מה זה בלוג?

כמה מוזר, עכשיו כבר לא מזמינים אותי לדבר על קולנוע, על אוסקרים או על אמ"ים (שקר. כן הזמינו, לא צפיתי) או על לא-רוצה-ילדים (אל תזמינו, גמרתי עם זה).
הספציאליטה החדש שלי בטלוויזיה הוא בלוגים. ומאחר שיום הבלוג הבינלאומי היום אסיר את משקפי השמש ואגיע לאולפן ערוץ 10 בעוד כשעתיים, כלומר 8:40. יותר מזה אני לא מבטיחה כלום.

חזרתי. היה קצרצר. הקסאמים בשדרות ורון ארד השתלטו על זמני. בכל זאת, סדרי עדיפויות.

בדרך חזרה מראיין אותי נהג המונית:
היית בתוכנית הבוקר?
כן.
קובי ולינוי תותחים.
נכון.
על מה דיברת?
על בלוגים.
מה? זה קשור לגוגל?
לא בדיוק.
מה זה בלוג? פעם ראשונה אני שומע את המילה הזאת.
אה, זה מין אתר כזה, אישי, מין יומן באינטרנט.
אז זה כן קשור לאינטרנט! ניחשתי! על מה כותבים?
כל אחד כותב על מה שהוא רוצה.
המחשבים והאינטרנט שינו את העולם, אני אומר לך.
נכון.

(קריאת ביניים: לא יכולת להיות יותר קואופרטיבית עם הנהג? אני: קשה לי)

 

ימים קפואים

"ימים קפואים", סרט ישראלי בשחור לבן עלה אתמול בבתי הקולנוע. אני מלווה אותו נפעמת מהפעם הראשונה בו צפיתי בו בפסטיבל הקולנוע בחיפה. אחרי הפסטיבל, בנובמבר האחרון, התפרסם ראיון שלי עם הבמאי, דני לרנר, והשבוע עם השחקנית, ענת קלאוזנר, שזה הפיצ'ר הראשון שלה, והיא, אם להיצמד לקלישאות, הדבר הבא. כששאלתי אותה בראיון אם היא רואה עצמה כאיילת זורר החדשה, אמרה שלא, מה פתאום, היא ענת קלאוזנר הישנה. יפה.
לא רוצה לחזור על כל שבחיו של הסרט (בשביל זה יש לינק), אבל אני מאוד מקווה שהוא ידלג על משוכת השחור לבן והשחקנית הלא מוכרת בינתיים.
ואם להיות תקיפה ונחרצת, לכו לכו לכו. אני נורא רוצה ש"ימים קפואים" יצליח ומשוכנעת שאיש לא יוכל להישאר אדיש לחוויה.
ופה: לא רק אני מתלהבת, לשם שינוי.

על מחשבים וחתולים

אני לא אוהבת צילומים של חתולים בבלוגים (או בכלל), כולל השתפכויות של בעליהם, מאחר שהם מכוונים להיות גורפי חיבה אולטימטיביים, ותמיד מאלצים אותי לבדוק, רגע, הוא באמת יפה החתול הזה? או, מה בדיוק יפה בו? ומה הסיפור הזה, של חתולים יפים, למה הם מעוררים כל כך הרבה רגשות ואמפטיה? ואיך אני מוצאת את עצמי מסתכלת בכל זאת? ולמה אנשים לא מצלמים את הדגים, האוגרים או האיגואנות שלהם?

ובדיוק כמו שאני לא אוהבת סיפורי חתולים, אני לא אוהבת סיפורי מחשבים שמאנישים את המחשב, לפעמים מאלילים אותו, ואת כל מי שמספרים על הצרות שהוא עושה להם, איך הוא מתנהל על פי גחמות מוזרות, ומה עשו לו או היו עושים לו. כמו כן אני לא אוהבת אנשים שכותבים על המחשב החדש שלהם, ומגרגרים אליו כאילו היה חתול. אז מה, זה אומר שאני לא קוראת כל מילה על אנשים ומחשבים? בעיקר על המלחמות ביניהם, ובעת הצורך, כמו במקרה של גדי, מתה מקנאה?

כל זה בא כדי להצדיק את סיפור הלפ טופ החדש שלי, בבחינת נאה דורש, נאה לא מקיים. כלומר הוא כבר לא חדש. הוא בן חודשיים. והוא הראשון בחיי, הלפ טופ, אני מתכוונת. עד לפני כמה חודשים לא הבנתי למה לשבת בחדר העבודה הקטן שלי 20 שעות, מול נייח עצומימדים זה לא הדבר הכי טוב בעולם. עד לפני כמה חודשים לא הבנתי את השיפור בתנאים של לשבת מול הטלוויזיה/דיוידי עם מחשב, או לקחת אותו איתי לכל מקום, או לראיין בעזרתו. בסוף הבנתי ואף רכשתי. לא משהו, Lenovo צנוע, מועט פעלולים, שמשמש אותי לכתיבה ולנבירה באינטרנט, זה הכל. כמה כמה? כ-3,800 שקל. זול? זול. קל? לא ממש, 2,800 ק"ג. זערורי? גם לא. חמוד? כן, לפחות כמו החתולים.

בהתחלה היה העניין הזה עם הראוטר, כלומר הנתב שבעזרתו אפשר לשוטט עם הנייד ברחבי הבית בלי חוטים. על תלאות החיבור אדלג, על קשיי החיבור אחרי הפסקת חשמל קטלנית גם אוותר, רק אשיא עצה למי שעוד לא שם: לא לקנות ראוטר בחנות, אלא אם אתם מתמחים בדבר. עדיף פי אלף (לפשוטי העם, כמוני) דרך ספק האינטרנט, שגם יתקין אותו עבורכם וגם יתמוך בעת הצורך. ויש צורך.

בתום חודשיים של יחסים יציבים, כולל שבוע בירושלים בו בילינו יחד לקחתי אותו לבית קפה, לראיון. יותר עדיף מאשר להקליט, כך כבר הבנתי באיחור של כמה עשורים. מגיעים לקפה, פותחת המכסה, וכלום לא קורה. מסך שחור משחור. בתום כמה חבטות וכמה ליטופים הבנתי שזהו, אין על מה לדבר. עברתי לראיין עם נייר ועט, כמו בימים הטובים ההם (לא שהייתי שם).

עכשיו מתחיל הסיבוך: צריך להביא אותו למעבדות IBM בגבעת שמואל, כמעט סוף העולם מבחינתי. נדלג. שבוע ימים בילה ה-Le במעבדות. אתמול החזרתי אותו הביתה. מה קרה? החליפו לו לוח אם. אחח, האירוניה. לא קצת קיצוני, הוא רק בן חודשיים, אני שואלת את המעבדאי? קצת, אבל קורה. הנחמה האומללה שלי, לפחות לא אמרו לי "הוא בסדר גמור, מה את רוצה?"
***

תוספת: יומיים אחרי שכתבתי את הפוסט פגשתי סופסופ את ערספו אחרי שלא נפגשנו עידנים. היה שישי ערב, התברר שתל אביב סוגרת את דלתות בתי העינוגים שלה לקראת כניסת השבת (שערוריה), אבל בסוף מצאנו איזו רשת לשבת בה.
נדברנו שאיש איש יביא את לפטופו ונשווה נתונים. אני השתפנתי ברגע האחרון, והתברר שבצדק. יצירת המופת של האיש זערורית, שוקלת קילו שלוש מאות, משמיעה קולות גרגור נחמדים וגם מזהה אותו בעזרת טביעת אצבע. איפה אני ומפלצת ה-2,800 שלי, ואיפה הפורשה המחשבי ההוא.

איך לפתור בעיות חסרות פיתרון

מאחר שאני לא אשת מחשבים והידע שלי בתחום נרכש בדילוגים כבדים וחסרי חן בין המחשבים השונים שמשתדרגים לחיי, ולרוב לבד, תוך ניסוי וטעייה, ועוד טעייה ועוד אחת (או עד שמישהו מתנדב לעזור לי), אני סובלת מחוסר ביטחון חמור בעומדי מול צרות מחשביות כאלו ואחרות (וכמו שנבחן כבר באחד המחקרים, יותר נשים חושבות שהן אשמות בקרטועי המחשב). אחת הבעיות הקשות שעמדו בפניי בחודש האחרון הייתה התמודדות עם הוורדפרס, תוכנה לכתיבת בלוגים, לשם עברה ולווט

במשך 20 יום לא הבנתי למה השורות חורגות משוליי מסך העריכה, משייטות עם כל תנועה קלה, מצב בלתי אפשרי לעבודה שגרם לי לעסוק כמה שעות מדי יום בתהליך העלאת הפוסט לאוויר, לא כולל זמן כתיבה, וגם לעיוותים קשים במראה הפוסטים. לפחות עשרה אנשים המעורבים בעסקי הוורדפרס שמעו על מצוקותיי ולא הבינו מה מקורן, ו/או איך לפתור את הפגע-רע הזה.

בסוף בסוף, ברגע של צלילות, אינסטינקט או שכל ישר שהבקיע לרגע – הבנתי. פשוט צריך לצמצם את מסך העריכה לגודלו הטבעי, הבסיסי, ולא לנסות למתוח אותו בעזרת כנף בגדו הימנית התחתונה. למה איש מגאוני המחשב המקיפים אותי לא יכול היה לומר לי? כי אף אחד לא חשב על זה, כי, כך אני מתארת לעצמי, רכבת המחשבות שלהם דהרה קילומטר קדימה, מבלי לחשוב על הפשוט שבפתרונות. מסקנה, לפעמים הבורות (שלי) יכולה להיות חיובית. זה רק צעד אחד אחרי לבדוק אם התקע בשקע, לפני שמחליטים שהמקרר לא פועל.

ריקושטים

שבוע היומולדת הותיר בי את חותמו, ואירועים מיסטיים ממשיכים לאפוף אותי. למשל, צירוף מקרים מוזר בסרט "שיחות עם אישה אחרת" שעולה היום. שורה ראשונה ותחתונה: ראוי מאוד. הלנה בונהם קרטר ואהרן אקהרט נפגשים אחרי כמעט 20 שנה בחתונה מאוסה. המסך מפוצל לשניים, ומביא שתי נקודות מבט, לא בהכרח סותרות, של ההתרחשויות (הרחבה בשבוע הבא).
תוספת: י. סתיו ממש שנא את הסרט.
ואיפה האירוע המיסטי? החברה הצעירה של אקהרט, רקדנית יפה עליה מדברים בסרט בלי סוף נולדה ב-12 באוגוסט, וגם על כך חוזרת בונהם-קרטר לפחות עשר פעמים. מה הסיכויים? 1 ל-365? מעניין מה אומר התאריך הזה לתסריטאי או לבמאי. אני משוכנעת שזה לא תאריך שנבחר באופן אקראי.
"שיחות עם אישה אחרת" מוקרן רק בקולנוע דיזנגוף בתל אביב, ואפשר למצוא אותו גם בספריה (אבל בלי תרגום).

למי עוד היה יומולדת השבוע? להאלי ברי ולדניאל סטיל (14) לבן אפלק ולנפוליון (15) למדונה (16) לרוברט דה נירו, לשון פן, לדוני וולברג ולמרתה קולידג' היום (17), ולרוברט רדפורד ולשלי ווינטרס מחר (18) ולביל קלינטון, מתיו פרי ואדם ארקין בשבת (19). זהו, נגמר השבוע, מספיק עם האובססיה. עד שנה הבאה לפחות. 

עוד שלוש ביקורות מהשבועות האחרונים: 
כל מה שבחורה רוצה – מעניין
בריק – מעצבן
קליק – לזפזפ את החיים – (קצת) מטרחן

More than twist in my sobriety*

איזה רעיון משונה זה לחגוג את היום המציין באופן סמלי שנשארה לך פחות שנה לחיות.

נולדו ב-12 באוגוסט
פיטר קראוזה
ססיל בי. דה מיל
מארק קנופלר
פט מתיני
* טניטה טיקראם
אני.

מה עוד קרה
ליל המשוררים הנרצחים 
טיסת ג'פן איירליינס מתרסקת
וודסטוק עובר לניו יורק

נולדו מחר, 13 באוגוסט
אלפרד היצ'קוק
פידל קסטרו

what's love got to do with it

חשבתי חשבתי חשבתי מה יש לי להגיד על ט"ו באב. האמת? כלום.

חיפשתי ציטוט. בסוף מצאתי אחד מושלם.

"בחור אחד, חולה נצחי, אהב נערה, והיא רק חיבבה אותו. זמן-מה נפגשו ואפילו התנשקו. איך זה קרה? לגבי החולה הדבר מובן, הוא אהב אותה אהבה עזה. לגבי הנערה האהובה ניתן להסביר שהיא הכירה את הבחור בתקופת-ביניים שלה, בין שתי אהבות, והחולה הנצחי ניצל את האתנחתא הקטנה בחייה ונכנס לתוכם כאוהב מבלי שהאהובה תכהה בעדו. והחולה נכנס ונכנס, דחק עצמו פנימה לתוך חיי הנערה האהובה, תחילה מכניס אצבע, אחר-כך יד, כתף, ראש, מזמן עצמו לשרבב את כל כולו, והאהובה מסתכלת בו בקצת חיבה וקצת השתוממות וצוחקת צחוק עדין שהחולה הנצחי מפרש אותו כהנאה מבודחת למראהו הפיקנטי המשתוקק".

. . .ואז יש עוד 26 עמודים של סבל, ומגיע הסוף.

"…ומאחורי הפנים הנה צפים ועולים גם מכרים ישנים נושנים, המהלומה המפתיעה על שלא באה אליו באותו ערב, לפני שנים, והחרטה האינסופית על שלא דפק אצלה בלילה ההוא על הדלת, והצער הכוסס על כל הזמנים וכל המקומות אשר בעולמנו בהם יכולה היתה להיות שלו ולא היתה.

"וכך, באיזה תהליך מוזר ונעלם, כמעט בלתי מוחש, ובעודו שוכב על מיטתו, נעלמה לה הריצה למרחקים בינוניים, נעלם לו עיקר חייו של החולה הנצחי, נעלם הכל, הכל, מלבד דמות אחת ששבה ומבקיעה לקראתו מכל תמונת-דמיון, מכל רסיס חלום ומחשבה, והיא זוהרת וממשית ונפלאה מתמיד, ומחייכת אליו חיוך שלא יחדל להכאיב לו לעולם, והיא צועדת לקראתו, ועוד מעט – עוד מעט נצחי – תהיה בזרועותיו".

("החולה הנצחי והאהובה", חנוך לוין, 1976)

 

לא רוצה, גרסת הבמאי

 

לא ילדים, לא חתונה, מה את כן רוצה? רק שתתנו לחיות בשקט

ארבע בבוקר, חמש בבוקר, שש, שבע, שמונה או תשע. לוח הזמנים שלי מנוהל על ידי בנאדם אחד בלבד. אני. אין איש שאני צריכה להעיר, או לקחת לגן או לבית הספר, אין שום נפש חיה שאני צריכה להכין לה ארוחת בוקר, אין שום ארגון דו-ראשי שאני צריכה להיות צמודה אליו. הכל תלוי רק בי, בסדר היום שלי, בעבודה שעלי לבצע, בזמן שבו אני רוצה ללכת לחדר הכושר, או בסידורים המעצבנים שצריך לעשות, אותן בירוקרטיות מנג'סות של החיים. מבחינתי, השקט שבו מתנהלים חיי הוא האושר הכי גדול שיש לי, מצב קיומי נבחר וסטטי שלא הייתי רוצה להחליף בשום מצב אחר.

את אותו שקט גדול שאנשים מפחדים ממנו, את אותם רגעים, כלומר ימים ושנים שאני לבד לא מפר שום דבר, לא מחבל בו ולא פוגע בו. אין לי שום צורך לחלוק את הזמן הקצוב שלי פה עם עוד אנשים באופן רציף. כלומר מדי פעם, פה ושם, למשך כמה שעות, רצוי ספורות, זה בסדר ואפילו רצוי, אבל לא יותר מזה, ממש לא. אני צריכה שכל החפצים שלי יישארו באותו מקום, ובעיקר שאיש לא ינהל לי את לוח הזמנים. אם הייתי צריכה להתנהל על ידי לו"זים של אחרים לא הייתי מספיקה כמעט כלום ממש שאני מספיקה היום. אם הייתי צריכה לגדל ילדים לא היה לי זמן לעצמי, אם הייתי צריכה לחלוק את חיי עם מישהו או עם משהו, הייתי קמלה במהירות.

וזה בדיוק העניין: לא רוצה ילדים. לא רוצה להתחתן. מה תעשו לי? אה, אני יודעת, תגידו, בטח, היא לא יכולה, אף אחד לא רוצה להתחתן איתה, זה למה המציאה לעצמה מין תפיסת חיים שכזאת, מין אידיאולוגיה תמוהה כדי להסתיר את מגרעותיה ונכויותיה הרגשיות. אוקיי, ואיך זה מתחבר עם לא רוצה ילדים? או, תגידו, נו, היא לא ממש בסדר, אין דבר כזה, לא יכול להיות שיש אישה שלא רוצה ילדים. לא ייתכן שרחמה אינו הומה, או שהשעון הביולוגי שלה לא מקרקש, מתקתק, מצלצל או משהו.
ואתם לא היחידים, קראו מה אמר פרופ' שלמה משיח, אל פריון מקומי לורד לוי-ברזילאי שראיינה אותו להארץ לפני כשנה וחצי:

פרופסור משיח, שאלה אחרונה: האם אתה עדיין מחזיק בדעה שמי שלא מביא ילדים לעולם הוא מופרע?
"אני אמרתי את זה?"
כן, בוועדה בכנסת.
"אני לא זוכר. נדמה לי שאמרתי שהוא חריג או מעוות".
לפי הפרוטוקול אמרת "מופרעים".
"טוב, בסדר. אז אומר עכשיו כך: מתוך כל עשר נשים שבחרו לא להביא ילדים, תשע הן מעוותות, נרקיסיסטיות, אנוכיות בצורה קיצונית, משהו לא תקין אצלן. את לא חושבת ככה?"
לא.
"יש לך ילדים?"
לא.
"בת כמה את?"
ארבעים וחמש.
"את נשואה?"
כן.
"וזה, מבחירה?"
כן.
"ואת מרוצה מהחיים שלך?"
כן.
"את לא מרגישה צער, החמצה, תסכול? לא צובט לך לפעמים בלב כשאת רואה אמא עם ילד?"
לפעמים כן. אני מרגישה וחווה את המחיר של הבחירה שלי. בהחלט.
"נו, אז אם היית יכולה להחזיר את הגלגל אחורנית לגיל 30, לא היית מתחרטת? היית בוחרת אותו דבר?"
כן.
"הממ. עשית לי תרגיל מלוכלך, מה?"
לא. למה?
"את באמת לא נראית לי מופרעת. אז את כנראה האחת מתוך העשר, היוצאת דופן. אני עומד על הקביעה הקודמת שלי, הכרתי מספיק נשים בחיי. תשע האחרות יהיו מעוותות. אגב, אם את במקרה מתחרטת, אף פעם לא מאוחר מדי, תמיד יש מה לעשות, ויש לך הטלפון שלי, כן?"

אם מישהו לא הבין במקרה את דברי הפרופסור: "מתוך כל עשר נשים שבחרו לא להביא ילדים, תשע הן מעוותות, נרקיסיסטיות, אנוכיות בצורה קיצונית, משהו לא תקין אצלן".

למה בדיוק? מי קבע שלידה היא מאסט לכל אישה? על פי איזה קריטריונים עושה בעל המקצוע המכובד הזה את האבחון הנ"ל? כל אישה צריכה להשתמש באיברי הרבייה שלה כדי ללדת? שיהיה ברור מלכתחילה: אני לא יוצאת למלחמת חורמה כנגד הזכות ללדת. כל אישה שרוצה בכך רשאית ואף צריכה לעשות זאת. אבל הדגש שלי הוא על רוצה. לא "צריכה", לא "כך עושות כולן", לא "פרופ' משיח אמר", לא "כי פעם אצטער על כך", לא כי "ההורים לוחצים", לא כי "לכל החברות שלי יש", לא כי "מי יסעד אותי לעת זקנה", לא כי "זה יחזק את הקשר שלי עם בן זוגי" לא כדי "להרגיש אישה" ולא כדי, אלוהים ישמור "לתרום למאזן הדמוגרפי של ישראל". לא, לא ולא. כל אלו הם נימוקים קלוקלים, קרתנים, צרי אופקים, מותנים חברתית, קלישאיים, מטופשים ולא מתקבלים על הדעת.

אני רק מבקשת מהאמהות לעתיד לחשוב למה הן רוצות ילד, ואם בכלל הן רוצות בכך. אני מבינה שהדרישה הזו שלי מבני אדם לחשוב על משהו עצום שכזה, כשמדובר בפעולות שהרוב המכריע עושה מבלי להסס ומבלי להקדיש לכך דקת מחשבה קצת מוגזמות, אבל מה לעשות, קחו את זה כתרגיל הכרחי לחיים. הסיבות היחידות ללדת היא כי את רוצה לחוות את החוויה של הריון ולידה, ומשם כמובן להמשיך הלאה, ולגדל בן אדם (או כמה, לא משנה כרגע) כלומר עוד בן אדם חוץ ממך, מישהו שאת רוצה ויכולה לתת לו את כל מה שרק אפשר, מאהבה בלתי מוגבלת, ועד משאבים מכל הסוגים כדי שיוכל להתנהל בעולם ולמקסם את חוויית החיים שלו בו.

ומה איתי? אף אחד מהתנאים האלו לא מתקיים עבורי. כלומר, חיי מלאים ועשירים וסוערים וטעונים גם כך. אני עסוקה בלגדל את עצמי, משימה קשה מאוד, שלא מאפשרת לי להתמקד בגידולו של אדם נוסף. אני לא אומרת את זה בגאווה או בהתנשאות או בכל טון דומה, אלא פשוט מתארת את המצב. אין ולא הייתה בי אף פעם שום תשוקה להיכנס להריון, לטפח כרס מרשימה ומעוררת כבוד, ללדת או לגדל ילד. אף פעם. לא רק זה, אף פעם אין לי רגעי חרטה. אף לא לרגע. וכשאני רואה הורים וילדים? יופי, מקווה שהם מאושרים בחלקם, אם כי לא תמיד זה נראה כך.

הורים וילדים, זאת יודע כל אחד, יוצרים את מערכות היחסים הכי טעונות של המין אנושי, מערכות יחסים שמלוות את כולם, הורים כילדים מלידה עד המוות, ואפילו אחריו, אם מדובר בילדים שנשארים לחיות עוד כמה עשרות שנים אחרי הוריהם. ומערכות היחסים האלו הן במקרים רבים הרסניות במיוחד, ומוצצות מכל אחד, ולשני הכיוונים כמויות משאבים עצומות, אנרגיות חיים שלמות. כמות המחקרים, הספרים והסרטים שנעשו נכתבו ונוצרו על כך היא אינסופית, והשורה התחתונה לרוב מדכאת במיוחד: אין תקנה, אין דרך לפתור את הטרגדיה הבסיסית הכרוכה ביחסים האלו שאינם שוויוניים בשום שלב, שאפשר למצות אותה במשפט אחד, פולני במהותו, אבל כידוע כולנו פולנים: אני נתתי לך חיים והקרבתי את חיי למענך, ואת/ה תשלם/י על כך ביוקר כל חייך, כי לא אתן לך לשכוח את זה לרגע.

אני מסתכלת על הורים, על האופן בו חייהם סובבים סביב הילדים שלהם, ומתמלאת חלחלה. אני רואה הורים שחיים את חייהם דרך הילדים, שמשליכים עליהם את כל החרדות והתשוקות והמאוויים שלהם, שרואים בהם את כל מה שהם לא היו אף פעם, את כל מה שהם עצמם לא יהיו אף פעם ונחרדת. אני נזכרת בשנים בהן הייתי נתונה לביקורת אין סופית על התנהלותי מול המערכת הפרטית בה גדלתי, על הקובלנות האינסופיות על שאני לא מעריכה את כל מה שנעשה למעני, את החיים שהוקרבו כדי שאוכל לגדול ברווחה, ויודעת שאין שום סיכוי שאחזור על כך. והדרך היחידה לא לחזור על כך מבחינתי היא להימנע, פשוט להימנע מלהגיע למצב הזה. "אז ויתרת על ילדים?" שאלה אותי אחת הפסיכולוגיות שאצלן ביקרתי, לא, לא ויתרתי על כלום, לוותר זה כשאת רוצה במשהו ולא יכולה להשיג, איך אפשר לוותר על משהו שלא רצית אף פעם? אז לא, לא ויתרתי. לא רציתי, אני לא רוצה ולא ארצה.

אני לא שייכת לתנועה להיכחדות מרצון של המין האנושי שדוברה, לס נייט אמר בראיון ל-nrg "היכחדות אנושית מרצון היא החלופה ההומניטרית לאסונות אנושיים, לניצול חסר האחריות של משאבי כדור הארץ ולהכחדה של מיליוני מינים של בעלי חיים שבני האדם אחראים לה". אני גם לא משתייכת לNo Kidding , וגם לא לצ'ילד פרי,  או לאובר פופיוליישן, תנועות אמריקאיות שחבריהן מצדדים באי הבאת ילדים לעולם וגם מתראיינים על כך בכל פעם שהם מתבקשים. אני אפילו לא חברה בפורום נשים שלא רוצות ילדים של תפוז.

למה? כי אין לי שום צורך בקבוצת תמיכה שתחזק אותי על עמדתי, איתה אני שלמה בכל מאודי, בלי רגע אחד של חרטה. לא רק זה: אני משוכנעת שמי שזקוק לקבוצת תמיכה כדי להביע את עמדותיו אינו בטוח בהן במאת האחוזים. בחודשים האחרונים פנו אלי תחקירניות של שתי תוכניות טלוויזיה בבקשה שאתראיין על אי רצוני בילדים. הדבר שעלה משיחותי עם התחקירניות ושהפתיע אותי הוא שנשות הפורום הישראלי המדובר מסרבות להיחשף, כלומר להתראיין, ואפילו לדבר בטלפון עם התקשורת. עובדה מטרידה במיוחד, כאילו מדובר באיזשהו אותו קין שאסור ששאר החברה תראה אותו. אבל נשות הפורום הישראלי לא ממש לבד, כנראה. לפני חמש שנים פורסם הספר “The childless revolution” של מדלין צ'יין, העוסק בנשים אמריקאיות שהחליטו לא ללדת ובמחיר החברתי והנפשי שהן משלמות.

אולי זה בגלל הנרקסיזם הקיצוני שלי, כמו שמכנה אותו פרופ' משיח, אבל מעולם לא שילמתי מחיר על כך שאיני רוצה ילדים ולא עולה בדעתי שום סוג של תשלום עתידי שאני יכולה או עלולה לשלם. אולי בגלל שבחרתי לי סביבת חיים, כלומר חברת אנשים בה אין שום בעיה לאיש לשחות נגד הזרם, שכוללת, שלא יהיו אי הבנות, גם בעלי ילדים; אולי מאחר שאני איתנה בדעתי, אולי בגלל שאין שום נימוק שיכול להשפיע עלי, מאחר שכולם מופרכים ונשענים על התניות חברתיות ועל איזושהי תפיסה משונה של "הרוב קובע, ואם כולם עושים את זה סימן שזה טוב".

מאז ומתמיד, ליתר דיוק מגיל שש אני יודעת שאני לא רוצה ילדים. אני זוכרת בבהירות שאין שנייה לה את הרגע הזה, בו הכריזה תלמידת כיתה א' שהייתי בפני הוריי ההמומים, וכמה מהאורחים שלהם: "אני לא אהיה אמא". הוריי החיוורים ממילא החווירו עוד יותר, וניסו להסות את הילדה המשונה שגדלה בבית שלהם. מאיפה היא הגיעה זאתי, איך יש לה דעות כל כך מוזרות? מה פתאום ילדה בת שש אומרת דברים שכאלו? כנראה חשבו אז שזו גחמה של רגע, ושאני לא יודעת על מה אני מדברת. מפתיע, לפיכך, שכמה עשורים אחר כך אני דבקה בעמדותיי, גאה עד מאוד באותה בת שש. זה לא שלא שיחקתי בבובות (או לחילופין, שהייתה לי פלוגת חיילי עופרת וטנקים על בטריות). היו לי בובות, ואני יכולה לשחזר בבירור את הבובה  והעגלה שקיבלתי כשאחי נולד. זאת הייתה עגלה מהודרת, והייתי צועדת איתה לצד אמא שלי ואחי התינוק בגאווה די גדולה.

מאחר שלא עברתי עד היום שום טיפול היפנוטי אני לא יודעת בוודאות מה הביא אותי למחשבה ההיא. אני משערת, אם לנתח את עצמי בשטחיות, שתפיסתי (הילדית, ובהמשך הבוגרת) את המוות, ואת העובדה שכולנו נידונו לכלייה ביום מין הימים הביאה אותי לתגובה הפוכה – חוסר רצון להתבגר, פיזית הכוונה, ולהמשיך את הדור שיישאר כאן אחר לכתי. באופן פרדוקסלי, ובזמן שבני אדם נוהגים ללדת כדי להשאיר מעצמם סימן וזכר גנטי בעולם, אני העדפתי את הצד השני, הפיטר פני, ובהמשך האוסקר וויילדי, כמעין התרסה על כך שלכל דבר, כולל לי עצמי, למרבה התדהמה, יש תאריך תפוגה.

כששואלים אותי למה אני לא רוצה ילדים אני קודם כל עונה "למה כן"? כי כעיקרון אני לא מרגישה שום צורך, אפילו לא לשנייה, אפילו לא לרגע, אפילו לא כשאני אוחזת באהבה בתינוקות בני יומם של חברים שלי, או מדברת (בשמחה, יש לציין) עם ילדיהם הגדולים יותר, אין בי שום תשוקה שגם לי יהיה "אחד כזה". פשוט לא. אני חיה את חיי ללא ילדים כי אין לי שום רצון להקדיש 18 שנה או יותר לגידול ילד, וכי אני מעדיפה להשקיע את כל משאביי בעצמי. מה רע בכך? איזו תפיסה חברתית הופכת אותי למוקצה לפיכך? לתפיסתי, אני היא האדם החשוב ביותר ביקום שלי, וכדי למצות באופן המקסימלי את עצמי, את הקיום שלי, עליי לגדל את עצמי בלבד. וזוהי משימה לא פשוטה המצריכה ממני משרה רגשית מלאה, אם לא יותר.

בעבר נהגתי להוסיף במקום הזה בדיוק עוד כל מיני נימוקים כמו "לא כל אחד מוכשר לגדל ילדים", או "כדי לגדל ילדים צריך רשיון הורות", ואז כמובן צצה מיד השאלה מי ייתן את הרישיון, וכהנה. הצצה בכותרות העיתונים מדי יום ולאורך תקופה לא מפריכה את דבריי אלו אלא מאששת אותם באופן מיידי: כמות ההתעללות של הורים בילדיהם, המחדלים, האסונות, אי ההשגחה, הרשלנות, הרשעות, הטיפשות וחוסר הידע בגידול ילדים מוכחים בכל יום מחדש, ואני מתקשה לראות את מנגנוני החברה הקיימים מגינים על ילדים בפני המפגעים האלו.

אבל זאת לא הייתה תשובה מספקת לשאלה למה א-ני לא רוצה ילדים, שהרי איש אינו חושד בי, אני מקווה, ואף אני לא חושדת בעצמי שלא הייתי מעניקה לילד משלי את כל מה שרק הייתי יכולה, בצורה האופטימלית, וללא אף שגיאה הורית כמובן, או תחושת לך-מפה-נמאס לי-מי-צריך-אותך-בכלל. אני לא רוצה ילדים בדיוק כדי לא לעמוד בפני הדילמות האלו, כדי לא להעביר את חיי בחרדה מתמדת לגורלו של היצור הקטן וחסר הישע הזה שאני צריכה לדאוג לרווחתו ולכל מחסורו ולחינוכו ולגידולו, ובעיקר לדאגה הגדולה מכל – שיזכה למספיק אהבה ממני ומהעולם כדי לחיות בו בטוב באופן יחסי, ולא סתם לשרוד. מבחינתי, גידול ילד הוא מעמסה נפשית ופיזית וכלכלית גדולה מדי, גדולה מכדי שארצה לעמוד בה, גדולה מכדי שארצה להשקיע בה את כל משאביי. אני לא רוצה להעביר לאף אדם את המטען האישיותי והרגשי המכביד שלי, זה שהועבר אלי מתוקף הצו הגנטי והסביבתי, אני רוצה לעצור את השרשרת הזו כאן ועכשיו.

השאלה היחידה שכן עולה בדעתי לפרקים היא כזו: אם את אוהבת לחיות, אני אומרת לעצמי, ואם למרות כל התלאות והקשיים והאומללות האינהרנטית שבחיים לא היית מוותרת על החוויה הזו, למה שלא תעניקי אותה לעוד מישהו, למה שלא תתני את האופציה לחיות לעוד אדם? בתיאוריה, נכון, אלא שלמעשה, כאמור, אין בי טיפת רצון, עניין, תשוקה, ערגה או קצה קצהו של משאב לא מנוצל כדי שאעשה את זה. המשימה הזאת גדולה מדי עבורי, ובעיקר בעיקר, לא מעניינת אותי. ולכן, ככל הנראה, יצטרך העולם להמשיך את דרכו לאנשהו, אני מקווה שלמקום טוב, אם כי אני סקפטית, מבלי שאפיץ את הגנים שלי הלאה. יש שיגידו (אני מקווה לפחות שיש שיגידו) שקצת חבל, ואולי הם אפילו צודקים, אבל זה לא יכול להוות נימוק משכנע עבורי.

וגם לא חתונה, חו"ח

ועכשיו, אחרי שהשארתי מאחורי את הסלע העצום הזה והסברתי כל כך יפה למה אני לא רוצה ילדים, מה הבעייה כבר לקבל את העובדה המוצקה שחתונה, על כל הכרוך בה, היא אחד הטקסים המטופשים ביותר שהמין האנושי המציא? ראשית, ככלל, אני משתדלת מאוד להדיר את רגליי מהאירוע הזה, ששוב, מגיל צעיר מאוד גרם לי לדחייה ורתיעה עצומות, בגלל הצביעות והגועל הכרוכים בו. המינון שהצלחתי לארגן את חיי לפיו בבגרותי הוא חתונה פעם בשלוש-חמש שנים. האנשים שלחתונתם אני מגיעה יהיו מהמעגל הסופר-ראשון בחיי, ומאחר שממילא המעגלים שלי קטנים זה קל לי מאוד, אם כי בדרך ייתכן שכמה חברויות נפלו חלל על רקע זה.

ודווקא הייתי ממש עכשיו בחתונה אחת ואפילו התרגשתי בה ועיניי הוצפו לא פעם, ומאחר שהיה זה טקס רפורמי גם זכיתי לשמש כעדה ולחתום על הכתובה הכתובה ברוח השוויון, כך שלא יכולתי שלהיות לא מרוצה, לפחות מהחלק הזה. אלא מה, למה להשקיע כל כך הרבה כסף, שלא קיים ברוב המקרים, באירוע שרק במקרים נדירים לא ייראה כמו עשרתלפים כמוהו, למה לעבור את כל העינויים והגיהנומים האלו? הכל כדי להראות שגם לכם יש כסף ושגם אתם יכולים להשקיע ולפזר חסכונות של חיים שלמים בכמה שעות? זה לא קצת משונה? אני מבינה שטקסים הם חלק אינטגרלי מחיי המין האנושי, ושטקסים עוזרים לכונן סדר חברתי ולשייך את הנוטלים בהם חלק למעמד מסוים, אבל חוץ מלהסתכל עליהם מהצד בגיחוך, אין לי שום עניין בכך, למעט זה האנתרופולגי, וגם הוא הולך וכלה.

ונניח שנהגתם לפי עצתי המשתמעת ולא השקעתם ממון מופרך ומופרז באירוע שצריך היה להצהיר בפני כל העולם, הנה עשינו את זה, הנה הצלחנו למצוא מישהו לחלוק איתו את שארית חיינו (נניח) והנה אנחנו מוכיחים כמה אנחנו שווים, והנה גם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לפזר את כספנו לרוח. נניח שהחלטתם על אירוע שיושקעו בו שני שקלים בלבד ושייערך על שפת הים בחסות טבעת של פחית קוקה קולה, כשמסביבכם 20 איש ורב אחד מהוה וכלל לא טרנדי, שכנף קפוטתו כבר ידע ימים יפים יותר.

למה צריך בכלל את טקס הקניין הזה, את ההצהרה החברתית קבל עם של שייכות? אסביר לכם למה, כלומר אסביר בדיוק את מה שמסבירים לי: "כדי למסד את הקשר", או "כדי להתקדם הלאה איתו". כן, בדיוק כך. זוגות מתחתנים, כך בתיאוריה לפחות, מצהירים בזאת כלפי כל העולם שהם שייכים אחד לשני, ואינם פנויים יותר למסעות היכרות המובילים לקשר רומנטי, מכל סוג שהוא. זוגות שעושים את זה מכריזים "הנה מצאנו, אנחנו לא לבד". ובכל זאת, למה צריך להתחתן לשם כך, לא מספיק לגור ביחד אם ממש מוכרחים (זה נורא קשה ומעיק, לא?), לפתוח חשבון בנק משותף (אם זה עושה לכם טוב בארנק) או ללדת ילד (אם אתם לא חושבים כמוני)? מתברר שלא.

מתברר שהפחד הנורא מלהיות לבד, או מכך שמי שנמצא לצדך יברח יום אחד כל עוד נפשו בו גורם לבני אדם לנסות לאחוז אחד בשני בשלשלאות, ומהי חתונה, לפחות בתיאוריה, בפרטנזיה או בשאיפה אם לא ניסיון למסמור היחסים לעד, או ליציקתם בבטון מזוין? העובדה שאחוזי הגירושין עולים לא מזיזה כנראה לאיש, ונשים, במקרים רבים יותר מדי לטעמי עדין מתחתנות כדי שיהיה להן "ביטחון כלכלי", וכדי שיהיה מי שידאג להן ויעבר אותן ויהפוך אותן ל"נשים מהוגנות", אם להשתמש בלשון ויקטוריאנית, כדי שירגישו שלמות וממומשות. כדי שימלאו את המשימה הראשונה במעלה של נשיותן – "לתפוס בעל" – והלוואי והציטוטים האלו שלי היו מופרכים או שייכים למאות קודמות ולתפיסה חברתית שאבד עליה הכלח.

ולמה גברים מתחתנים? לרוב מטעמי נוחות, כדי שיהיה מי שינהל את משק הבית עבורם, שידאג לאותה ארוחה חמה ולחולצה מגוהצת, וכדי שלפחות בתיאוריה יזכו לסקס זמין תמידית. בדיחה, נכון? בהחלט בדיחה, אבל קשה לי להאמין שבחלק גדול מהמקרים יש סיבות אחרות לנישואין, ותקנו אותי אם אני טועה. אה, אני יודעת מה תגידו, אהבה. נו באמת. לאור נסיון חיי העשיר ותצפית מרוכזת על מדגם סטטיסטי של כמה אלפי אנשים אני יכולה רק להגיד שאהבה היא בתחילת הדרך התפוצצות כימית והורמונלית במוח, ובהמשך, שלל אינטרסים מפוקפקים, כלכליים וחברתיים ופחד נורא ואיום מבדידות, מהחיים לבד.

יצא לי לבלות לא מעט בחברת זוגות ולהתבונן בהם ממרחק. והמחזה לא קל בשום אופן, ולא מעורר בי אפילו לרגע אחד את הרצון להיות באותו מעמד. הם מצדם כלל לא דוחקים בי, ומנקודת המבט שלי, אני יכולה להרגיש הרבה יותר מקורטוב של קנאה בי על אורחותיי. הטינה ההדדית, הקנטרנות, כל מטען הלילה הקודם ומאות ואלפי הלילות שעברו ביחד, היומיום השוחק, הילדים, המשכנתה, ההבדלים בסגנונות החיים בהתנהלות היומיומית, השנאות הקטנות, האכזבה הגלויה, השיחות הנוראיות בהן סכינים מחליפים את המילים, אלו הדברים היחידים שאני רואה כשאני מתבוננת בזוגות, לא שום דבר אחר. חיבה הדדית? חמלה? תשוקה? הערכה אין קץ? רצון לעזור ולתמוך ולהתנהל בשלווה אחד לצד השני? אולי זה קורה למשך כמה דקות בתחילתו של כל קשר, אבל מה שנראה לאחר מכן זה רק הצרימות הגדולות והקטנות, והנסיונות המטאפוריים או הממשיים לאחוז זה בגרונו של זה עד הנשימה האחרונה, או עד שמישהו יישבר קודם.

אז מה לעזאזל את רוצה, בטח תשאלו, שום דבר? את מעדיפה לחיות לבד לגמרי ולמות בודדה ככלב? לא בהכרח (כלומר חוץ מעניין המוות, שהוא בלתי פתיר, נדמה לי), ומה קורה בלילות שישי, כשהרחובות משתתקים לאט, וכל אחד מוצא לו את כמה בני האנוש הקרובים אליו כדי להסתופף ביחד? והחגים, החגים הארורים, גרונך לא נשנק? את לא מתייפחת לכרית שלך? ממש לא. אין כמו השקט הכללי כדי לשמח אותי. לפעמים אני מבלה בחברת אנשים באותם ימים או לילות, לפעמים לא. אין הבדל מבחינתי בין יום שישי לחג וליום חול, הכל כרגיל, אולי פחות סידורים ובירוקרטיות שצריך לבצע, זה הכל.

אבל רגע, אני משוכנעת שיש שביל ביניים, או למעשה כמה שבילים, ושאפשר לחלוק עם אנשים מסוימים כברת דרך בחיים פה ושם, מבלי להיות צמוד אליהם נון סטופ, מבלי להפוך לעול על צווארם, ומבלי שהם יהפכו לעול עבורך. אני פשוט מעדיפה לקבל את כל ההחלטות המהותיות בחיי כמו מתי לקום ומתי ללכת לישון, האם להפעיל את המזגן, באיזה שמיכה להתכסות עכשיו, איך לשלם חשבון טלפון ולאיזה לסופר ללכת, לאן לנסוע, מה לאכול ואיפה, מה לראות עכשיו בטלוויזיה, מתי לצאת מהבית ולאן לנסוע בחו"ל, בעצמי, מבלי להתחשב בדעתו של איש, ומבלי שאף אחד ייאלץ להתחשב בגחמותי. אני מדמיינת? מפנטזת? אין דבר כזה? כל אחד צריך מישהו? חיה בלה-לה לנד? כלומר בלא-לא לנד? יכול להיות, אבל לא רע לי בכלל, בחיי.

אה, כן, אבל רגע, יש מישהו שיכול לנסר לי את המוט של הווילון באמבטיה? סתם סתם, צוחקת, אפילו את זה אני עושה לבד.

את כל כך אגואיסטית!

הכתבה הזו עלתה אתמול בערב ל-ynet תחת משבצת "עלמה", המגזין שהזמין אותה ממני. ראיתי אותה (ברשת) רק הבוקר והייתי המומה ממספר התגובות, אם כי זה די מובן מאליו ומתבקש, בהתחשב בנושא הטעון.

כשלעצמי יש לי כמה בעיות איתה. ראשית נשבעתי שזאת הפעם האחרונה שאני כותבת על כך, מאחר שמיציתי את הנושא כבר מזמן. אין לי מה לומר עליו יותר, אבל מתברר שאני לא מבינה שמה שמובן מאליו עבורי לא נהיר לאיש (כמעט), ושלא משנה מתי ומה אכתוב על כך, תמיד העולם יעמוד על רגליו האחוריות.

הבעיה השנייה שלי היא שבמקור הכתבה הייתה כפולה באורכה, עם מראי מקום והרחבת זוויות ההתייחסות, אלא שהיא לא התאימה ל"עלמה" במתכונת ההיא, עובדה שדכדכה אותי מאוד וגרמה לי להטיל ספק בכדאיות פרסומה. גם עכשיו אני לא משוכנעת שהייתי צריכה להסכים לכך. רציתי להעלות פה את הנוסח המלא, אבל החלטתי לוותר לכם (ולי). ובכן, זאת התמצית. אם מישהו יבקש, אעביר לו אישית את גרסת הבמאי שלי.

והטוקבקים. הפתיעו אותי לטובה מאוד מאוד: מעטים מתעקשים על כך שאני לא אטרקטיבית, ועוד כמה אחדים שולחים אותי לטיפול נפשי. חלק קטן מהם מתעכבים על היותי אנוכית ואפילו אגואיסטית (אף פעם לא הכחשתי), אבל הרוב המכריע מנסה להתמודד עם הנושא, לחלוק חוויות מחייו. נו, קצת נחת.

עדכון, שישי, בוקר: לאור בקשת הקהל אעלה את הגרסה המלאה, אבל תנו לי קצת זמן, שאין לי. המתינו נא בסבלנות.

.

Me On Key

כדי להתמודד עם הכאוס אני מחפשת סמליות בכל אירוע, ולכן, מדרך הטבע, גם מוצאת תמיד. אתמול בלילה נפל דבר בחיי המקצועיים והדרך היחידה מבחינתי לצלוח דברים שכאלו הוא התקף חרדה והיסטריה שיכול לבוא במגוון צורות.

ומה קרה אמש? בחצות בדיוק איבדתי את מפתחות הבית שלי. כלומר, זה לא שבחצות גיליתי את האובדן, אלא שבחצות בדיוק זה קרה. כל מנגנוני הגוף והנפש שלי משתפים פעולה בלעדיי, בלי לשאול אותי אפילו, ומסבירים לי באירועים סמליים את מה שאני לא מבינה בדרך אחרת. יש יגידו אה, זה קורה לכל אחד מתישהו. יכול להיות, אבל לא לי, קונטרול פריקית עם דיפלומות ממוסגרות על כל קירותיי. לפחות עשור לא איבדתי רבע מפתח. בטח לא של הבית שלי.

נסיבות האובדן היו מביכות, ולא כי זה קרה במכון ליווי או בפיק-אפיה כלשהי. להפך. מה זה להפך? זה קרה ליד המקום בו חנו אופניי, שזה בקרבת סניף הבנק שלי (עוד סמל) כמטחווי קשת מהבית. כנראה שכשפתחתי את המנעול והתכוונתי לשלשל הצרור לתיק נפל הוא על המדרכה. מאחר שהייתי  נתונה בסערת רגשות לא שמתי לב, הגעתי הביתה, לחניון האופניים האקסלוסיבי, ואין מפתחות. רכבתי הלוך ושוב, חזרתי למקום הפשע וכלום.

סינדרלות יכולות לברוח בחצות הביתה לפני שהכרכרה תהפוך שוב לדלעת והסוסים האבירים לעכברים, ולי לא נותר אלא להתפלל שהאופניים לא יהפכו פתאום לחתול מנומנם שלא יוכל לשאת אותי לשומקום. תודה לממציא הגלגל, זה לא קרה.

כאן התחילה סדרת שיחות טלפון למצוא מי ישכן אותי ללילה, ובסופה נמצא פיתרון: דירתו הריקה מנפש חיה וגם מחפצים הכרחיים של חבר שבדיוק עובר. בום, עוד סמל. הגעתי, לקחתי המפתחות שלו מהשכן ונכנסתי ללופט מלא ארגזים ושאר גיבובים, יתושים וחום אימים.

גם בנסיבות נעימות יותר אני מתקשה לישון בבתים של אחרים, בטח ובטח שלא בלילה שכזה, טעון בכל הסמלים שבעולם. אחרי כמה שעות של נים ולא נים (הכל בגלל שלא צחצחתי שיניים לפני השינה) זינקתי בבהלה, התקשרתי למי שאוחז במפתח הנוסף לביתי, דהרתי לאסוף אותו, ובדרך פשוט הבנתי, בזכות ההתעוררות המוחלטת של כל החושים והתודעה ושקיעת ההיסטריה איפה המפתחות: בסופרמרקט הקרוב לאזור ההתרחשות.

הגעתי לשם והנה הצרור ממתין לי בזכות מוצא ישר ובעל היגיון סביר.
אין כמו בבית. שלי, הכוונה.