת אני עומדת על המספר המדהים שלושת רבעי. נאה-יאה הוא. לא סיבה למשבר נפשי חדש ולאבל מתקדם?
הנחמה: אמרה לי הבדקנית, בתשובה לשאלתי המציקנית: לאור מצבך, עד שתזדקקי למשקפיי קריאה עוד יעברו שנים רבות. רווח לי. 

ובכל זאת, אני חושבת שהגיע הזמן שאקרא את על העיוורון.
מה? איך עוד לא קראת? כן, מצב הקריאה שלי בשנים האחרונות אינו משביע רצון ולא משהו להתגאות בו. אולי בקרוב אוכל לקרוא יותר.

16 מחשבות על “רואה 6:6

  1. העיוורון שמתואר בספר "על העיוורון" (זה לא ספויילר. הכל ברור כבר בהתחלה), הוא עיוורון לבן (ולא שחור או מטושטש).
    עיוורון לבן הוא כמו פלאש בעיניים. כמו מסך הקולנוע לפני (ובתום) ההקרנה. זה עיוורון של עודף ראייה, לא של חוסר. אפשר לבנות עליו עוד רעיון לסרט תיעודי: מה רואים מבקרי קולנוע בזמן שהם לא צופים בקולנוע.
    2: אח, שלושת רבעי. מזכיר את כתה י' (פלוס צילינדר).

  2. 1. את תאשימי את הקולנוע או הספרים והמחשב, זה כמעט אך ורק גנטיקה

    2. זה נדיר, אבל קורה שהראייה הולכת ומשתפרת עד לחזרה ל 6:6

    3. למי שאוהב ומסתדר (ואני לא) עדשות הן פתרון נהדר

  3. זה בסדר,
    זה ספר די משמים
    אלגוריה פשטנית להמונים.
    עדיף לקרוא במקום את האיש במבוך של סילברברג

  4. שאני מתלוננת על מה שרבים עוברים בכיתה ו' או י' בעוד אני רחוקה משם ברמות שלא ישוערו.
    ולרב השובב:
    לא זה מה שאומרים האופטימטריסטים. וההוכחה: בדיוק בתחום הזה מצבי הגנטי משובח פלוס.
    והוכחה 2: עיין בדבריו של יונתן, למספר חצי מגיעים לרוב בשנות העשרה/עשרים מוקדמות גג.

    עדשות מתאימות למי שמרכיב משקפיים כל היום, לא לראייה למרחוק בלבד.

  5. הזכרת לי את סרטו (מבין הראשונים) של קורסאוה על צייד המאבד את ראייתו – קיומו, את זוכרת את שם הסרט?
    ולענין, משקפים מסתירים את הקמטוטים – ראי את הצד הטוב של זה.

  6. מה זה?
    כמו שכתבתי, כשאני עומדת (או יושבת) בקרבת אנשים אני בלי משקפיים, א. כי אני רואה היטב מקרוב
    ב. כי המשקפיים מיועדים לראייה מרחוק

  7. כממושקף זה כמחצית מחיי (מגיל 15) ירד לי המספר לפני כשנתיים ממינוס 4.5 למינוס 3.25. (אם כי בעין השנייה המספר עלה קלות מ-0.75 ל-1.25).
    מזה כמה חודשים אני עם עדשות רכות. לפני מספר שנים הייתי כמה חודשים עם קשות אבל נמאס לי מכל התחזוקה ומהרגשת ה"שערה בעין". לשמחתי הרבה עם העדשות הרכות, לאחר תקופת הסתגלות קצרצרה (ימים ספורים) התרגלתי במהירות.

  8. ראיתי לפני כמה שנים סרט תיעודי על בחורה ישראלית עיוורת מלידה שרצתה ללמוד קולנוע.
    אני לא זוכר פרטים על הסרט כסרט, אלא על הגיבורה שלו.
    מה שהיה מאד מצער זה חוסר המודעות המדהים שלה.
    זה היה כל כך נואש ופתטי.
    אני זוכר שיחה שלה עם דיקן אוניברסיטה או מישהו בתפקיד דומה, שקיים איתה שיחה בלתי אפשרית.
    אם אני זוכר נכון, אח"כ היא ניסתה להירשם ללימודי קולנוע בחו"ל.
    היה גם סרט אוסטרלי עלילתי די מעניין על יחסים בין בחור עיוור ועוזרת הבית שלו.
    וחוץ מזה את ודאי מכירה אנשים שונים שעיניים בקודקודם, אבל אינם רואים.
    ובל נשכח את המשל על העיוור שמוביל את הטיפש (באנגלית זה נשמע יותר טוב. אין לך בעיות שמיעה, נכון ? (-: )

  9. חזור שנית?

    אבל ראה, כמו שפיקחים יכולים להיות עיוורים, כך עיוורים יכולים להיות פיקחים, לא?

  10. או שכדאי לבדוק אם צריך כבר להחליף את המכשיר. או אולי להוסיף גם לאוזן השנייה.
    ובעניין פיקחון ועיוורון, משום מה זה מזכיר לי את החידה/בדיחה העתיקה:
    מה ההבדל בין פיל לפסנתר ?
    פסנתר אפשר להפיל, אבל פיל אי אפשר לפסנתר.

  11. דרוש שינוי דחוף בהתייחסות הכותבת למשקפיים. ובמילים אחרות: דבורית, מה קרה לך? אחרי תקופת הסתגלות קצרה,תביני שזכית באביזר נוי מן המעלה הראשונה, אשר עשוי לשדרג את הלוק הכללי שלך לאין שיעור. ו…לא, אני לא מדבר על הבנאליה הרגילה של אישה ממושקפת היא יותר אטרקטיבית כי היא משדרת איזה חוסר אונים ובלבול. בכלל לא. היום אפשר "לשדר" מה שרוצים,לאו דווקא "אינטלקטואליות", העיקר שיש לך טעם טוב, או חבר/ה עם טעם כזה, שיעזור לך לבחור את הזוג (ורצוי יותר מאחד) שיעשה פלאים להופעתך.(ולא שיש תלונות). אמרי מעתה: משקפיים הם עדי,נפלה בחלקך הזכות הטבעית לענוד עדי משובח זה, בדיוק בגיל המתאים, ופה אומר משהוא על עצמי. גיל 12 או 13. אני ואימי אצל איזה אופטומטריסט ישיש.משקפי הראשונים. אני רק רוצה לברוח משם. ברור שאמא והוא בוחרים לי את המסגרת. אני יוצא עם מתקן אימתני , מכוער ומבהיל על פני. קטסטרופה רצינית שהשפיעה (ולא רק היא, כמובן), על כל התחום האינטימי בגיל הרגיש ההוא. והתמונות יעידו.
    בסיכום:משקפיים? עדי רב יופי.ברכות!!!

  12. 1. המשקפיים אינם מהיום, זוהי עצירת ביניים לדבר עליהם

    2. אני בוחרת הכל לבד, כולל מסגרות למשקפיים
    3. כאמור, שוב, אני מרכיבה אותם רק בחלק קטן של היממה מהסיבות שפורטו בהרחבה.

  13. אני אישית רואה 6:6.
    זה התחיל בכתה ג' עם 2:2 ולאט-לאט המספרים עלו עד שעכשיו, בגיל 25, זה 6 בעין ימין ו6 וקצת בשמאל.
    הקפיצה הראשונה מבלי-משקפיים לעם-משקפיים היא כנראה הקשה ביותר. אחרי זה אין כ"כ הבדל, בלי משקפיים אני מזהה אנשים טוב בערך כמו שזיהיתי כשהיה לי מספר 2-3. כולה קצת יותר מטושטש..

    אני עם המשקפיים כל הזמן בגלל שהעיניים לא אוהבות עדשות – ההרגשה היא כמו של אדם עם ראיה מושלמת. רק מה? אם אני רוצה "להתנתק" קצת, לכמה דקות, אפשר להוריד את המשקפיים ולהסתובב בעולם מעורפל שכזה, בלי סביבה אמיתית, רק הטשטוש. והתירוץ "לא ראיתי אותך, אני בלי משקפיים".
    זה נחמד.

    אגב, המשקפיים פעמיים הצילו אותי מעיוורון כילדה, פעם אחת לכל עין, כשבטעות העיפו דברים קשים בחוזקה הישר לתוך העין שלי. יש צלקות בגבות מזה אבל העין מתפקדת!

  14. אה, משקפיים. בכיתה ח' הגיעה הגנטיקה לומר לי שלום: שלושת רבעי. מינוס. בשתי העיניים. הכל היה טוב ויפה, עד שבקיץ בין כיתה י' ל-יא' הוא קפץ ל-2. מינוס. בשתי העיניים.
    כעת, לאחר נסיון של יותר משנה עם עדשות, חזרה למשקפיים וחוזר חלילה, יש לי פתרון נהדר:
    שמרי לך זוג, אפשר ללא מסגרת, כך שלא ישנה את מבנה הפנים (כמו שלי. ברור): כך את נראית אינטיליגנטית לאללה. ועדשות? שמרי קופסא (אני נמנית על המצדדים ב-א' ולא ב-ה') של חד-פעמיות למקרים ותגובות.
    אנחנו, המשקפופרים, חכמים יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s