what's love got to do with it

חשבתי חשבתי חשבתי מה יש לי להגיד על ט"ו באב. האמת? כלום.

חיפשתי ציטוט. בסוף מצאתי אחד מושלם.

"בחור אחד, חולה נצחי, אהב נערה, והיא רק חיבבה אותו. זמן-מה נפגשו ואפילו התנשקו. איך זה קרה? לגבי החולה הדבר מובן, הוא אהב אותה אהבה עזה. לגבי הנערה האהובה ניתן להסביר שהיא הכירה את הבחור בתקופת-ביניים שלה, בין שתי אהבות, והחולה הנצחי ניצל את האתנחתא הקטנה בחייה ונכנס לתוכם כאוהב מבלי שהאהובה תכהה בעדו. והחולה נכנס ונכנס, דחק עצמו פנימה לתוך חיי הנערה האהובה, תחילה מכניס אצבע, אחר-כך יד, כתף, ראש, מזמן עצמו לשרבב את כל כולו, והאהובה מסתכלת בו בקצת חיבה וקצת השתוממות וצוחקת צחוק עדין שהחולה הנצחי מפרש אותו כהנאה מבודחת למראהו הפיקנטי המשתוקק".

. . .ואז יש עוד 26 עמודים של סבל, ומגיע הסוף.

"…ומאחורי הפנים הנה צפים ועולים גם מכרים ישנים נושנים, המהלומה המפתיעה על שלא באה אליו באותו ערב, לפני שנים, והחרטה האינסופית על שלא דפק אצלה בלילה ההוא על הדלת, והצער הכוסס על כל הזמנים וכל המקומות אשר בעולמנו בהם יכולה היתה להיות שלו ולא היתה.

"וכך, באיזה תהליך מוזר ונעלם, כמעט בלתי מוחש, ובעודו שוכב על מיטתו, נעלמה לה הריצה למרחקים בינוניים, נעלם לו עיקר חייו של החולה הנצחי, נעלם הכל, הכל, מלבד דמות אחת ששבה ומבקיעה לקראתו מכל תמונת-דמיון, מכל רסיס חלום ומחשבה, והיא זוהרת וממשית ונפלאה מתמיד, ומחייכת אליו חיוך שלא יחדל להכאיב לו לעולם, והיא צועדת לקראתו, ועוד מעט – עוד מעט נצחי – תהיה בזרועותיו".

("החולה הנצחי והאהובה", חנוך לוין, 1976)