על מחשבים וחתולים

אני לא אוהבת צילומים של חתולים בבלוגים (או בכלל), כולל השתפכויות של בעליהם, מאחר שהם מכוונים להיות גורפי חיבה אולטימטיביים, ותמיד מאלצים אותי לבדוק, רגע, הוא באמת יפה החתול הזה? או, מה בדיוק יפה בו? ומה הסיפור הזה, של חתולים יפים, למה הם מעוררים כל כך הרבה רגשות ואמפטיה? ואיך אני מוצאת את עצמי מסתכלת בכל זאת? ולמה אנשים לא מצלמים את הדגים, האוגרים או האיגואנות שלהם?

ובדיוק כמו שאני לא אוהבת סיפורי חתולים, אני לא אוהבת סיפורי מחשבים שמאנישים את המחשב, לפעמים מאלילים אותו, ואת כל מי שמספרים על הצרות שהוא עושה להם, איך הוא מתנהל על פי גחמות מוזרות, ומה עשו לו או היו עושים לו. כמו כן אני לא אוהבת אנשים שכותבים על המחשב החדש שלהם, ומגרגרים אליו כאילו היה חתול. אז מה, זה אומר שאני לא קוראת כל מילה על אנשים ומחשבים? בעיקר על המלחמות ביניהם, ובעת הצורך, כמו במקרה של גדי, מתה מקנאה?

כל זה בא כדי להצדיק את סיפור הלפ טופ החדש שלי, בבחינת נאה דורש, נאה לא מקיים. כלומר הוא כבר לא חדש. הוא בן חודשיים. והוא הראשון בחיי, הלפ טופ, אני מתכוונת. עד לפני כמה חודשים לא הבנתי למה לשבת בחדר העבודה הקטן שלי 20 שעות, מול נייח עצומימדים זה לא הדבר הכי טוב בעולם. עד לפני כמה חודשים לא הבנתי את השיפור בתנאים של לשבת מול הטלוויזיה/דיוידי עם מחשב, או לקחת אותו איתי לכל מקום, או לראיין בעזרתו. בסוף הבנתי ואף רכשתי. לא משהו, Lenovo צנוע, מועט פעלולים, שמשמש אותי לכתיבה ולנבירה באינטרנט, זה הכל. כמה כמה? כ-3,800 שקל. זול? זול. קל? לא ממש, 2,800 ק"ג. זערורי? גם לא. חמוד? כן, לפחות כמו החתולים.

בהתחלה היה העניין הזה עם הראוטר, כלומר הנתב שבעזרתו אפשר לשוטט עם הנייד ברחבי הבית בלי חוטים. על תלאות החיבור אדלג, על קשיי החיבור אחרי הפסקת חשמל קטלנית גם אוותר, רק אשיא עצה למי שעוד לא שם: לא לקנות ראוטר בחנות, אלא אם אתם מתמחים בדבר. עדיף פי אלף (לפשוטי העם, כמוני) דרך ספק האינטרנט, שגם יתקין אותו עבורכם וגם יתמוך בעת הצורך. ויש צורך.

בתום חודשיים של יחסים יציבים, כולל שבוע בירושלים בו בילינו יחד לקחתי אותו לבית קפה, לראיון. יותר עדיף מאשר להקליט, כך כבר הבנתי באיחור של כמה עשורים. מגיעים לקפה, פותחת המכסה, וכלום לא קורה. מסך שחור משחור. בתום כמה חבטות וכמה ליטופים הבנתי שזהו, אין על מה לדבר. עברתי לראיין עם נייר ועט, כמו בימים הטובים ההם (לא שהייתי שם).

עכשיו מתחיל הסיבוך: צריך להביא אותו למעבדות IBM בגבעת שמואל, כמעט סוף העולם מבחינתי. נדלג. שבוע ימים בילה ה-Le במעבדות. אתמול החזרתי אותו הביתה. מה קרה? החליפו לו לוח אם. אחח, האירוניה. לא קצת קיצוני, הוא רק בן חודשיים, אני שואלת את המעבדאי? קצת, אבל קורה. הנחמה האומללה שלי, לפחות לא אמרו לי "הוא בסדר גמור, מה את רוצה?"
***

תוספת: יומיים אחרי שכתבתי את הפוסט פגשתי סופסופ את ערספו אחרי שלא נפגשנו עידנים. היה שישי ערב, התברר שתל אביב סוגרת את דלתות בתי העינוגים שלה לקראת כניסת השבת (שערוריה), אבל בסוף מצאנו איזו רשת לשבת בה.
נדברנו שאיש איש יביא את לפטופו ונשווה נתונים. אני השתפנתי ברגע האחרון, והתברר שבצדק. יצירת המופת של האיש זערורית, שוקלת קילו שלוש מאות, משמיעה קולות גרגור נחמדים וגם מזהה אותו בעזרת טביעת אצבע. איפה אני ומפלצת ה-2,800 שלי, ואיפה הפורשה המחשבי ההוא.

איך לפתור בעיות חסרות פיתרון

מאחר שאני לא אשת מחשבים והידע שלי בתחום נרכש בדילוגים כבדים וחסרי חן בין המחשבים השונים שמשתדרגים לחיי, ולרוב לבד, תוך ניסוי וטעייה, ועוד טעייה ועוד אחת (או עד שמישהו מתנדב לעזור לי), אני סובלת מחוסר ביטחון חמור בעומדי מול צרות מחשביות כאלו ואחרות (וכמו שנבחן כבר באחד המחקרים, יותר נשים חושבות שהן אשמות בקרטועי המחשב). אחת הבעיות הקשות שעמדו בפניי בחודש האחרון הייתה התמודדות עם הוורדפרס, תוכנה לכתיבת בלוגים, לשם עברה ולווט

במשך 20 יום לא הבנתי למה השורות חורגות משוליי מסך העריכה, משייטות עם כל תנועה קלה, מצב בלתי אפשרי לעבודה שגרם לי לעסוק כמה שעות מדי יום בתהליך העלאת הפוסט לאוויר, לא כולל זמן כתיבה, וגם לעיוותים קשים במראה הפוסטים. לפחות עשרה אנשים המעורבים בעסקי הוורדפרס שמעו על מצוקותיי ולא הבינו מה מקורן, ו/או איך לפתור את הפגע-רע הזה.

בסוף בסוף, ברגע של צלילות, אינסטינקט או שכל ישר שהבקיע לרגע – הבנתי. פשוט צריך לצמצם את מסך העריכה לגודלו הטבעי, הבסיסי, ולא לנסות למתוח אותו בעזרת כנף בגדו הימנית התחתונה. למה איש מגאוני המחשב המקיפים אותי לא יכול היה לומר לי? כי אף אחד לא חשב על זה, כי, כך אני מתארת לעצמי, רכבת המחשבות שלהם דהרה קילומטר קדימה, מבלי לחשוב על הפשוט שבפתרונות. מסקנה, לפעמים הבורות (שלי) יכולה להיות חיובית. זה רק צעד אחד אחרי לבדוק אם התקע בשקע, לפני שמחליטים שהמקרר לא פועל.

17 מחשבות על “על מחשבים וחתולים

  1. שאין לך חתול… אחרת היית פשוט מבינה. אין עוד בעל חיים כל כך נערץ ומרתק, שראוי כל כך לסיקור וניתוח מקיפים של אישיותו, מעשיו וגחמותיו! (אני רק חצי צוחקת).
    חבל שלא שמרתי את הטורים המקסימים של נירה רוסו מ"7 ימים" על חתולים, הייתי שולחת לך. קריאה נרגשת: האם למישהו מהקוראים יש?

  2. עשי לי טובה דארלינג וקחי חתול. מרים צודקת, אין יצור נעלה ונערץ יותר מחתול. אני יושבת שעות, מביטה בהם ומעריצה אותם, ולא חשוב לי אם מוצאם מחדר הזבל או מאצולת הפרסים. גפ אני אהבתי את הרשימות של נירה רוסו. מישהו צריך להציע לה להוציא אותם בספר.
    חוץ מזה, גברת ד', אני מזדהה עם כל תלאות המחשב שלך, אף שאצלי הדיאלוגים עם המחשבאים לא רק מתמצים בדיאלוגים כבדים וחסרי חן, אצלי זה הולך ככה: טכנאי מחשב אומר לי משהו, אני נאטמת, הוא אומר שוב, ואני, כדי שילך כבר ואני אנצל מהסיטואציה המבעיתה, אומרת לו מיד כן בטח הבנתי, הכול בסדר, וכשהוא הולך אני נתקעת שוב עם אותה בעיה. מזל שיש לי חתולים, כי אחר כך אני מתלטפת איתם לנצח כדי להירגע מהפאדיחה עם המחשבאי הנמרץ.
    כך שאם יש יצורים שאני לא מוכנה להיתקע איתם במעליות או בגיהינום, זה טכנאי מחשב.
    אגב, מיס ד', כמו שתראי, בעקבות הכותרת של הפוסט, ייכנסו עכשיו לפוסט הזה כל מעריצי החתולים, ככה זה אצלנו, מזכירים לנו את השם חתול אנחנו מתעלפים.

  3. למה רק בחורות תמיד שמות תמונות של חתולים, גם במסנג'ר, וכשיש להן ילדים אז את התמונה של הילד. תאמינו לי, לפני המגפה הזו הרבה יותר חיבבתי חתולים, ואני די אוהב חיות, אבל כל הנושא הזה די מבחיל אותי. כאילו אם לא אעמוד לדום ואגיד "איזה מושי מתוק" אני פחות בן אדם.

  4. אין צורך במחקר, אגיד כאן משהו שכמה פמיניסטיות יתחרפנו עליי, אבל בכל זאת אגיד, והוא שנשים הן בדרך כלל יותר אימהיות, וחתולים הם פשוט תינוקות לנצח. אולי דבורית לא תיקח עכשיו חתול לצערי, בעקבות רשימתה המאלפת נגד ילדים ונישואים (ס-תאאם), אבל זו האמת, החתול הוא התינוק הנצחי. האושר שהוא מעניק אפילו גדול יותר מאושר שילד מעניק (
    (ועכשיו כל אלו שאוהבים להתרבות יהרגו אותי

  5. הוא נורא מיוחד, כי חתול זו חיה מאוד מיוחדת (באמת), ובכל זאת, אם במעט אהבה בימים קשים חשקה נפשך, לכי על כלבלבון.

  6. אז אחרי שהבנו שאת לא ממש סובלת אנשים מכל סוג שהוא – מבוגרים, ילדים, משפחה ואפילו חברים ("להיפגש פעם בכמה זמן, רק לכמה שעות ולא יותר", כתבת. לא?) עכשיו מתברר שאת גם לא אוהבת בעלי חיים.
    מיזנטרופית עד הסוף…

    נ.ב. – רק מי שמגדל חתול יכול להבין כמה מיוחדת החיה המדהימה הזו.

  7. 1. אפשר בהחלט לא לאהוב חתולים ועדין להיות בנאדם. (אם כי בנאדם פחות מאושר…). ואכן, מעצבן להאזין למונולוגים של אוהב החתולים מצוי ולהתפעל במקומות הנכונים. לכן אני תמיד מנסה להתאפק עם הנאומים האלה והתמונות (ולא תמיד מצליחה).

    2. במחלה חשוכת המרפא של אהבת-חתולים נדבקתי מבן-זוגי, גבר לכל דבר ועניין. כך שלא השתכנעתי בתיזה הזו של נשים וחתולים.

    3. יעל, חתולים הם לדעתי ממש לא תינוקות. להיפך, הם סמל לעצמאות רגשית ודעתנות. ויחד עם זאת (וזה בתשובה למי שיעץ לקחת כלב) – נקשרים רגשית, זקוקים לאהבה ומעניקים ממנה בשפע בעצמם. ונא לא להתווכח אתי בעניין הזה. האהבה שלהם דומה לזו של בני אדם – מאוד לא מתמסרת במובן הכלבי. הם לעולם לא יוותרו על הכבוד העצמי שלהם, הם לא יהיו שם בכל תנאי, וייקח להם זמן להיקשר, אבל זה בדיוק מה שעושה אותם ואת אהבתם לנפלאים כל כך.

    מעניין שכשמדובר בבני אדם אנחנו מעריכים ואוהבים את החתוליים שבהם. אבל את החתולים עצמם מגנים על עצמאותם, שאותה מפרשים בטעות כאגואיזם, נצלנות וחוסר אכפתיות.

  8. האושר שהוא מעניק אפילו גדול יותר מאושר שילד מעניק

    ציטוט : יעל ישראל בהתייחסותה לחתולים

    תגובתי: אני מנסה להגיב אבל לא מצליחה

  9. שימי לב לעובדה המרה והמדהימה
    שלא משנה איזה ערך חיפוש תזיני בגוגל תמונות
    החל מתוצאה 25 כל תמונה שלישית תהיה של חתול
    גם אם חיפשת שם של חברה מיקרונזית המייצרת סוללות נטענות.
    ולזה נקרא אפקט:
    מי חיפש את החתול שלי
    עובדות מרתקות נוספות תוכלי למצוא כאן
    http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=hadafhasahut

  10. אין מילים אך קשה לתאר מדוע ההתנגדות הזו לילדים, בעלי חיים ובכלל כל דבר שדורש מעט אהבה ומחזיר כפליים, והסגידה הזו לחוסר הרגישות מפליאה לא פחות, גברים, נשים, אוהבי חתולים או ילדים אין כאן מכנה משותף אלא העדר מכנה כזה.

  11. אבל החתולים (חיה שולתתת!!!1) הם בכלל לא הנושא פה. מצער שאני צריך לחזור ממילואים כדי להגיד את זה ולהחזיר את התגובות אל התלם
    הנושא הוא סיםפור הלפטופ, שהזכיר לי גם את השדרוג האדיר שהלפטופ (הבכלל לא צנוע) שלי נתן לחיי וגם את סיפור "הבנות בפנימיה והמקרר" הידוע שלי (פחות מעניין ממה שזה נשמע)

    ____
    חוזר לימלואים, נתראה בסופ"ש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s