Me On Key

כדי להתמודד עם הכאוס אני מחפשת סמליות בכל אירוע, ולכן, מדרך הטבע, גם מוצאת תמיד. אתמול בלילה נפל דבר בחיי המקצועיים והדרך היחידה מבחינתי לצלוח דברים שכאלו הוא התקף חרדה והיסטריה שיכול לבוא במגוון צורות.

ומה קרה אמש? בחצות בדיוק איבדתי את מפתחות הבית שלי. כלומר, זה לא שבחצות גיליתי את האובדן, אלא שבחצות בדיוק זה קרה. כל מנגנוני הגוף והנפש שלי משתפים פעולה בלעדיי, בלי לשאול אותי אפילו, ומסבירים לי באירועים סמליים את מה שאני לא מבינה בדרך אחרת. יש יגידו אה, זה קורה לכל אחד מתישהו. יכול להיות, אבל לא לי, קונטרול פריקית עם דיפלומות ממוסגרות על כל קירותיי. לפחות עשור לא איבדתי רבע מפתח. בטח לא של הבית שלי.

נסיבות האובדן היו מביכות, ולא כי זה קרה במכון ליווי או בפיק-אפיה כלשהי. להפך. מה זה להפך? זה קרה ליד המקום בו חנו אופניי, שזה בקרבת סניף הבנק שלי (עוד סמל) כמטחווי קשת מהבית. כנראה שכשפתחתי את המנעול והתכוונתי לשלשל הצרור לתיק נפל הוא על המדרכה. מאחר שהייתי  נתונה בסערת רגשות לא שמתי לב, הגעתי הביתה, לחניון האופניים האקסלוסיבי, ואין מפתחות. רכבתי הלוך ושוב, חזרתי למקום הפשע וכלום.

סינדרלות יכולות לברוח בחצות הביתה לפני שהכרכרה תהפוך שוב לדלעת והסוסים האבירים לעכברים, ולי לא נותר אלא להתפלל שהאופניים לא יהפכו פתאום לחתול מנומנם שלא יוכל לשאת אותי לשומקום. תודה לממציא הגלגל, זה לא קרה.

כאן התחילה סדרת שיחות טלפון למצוא מי ישכן אותי ללילה, ובסופה נמצא פיתרון: דירתו הריקה מנפש חיה וגם מחפצים הכרחיים של חבר שבדיוק עובר. בום, עוד סמל. הגעתי, לקחתי המפתחות שלו מהשכן ונכנסתי ללופט מלא ארגזים ושאר גיבובים, יתושים וחום אימים.

גם בנסיבות נעימות יותר אני מתקשה לישון בבתים של אחרים, בטח ובטח שלא בלילה שכזה, טעון בכל הסמלים שבעולם. אחרי כמה שעות של נים ולא נים (הכל בגלל שלא צחצחתי שיניים לפני השינה) זינקתי בבהלה, התקשרתי למי שאוחז במפתח הנוסף לביתי, דהרתי לאסוף אותו, ובדרך פשוט הבנתי, בזכות ההתעוררות המוחלטת של כל החושים והתודעה ושקיעת ההיסטריה איפה המפתחות: בסופרמרקט הקרוב לאזור ההתרחשות.

הגעתי לשם והנה הצרור ממתין לי בזכות מוצא ישר ובעל היגיון סביר.
אין כמו בבית. שלי, הכוונה.