what's love got to do with it

חשבתי חשבתי חשבתי מה יש לי להגיד על ט"ו באב. האמת? כלום.

חיפשתי ציטוט. בסוף מצאתי אחד מושלם.

"בחור אחד, חולה נצחי, אהב נערה, והיא רק חיבבה אותו. זמן-מה נפגשו ואפילו התנשקו. איך זה קרה? לגבי החולה הדבר מובן, הוא אהב אותה אהבה עזה. לגבי הנערה האהובה ניתן להסביר שהיא הכירה את הבחור בתקופת-ביניים שלה, בין שתי אהבות, והחולה הנצחי ניצל את האתנחתא הקטנה בחייה ונכנס לתוכם כאוהב מבלי שהאהובה תכהה בעדו. והחולה נכנס ונכנס, דחק עצמו פנימה לתוך חיי הנערה האהובה, תחילה מכניס אצבע, אחר-כך יד, כתף, ראש, מזמן עצמו לשרבב את כל כולו, והאהובה מסתכלת בו בקצת חיבה וקצת השתוממות וצוחקת צחוק עדין שהחולה הנצחי מפרש אותו כהנאה מבודחת למראהו הפיקנטי המשתוקק".

. . .ואז יש עוד 26 עמודים של סבל, ומגיע הסוף.

"…ומאחורי הפנים הנה צפים ועולים גם מכרים ישנים נושנים, המהלומה המפתיעה על שלא באה אליו באותו ערב, לפני שנים, והחרטה האינסופית על שלא דפק אצלה בלילה ההוא על הדלת, והצער הכוסס על כל הזמנים וכל המקומות אשר בעולמנו בהם יכולה היתה להיות שלו ולא היתה.

"וכך, באיזה תהליך מוזר ונעלם, כמעט בלתי מוחש, ובעודו שוכב על מיטתו, נעלמה לה הריצה למרחקים בינוניים, נעלם לו עיקר חייו של החולה הנצחי, נעלם הכל, הכל, מלבד דמות אחת ששבה ומבקיעה לקראתו מכל תמונת-דמיון, מכל רסיס חלום ומחשבה, והיא זוהרת וממשית ונפלאה מתמיד, ומחייכת אליו חיוך שלא יחדל להכאיב לו לעולם, והיא צועדת לקראתו, ועוד מעט – עוד מעט נצחי – תהיה בזרועותיו".

("החולה הנצחי והאהובה", חנוך לוין, 1976)

 

10 מחשבות על “what's love got to do with it

  1. בבלוג של רווה ותחת השם שלך מתפרסמת התגובה הבאה: "מאת דבורית:

    אוגוסט 10, 2006 at 3:37 am

    היה זה רזי ברקאי שחיפש פעם את האחראי על האינטרנט, ומתברר שקם דור חדש. אבל באמת יאיר, ממתי אתה מחליט בבלוג הפרטי שלך מה יתפרסם ומה לא? החוצפה שלך לא תיאמן. פתח לרווחה את דלתות ביתך והכנס כל עובר ושב עם בוץ על הנעליים, שיטנף את השטיח בסלון. למה לא? אז מה אם זה שלך? זה יוכיח גדלות נפש.
    ומי שמפעיל את הבלוג שלך, שיקום, עכשיו! יאיר, כן, אתה!"
    האם התגובה המשונה הזו, היא אכן פרי עטך?

  2. די מופתע, או אולי לא צריך להיות, שמן הסתם וכנראה, כל המבקרים קורצו מאותו חומר אישיותי. לשון הסגי נהור ולמה היא התייחסה בפוסט היתה ברורה מבלי שהיית צריכה לומר זאת (כולם מטומטמים כאן חוץ מכם שאת צריכה לומר את המובן מאליו?).
    בכל מקרה אם לא הבנת את שאלתי וכנראה לא הבנת, אז אשאל שוב בלשון ברורה יותר. האם כשאת תומכת בפומבי בהרווה, את מתכוונת לומר שגם את נוהגת לצנזר תגובות שמציגות עמדה שונה משלך?
    ההתייחסות ללשוליים בתגוהתו של עידן (מי האחראי על הבלוג) במקום להבין את העיקר של טענתו (צנזורה) לא ממש מעידה על הבנת הנקרא.

  3. אתה לא הפנית כאן שאלה אלא קבעת קביעה, שהפוסט "משונה". זה יכול להתפרש בכמה וכמה אופנים, ובאמת אחרי שקראתי את ההבהרה שלך אני נאלצת לבשר לך שהיא נחוצה מאין כמותה, כי בלעדיה ממש אין דרך להבין מה לעזאזל אתה רוצה.

    ואני לא יודעת אם דבורית מסננת, אם כן אז אני ממליצה לה לסנן את התגובה האחרונה והמתלהמת שלך. סליחה באמת שמישהו זלזל באינטליגנציה האינסופית שלך, וסליחה שלא הצלחנו לקרוא לך את המחשבות ולעבור את משוכת בעיית הכתיבה שיש לך, נוסף על בעיית ההבנה.

  4. תגידי, לא נראה לך יותר מעניין ומפרה וחשוב ומשמעותי לתת מקום לדיון על הבחירה שלך בקטע הזה מחנוך לוין לט"ו באב, שזו בחירה מקורית ופרובוקטיבית, (ובסוגריים אוסיף כי הספר הזה של לוין הפך אותי למכור קשות אליו) – לעומת הקטנוניות והבחישה של איש בבלוגו של האחר, וריח הביצה העיתונאית שעולה פה, והוא כל כך נלעג מול הטקסט הלויני הזה!

    לא שאת בוחרת, אבל אולי כל ענייני הברנז'ה והאקטואלייה יופנו לאתר השני שלך, ופה תישמר איזו שמורת טבע קטנה לדברים היותר משמעותיים של החיים, גם אם הם דיווח על איך את אוהבת או לא אוהבת את מה שראית אתמול בסופר. ואנשים יגיבו לזה, ולא מי אמר מה בבלוג של העיתונאי ההוא.

  5. המשפט האחרון שלך הוא בהחלט נושא ראוי לפוסט משלו, בהנחה שהוא לא נאמר רק "מתוקף תפקידך" כבעלת הבלוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s