מה לקחת בדי.וי.די?

אני בעד סדרות טלוויזיה שמסדרות אתכם לכל החג, אבל יש גם הצעות אחרות. להדפיס ולרוץ לספריה עוד הלילה, ובמקרה הגרוע מחר ב-10:00*

אבודים עונה 1 – 48 ניצולים על אי בודד החסות הגאון הטלוויזיוני ג'יי ג'יי אברמס.

בטיפול עונה 1 – שווה להתייפח עם נעמה וידין וכל השאר. מתישהו תגיע עונה 2, ובקרוב פיילוט לגרסה האמריקאית.

בנות גילמור, עונה 1, 3 – שנונה ומהירה. אם ובת בנות 33 ו-16 בהתאמה, לשתיהן קוראים לורליי. יאמי.

הבית הלבן, עונה 4 – זו שמתחילה עם דונה בעזה.

הפמליה, עונה 1,2 – אדריאן גרנייר הופך לכוכב בהוליווד והפמליה הווייט טראשית שלו מתחרפנת.

זיווגים, עונה 1-3, 4 – אחת הסדרות הבריטיות הכי מצחיקות שנוצרו, דומה קצת ל"חברים".

כולם אוהבים את ריימונד, עונה 6 – אהבתם את חמש הראשונות ובכלל את ריי רומנו? לכו על השישית.

מגרש ביתי – דוסון+בוורלי+דה או סי.

מוחו של הגבר הנשוי – לא הצליחה בעולם, אני חיבבתי, אין צורך לפרט במה עסקינן. יוצר ומשחק מייק בינדר.

ניפ/טאק, עונה 3 – הפלסטיקאים יוצאים מהקליניקה ומאתגרים עוד יותר את גבולות הצפייה.

סיינפלד, עונה 5, 6 – מה עוד אפשר לומר? שהיא לא מתיישנת? נכון. איליין מזייפת אורגזמות; קריימר הופך לאס-מן. נזכרתם?

סקס והעיר הגדולה, עונה 6 – כן, גם בפעם האלף.

עמוק באדמה, עונה 5 – כל המעגלים נסגרים בעונה הזאת, האחרונה. אחת הסדרות הטובות שנוצרו עד היום.

עקרות בית נואשות, עונה 1 – אומללותן הפרברית של בנות 35 פלוס שנראות כדוגמניות לנז'רה.

רומא, עונה 1 – על העידן בו גוועה הרפובליקה ונולדה האימפריה.

תרגיע, עונה 4 – העונה הטובה ביותר עד כה בסדרה של לארי דיוויד, על הפקת "המפיקים".

The O.c , עונה 2 – גם לבני ה-15 של היום מגיע בוורלי משלהם, לא?

The 4400, עונה 1 – 4400 בני אדם שנעלמו מעל פני כדור הארץ נוחתים פה בחזרה יום אחד.

For THE kIDS

ג'ונגל סיטי/ היפהפייה והיחפן/ הקוסם מארץ עוץ/ צ'רלי בממלכת השוקולד/ סינדרלה

מהשנה האחרונה

שנת אפס – הישראלי של יוסף פיצ'חדזה. חייהם של שבעה אנשים נעים בין

פיקחון לעיוורון.

אמריקן דרימז – מבט ביקורתי על "כוכב נולד", כלומר על המקור האמריקאי, "אמריקן איידול".

האיש שבפנים – שוד בנק נוסח ספייק לי.

לילה טוב ובהצלחה – ג'ורג' קלוני ביים ומשחק, ולצדו דיוויד סטראתיירן. אד מורו נלחם במקרתיזם.

פרחים שבורים ביל מאריי הוא דון ז'ואן המגלה שאיפשהו יש לו צאצא. על החתום ג'ים ג'רמוש.

חתונת הרפאים (אנימציה) – ג'וני דפ העשיר משודך לאמילי ווטסון הענייה אבל מוצא עצמו נשוי לגוויה, הלנה בונהם קרטר, זוגתו של הבמאי, טים ברטון.

היסטוריה של אלימות – האחרון של דיוויד קרוננברג, על חלחולו של הרוע לכל סדק. עם ויגו מורטנסן ומריה בלו.

הר ברוקבקג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר שומרים על עדר כבשים בהר מבודד ומתאהבים.

החזאיניקולס קייג' הוא חזאי טלוויזיה שמנסה לשרוד את השפלות היומיום. גור ורבינסקי ביים.

קלאסי

נהג מונית

בלייד ראנר, גרסת הבמאי

כל אנשי הנשיא

ניקיטה

המופע של טרומן

השור הזועם

מארז ג'יימס דין קדמת עדן/ מרד הנעורים/ ענק/ צעיר לנצח – דוקומנטרי

* הכל מתורגם

* ברור שהצעות נוספות יתקבלו בשמחה.

המדור המורחב התפרסם השבוע ב"רייטינג".

עצבים חשופים

"אדמה משוגעת", הסרט הכי מרגש שנעשה עד היום על הקיבוץ, ובכלל הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי בשנה האחרונה מביא אותי לחשוב שאולי יותר עדיף שלא גדלתי שם. ומאתמול הוא גם המועמד הישראלי לאוסקר  *

מתוקף היותם קרובים בסדר האלף-ביתי, "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת" נמצאים בעמודים עוקבים בתוכניית פסטיבל ירושלים האחרון. אולי זאת הייתה הסנונית שבישרה את התיקו שהתחולל בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע לפני שבועיים, שהביא להצבעה נוספת על הסרט הזוכה, שהסתיימה בניצחונו של "אדמה משוגעת" אתמול.

"אדמה משוגעת" הוא הסרט של השנה עד כה, מבין כל הסרטים הישראליים שראיתי. אני יודעת שהמילה מושלם קצת משומשת מדי, אבל זה מה שיש לי להגיד עליו. זה הסרט שגרם לי למחנק בגרון, להצפה בעיניים ולתחושת חמלה שהשתלטה עלי, תוך ידיעה, מהשנייה הראשונה שזה זה. למה אני מתכוונת? שככה בדיוק הסרט הזה צריך היה להיות, שיש בו דיוק ושלמות, שאין שום חריקה, חריגה וסטייה, שבלי להכיר את הוויית החיים המועברת בו משום צד חשתי את מה שעובר בו על כולם, וזאת ההוכחה שסרט עובד. ברגע שהוא שואב אותך לתוכו בלי יכולת התנגדות, גורר אותך בשניות לתוך המסך, את יודעת שזה דבר הנכון.

"אדמה משוגעת" מצוין מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. מכותרות הפתיחה, המלוות באפקט של מעין סדקים שנוצרים על פני הקרדיטים, ובקולות שבירה ופיצוח מטרידים ולא ברורים בשניות הראשונות ומתבהרים די מהר, ועד שוט הסיום בו שני ילדים הולכים בשדה ענק, לבדם – שוט שצולם ממעוף ציפור, כשהמצלמה החגה מעל הולכת ומתרחקת בתנועה רכה ומעגלית.

רונית יודקביץ' שכנעה אותי לחלוטין בסבל העובר עליה, ולצדה, ובעצם כמעט לפניה, נמצא תומר שטיינהוף בתפקיד דביר, הבן הקטן שלה, עם פנים ועיניים שעוד ישיקו ספינות ויגרמו לפרפורים בקרבן של נשים רבות. גל זייד ממשיך את תפקיד האדם שהערכים שלו נשחקו בגלל התפקיד שהוא ממלא, בדיוק כמו ב"No אקזיט". שי אביבי גידל זקן פרא שביטל את השי-אביביות שלו ואפילו צמצם את נוכחות השין השורקנית בפיו, ומשחק דמות מפתיעה, בטח אחת המוטציות הממש לא בדיוניות שהפיק הקיבוץ מקרבו.

את "אדמה משוגעת" ביים דרור שאול, במאי "מבצע סבתא" הקאלט הפרוע והמצחיק, וגם "סימה וקנין מכשפה", עוד קומדיה סהרורית. אבל כנראה ששני אלו, למרות שלא יפה להגיד את זה, היו הכנה ליצירה המופתית הזאת שלו, "אדמה משוגעת", ואוף, אני מקווה שלא השתמשתי יותר מדי פעמים בחיי בצירוף הזה, יצירה מופתית.

רגבי הקיבוץ הם כנראה מחצב עשיר במיוחד עבור שאול ויוכלו להזין אותו עוד הרבה שנים, או לפחות הרבה סרטים, כך נראה. שאול מספר ב"אדמה" על ההתמודדות של ילד בן 12, במשך שנה אחת – עד חגיגת בר המצווה שלו ושל קבוצת הילדים אפרסק בה הוא גדל – עם מחלת הנפש של אמא שלו, ועם הסוד הכרוך במותו של אביו. הסרט התקופתי – הוא מתרחש בשנות השבעים – מורכב מדמויות מפתח בקיבוץ, כל אחת בנויה היטב, ומאופיינת עד הכפתור האחרון בחולצה עם מדבקת המכבסה, וממצבים ביזאריים, שכמותם אפשר לראות רק בקיבוץ. ואל תשאלו מה קורה ברפת.

את כל התמונות הקטנות האלו שאול משרטט בדקדקנות, בונה אותן אפיון אחר אפיון, ולא שופט, וגם לא מעניש, אלא פשוט מציג לראווה את הדמיות המוזרות שחיות בחברה השוויונית בעולם (אהה. בוודאי). הוא מעלה ומוריד את הווליום בעדינות, ויוצר יצירה שמימית, אם אני לא טועה, התמונה הכי טובה של קיבוץ שנוצרה עד היום בקולנוע הישראלי. מבלי לחיות שם אפילו דקה, אני יכולה להבין מ"אדמה" שאולי הפנטזיות שלי, כילדה, לגדול לקיבוץ, מוטב להן שלא התממשו. על פי התיאור של החיים שם יש סיכויים גדולים שלא הייתי עומדת ביומיום, שנראה כמו מלחמת הישרדות בלתי נפסקת. מהבכי בלילה, בבית הילדים, של תינוקות המתחרים על תשומת הלב של המבוגר האחראי כדי לקבל את בקבוק החלב שלהם, ועד ההשכמה באישון לילה כדי לעמוד במשימות התבגרות מפוקפקות.

הסרט של שאול מחולק לעונות השנה, בדיוק כמו הסרט המקסים "אביב, קיץ, סתיו חורף ו… אביב" של קים קי-דוק, והוא גם מתייחס לאפיל הנזירי שיש לקיבוץ, אותו אפשר להשוות לחיי הנזיר בסרט הדרום קוריאני. אפילו נופי הקיבוץ היפים – בין שמדובר בעץ הבודד העומד באמצע השדה (לי הוא מזכיר את העץ של "עמוק באדמה", אבל מה לא מזכיר לי את "עמוק באדמה"?) – ובין שבשבילי הקיבוץ או במרחבים הפתוחים שלו, יכולים להתחרות בסרט ההוא, שצולם בפארק מטופח במיוחד.

את הסרט צילם סבסטיאן אדשמיד הגרמני, ולכן הוא לא יכול היה להיות מועמד לפרס אופיר, וחבל. אני מאוד שמחה שזה הסרט שייצג את ישראל באוסקר. הוא כל כך כאן ועכשיו, כל כך אנחנו, שזה ממש מתבקש.
מה שיפה ב"אדמה משוגעת" זה שהוא לא מהווה רק כתב אישום נגד הקיבוץ, בנוסח איך כלאתם את הילדים בבית הילדים אחרי שהפרדתם אותם מההורים או איך יכולתם להתייחס כך או אחרת לאנשים חריגים, או איך יכולתם להעלות להצבעה את השאלה כמה זמן יישאר החבר של האישה הבודדה בקיבוץ. הוא מכיל גם את כל הרגעים הקסומים האלו של הילדות, כמו ארטיקרח בבריכה בחושך או נשיקה ראשונה, או ההבטחה הטמונה במתנות מחו"ל, שלא השתנתה מאז ועד היום.

כל חוקרי המבנה החברתי הלא מתקבל על הדעת הזה, מהארץ ומהעולם יכולים ללמוד על הקיבוץ מ"אדמה משוגעת" הרבה יותר מכל מחקר שהוא. רשמו לפניכם, "אדמה משוגעת", אם בכוונתכם להשקיע רק בסרט ישראלי אחד השנה. אבל עשו טובה, תתאמצו עוד קצת, ותשקיעו גם באחרים.

איפה ומתי?

* פורסם בגיליון 380 של "רייטינג"

דיכאון? מה פתאום

ספוילרים: על הסוף של "הסופרנוס", על זה של "האוס", וטיפה על "ניפ/טק" עונה 3.

החיים שלי מנותבים למקומות משונים במיוחד ואני לא בטוחה שאני מרוצה מזה, וחמור מכך, שיש לי שליטה על כך. כשהזמינו אותי מפסטיבל הקולנוע בחיפה להשתתף בפורום על "עשרת הדיברות", התוכנית ההיא של קשת שחולקה לה יחדיו לשני חצאים, ועכשיו עתיד לעלות החלק השני שלה, שמחתי. וואלה, חשבתי, אנשים זוכרים כמה אהבתי אותה בשעתו, ולדבר על ניאוף אין מי שמתאימה יותר ממני, גדולת הנואפות בתל אביב רבתי. אבל שמחתי התעננה כשראיתי איך אני מתוארת באתר הפסטיבל. לייק, שבע שנים של ביקורת קולנוע ועוד אי אלו תובנות טלוויזיוניות התפיידו?

וזה לא הכל. היום, כלומר אתמול התקשר אלי תחקירן טלוויזיה ורצה לשלב אותי בכתבה על דכאון החגים. למה דכאון חגים, שאלתי אותו, אני בכלל לא מדוכאת בחגים, ממה יש לי להיות מדוכאת בדיוק? מכך שאני לא לוקחת חלק לשמחתי הגדולה בפסטיבלי הארוחות, הכינוסים הדוחים, הצביעות והגועל? החגים הם ימי אושר שלווים ורצופים מבחינתי. זה מה שהעולם הבין ממני עד היום, שהעובדה שאני לא רוצה ילדים וחיות אחרות הופכת אותי מועמדת פוטנציאלית לדכאונות חגים? זה כשלעצמו מילא אותי בדיכאון כבד.

ואם כבר דיכאון, התפניתי לפרק האחרון של "הסופרנוס". הרבה פחות סוער ממה שחשבתי, אבל ניחא. ג'וליאנה וכריסטופר מולטיסנטי? מה פתאום? איפה החיבור? ג'וליאנה היא ג'וליאנה מרגוליס, האחות האת'וויי מ"אי.אר", כן? אני ממש לא אוהבת את הדמות שלה כאן, סוחרת נדל"ן ממולחת שעסוקה בגמילה מחומרים מסוכנים, ומתלהבת מאבירי המאפיה של ניו ג'רזי. רק בנס לא הפכה לאחת מנשותיו של טוני, אבל מצאה את עצמה מרחרחת עם כריסטופר. כמו שאומרת לה החונכת שלה, עוד פעם גבר נשוי? מי אמר שאנחנו לא נצמדים לאותם דפוסים.

הכי נורא מבחינתי היה הרגע בו כרמלה זורקת את כרטיסי הביקור של הבלש הפרטי, שאת שירותיו רצתה לשכור כדי לחפש את אייד. מה, היא הבינה? או שעכשיו, אחרי שטוני הסיר למענה את איסורי הבנייה היא מעדיפה להקדיש זמן לפרויקט שלה (כמו שטוני אומר, "אישתי צריכה קריירה" – טוני הוא השולט הבלעדי על חייה של כרמלה. ברצותו תיסע לפריז, ברצותו תוכל לעבוד. איזה חיים). ומה זה פרק אחרון בלי מדו שמבלה בקליפורניה עם הטיפש הזה, פין? לא מקובל עליי. ואיי ג'יי ובלנקה שלו? פחדתי שטוני המצונזר מינית ישים עליה את טלפיו אבל טוב שנגמרה העונה, לפחות בינתיים ניצלו היחסים בין הילד המפונק הזה לבין הדומיניקנית הלוהטת שלו, בלנקה (פרשנות מעניינת לשם כאן). פיל ליאוטרדו, זה שאחראי לכך שויטו ההומו כבר איננו נענש בהתקף לב קשה. מי אמר שמערכת השכר והעונש לא פועלת היטב.

סצנה אחרונה, ערב חג המולד, כל המשפחה בבית, הם שותקים. לא כולם שם אוהבים אחד את השני, זאת היתה שנה קשה לכולם. העונה שהתחילה כשטוני שואל את עצמו מי אני ולאן אני הולך, שבה טוני היה עסוק במאבק אם להיות או לחדול נגמרת בזה שהוא מצא את עצמו בבית, יושב ליד כרמלה אסירת התודה במלוא מובן המילה. אסירה.

אם טוני התחיל את העונה כשהוא נדחס אל בין שמים וארץ, ד"ר גרגורי האוס גמר אותה כך, בפרק האחרון של העונה השנייה אחרי שנורה על ידי לקוח לא מרוצה. לאורך כל הפרק הוא מנסה להבין אם הוא ער או ישן, בהכרה או בקומה. בניתוח שעבר, מתברר לו במהלך הפרק, תוקנו העצבים הפגועים ברגל שלו, שחזרה לתקנה. אבל אחרי שהרגל תוקנה, האוס מרגיש שחדות המחשבה שלו נפגעה. רק בסוף הפרק מתברר מצבו האמיתי של האוס – הפרק הכי מאתגר פילוסופית בשאלת הקיום שלנו ואיונו, ואיך לעזאזל נדע אם אנחו חולמים או ערים. נחרדתי להיווכח שזה קרה לי ממש השבוע, במהלך הצפייה ב"מגדלי התאומים" של אוליבר סטון. נרדמתי לדקותיים, והחלום שלי הולחם לתוך העלילה. למחרת נאלצתי להזדקק לצופה אובייקטיבי כדי להפריד את שני החלקים.

הלחמה נוספת חוויתי באחד הפרקים הראשונים של העונה השלישית של "ניפ/טאק", אותה אני רואה עכשיו בדי.וי.די. עונה שהאירועים בה מקצינים משנייה לשנייה, ושעונתה הראשונה נראית לפיכך מאופקת להלל. באחד הפרקים נקרא הצמד לביתה של אישה ששוקלת כ-200 קילו. למה הבאתם אותי לפה, שואל שון, והשוטר אומר לו, כי היא מתלוננת שכואב לה העור (הרבה עור יש לה) ואתה האדם היחיד שאני מכיר שקשור לעור. מתברר שהאישה יושבת על כורסת הטלוויזיה שלה שלוש שנים רצופות, ולא זזה. פעם בשבוע מביא לה בעלה לשעבר אוכל. ומה עם ביקורים בשירותים, למשל, שואל אותה הפלסטיקאי? אני מעדיפה לא לדבר על זה, היא עונה, ומתברר שגופה, אמממ, בלי להיכנס לתיאורים פלסטיים מדי, הולחם לכורסה, כלומר הפך לחטיבה אחת עם סיביה, ודמיינו את השאר לבד. מכל ניסורי האיברים והזוועות הניפטאקיות, החצי פרק עם בטטת הכורסה שהצמיחה שורשים היה הנורא ביותר.

ועוד טיפה מהחומר הממסטל הזה: אתמול התחילה העונה החמישית של עמוק באדמה הפעם באקסטרה הוט. מאחר שסיכמתי אותה כבר אלף פעם, אני לא מתכוונת לעשות את זה שוב. וגם, כמה דיכאון אפשר בערב אחד. אני שומרת אותו לחגים.

שלא אסכם?

רשימת הלוואי אמן טפו טפו שיואו איך אני מחכה שיט איזה באסה אוף וכו' על השנה היוצאת וגם על זאת הנכנסת

מחכה
לחדש של מישל גונדרי, מדעי החלום.

ולהמעיין של דארן ארונופסקי, שגם יפתח את פסטיבל חיפה ב-7 באוקטובר.

לעונת הבונוס של הסופרנוס:
HBO announced that in addition to THE SOPRANOS' upcoming sixth season, which will include 12 episodes, HBO will produce an additional eight bonus episodes, to debut in January 2007.
הפרק האחרון של העונה השישית ישודר בשלישי הקרוב. אולי אחר כך אכתוב עליה עוד קצת, אם כי לא היתה התלהבות רבתי מביג טוני

רוצה
לפנות לי זמן.

לנסוע לסדנת יוגה בהודו.

לטוס כבר לניו יורק, שמתרחקת והולכת ככל שהחורף מתקרב. 

לקרוא ספר וחצי עד שניים בחודש.

להמשיך להתחדש (ולא רק בדגמ"ח).

מבכה את
העובדה שלפחות שני חברים מדרג א' ועוד כמה ממעגלים רחוקים יותר התפיידו מחיי השנה.

מצטערת ש
אני לא מבלה מספיק עם מי שעוד נשארו חברים שלי.

הסכמתי לכתוב את כתבת "לא רוצה ילדים". ואחר כך, על שהסכמתי לפרסום שלה בנוסח הזה. זה היה כל כך מיותר.

גאה
בולווט.

וב-י', שעבר לגור בבית על הים, ומספק לי בכך שעות אושר ורוגע רבות.

המומה ומזועזעת
מגילויי השנאה, הבוז, הבהמיות, גסות הרוח והרשעות שנתקלתי בהם ברשת בהתייחס אלי. נחשפתי להרבה מאוד הפרעות אישיות חמורות שעלו ובצבצו מתוך דברים שנכתבו עלי, ובכל פעם שכזאת תהיתי אם הכותבים האלו אלימים גם בחיים האמיתיים במרכאות שלהם, ואם יש סיכוי שיום אחד יקחו את הילד שלהם, הקיים או העתידי וישליכו אותו מהמרפסת.
או, במילים אחרות, עד כמה האישיות הרשתית היא הקרנה, הקצנה או עיבוד עם טוויסט של זאת שמסתובבת חופשי וללא רצועה ברחוב, עושה קניות בסופר ונוסעת עם המשפחה לחופשה. אני רק יודעת שלא הייתי רוצה להיתקל באף אחד מהם.

שמחה ש
אין לי שום חובות של ארוחות חג וביקורים בלתי רצויים. שאני עושה רק מה שטוב לי, ושאין שום מצב לכפות עלי הסתופפות בחברת שארי בשר זרים, מרוחקים ומנותקים ממני.

לראה"ש אין שום משמעות דמונית או טראגית בעיני.

למדתי ש
אולי יותר עדיף שלא קיבלו אותי לשורות המוסד והשב"כ, כי לא הייתי מסוגלת להחזיק לאורך שנים בזהות כפולה, או בדויה או מה.

שנה טובה ומאושרת לתושבי הקבע ולעוברי האורח ותודה על שאתם פה.

תביא אחד טיים

פעם, ממש בהתחלה כבר נדרשתי לעניין הזמן.
משומה חשבתי שאז היה לי יותר ממנו. כלומר במובן הרחב באמת היה לי יותר ממנו, כי הרי בינתיים גולפו ממני כמה חודשי חיים (מתוך 120 שנה). אבל במובן הצר, בחיי היומיום, העמסתי על ציר הזמן שלי עוד כמה משימות, וכך צמצמתי עוד יותר את יכולת התמרון.

יש מי שמתעקשים לדחוס לתוך היום שלהם עוד ועוד, בדיוק כמו שיש מי שמתעקשים לאכול בלי הפסק, מתוך איזשהו רעב אינסופי. אז במקום לאכול אני מנסה לבלוע זמן, אבל זה רק כדי שהוא לא יאכל אותי. במאבק בין שנינו נראה לי שהוא מנצח. כלומר אני היא זאת שנאבקת ומתפתלת ומנסה לחלק את היממה לכל מיני חלקים בלתי אפשריים, לצמצם ולבטל עשרות פעילויות כדי לבצע שתיים-שלוש שנראות לי הכי חשובות (עבודה וספורט), אבל הוא רק מתמתח, מפהק פיהוק רחב, זז קצת ומעיף אותי מהספה עליה שנינו יושבים שלא בשלווה, וגוזל עוד קצת ממני.

איך, בשם השום כלום, הגעתי עוד פעם למצב הזה, בו אני רק עובדת? איך ולמה? ובשביל מה? כלומר למען העושר? ממש לא. למען האושר? אה, כן, יש רגעים כאלו, פה ושם, אבל לא יותר מזה. מה, אני באמת רוצה לקום כל בוקר בארבע, חמש או שש ולהתחיל לעבוד? נכון שאני עושה את זה מגיל מאוד צעיר, ובכל פעם מסיבות אחרות, אבל מה בדיוק יצא לי מזה? היכולת להגיד שאני עובדת קשה? איזו מין הנאה משונה זאת? כלומר איזו מדליה אקבל על זה? וממי?

ובכל זאת אני לא מספיקה. לא מספיקה כלום. כלומר שום דבר שלא קשור למטלות היומיות והשבועיות. קריאת ספרים, הבטחות לקרוא חומרים של אנשים אחרים, כתיבת חומרים שאינם עבודה, פרויקט מיוחד שאני צריכה לקדם, מבחן בתאוריה, רישיון על טוסטוס, לימודים, פגישות עם אנשים. כלום. שום דבר.

יום בו עלי לצאת גם לקניות הכרחיות או לסידורים חפוזים משבש עלי לגמרי את הלו"ז. נסיעה למרחק העולה על שני ק"מ מהבית הופכת לבלתי אפשרית. אם אני כבר נוסעת עלי לקחת איתי את כל ערכות העבודה שלי. חריגה מלו"ז העבודה הקבוע – ואני צריכה לדחוק את שעת הקימה לשלוש בבוקר. 

ברגעי ההזיה אני עושה את הדבר הכי טיפשי ומתבקש, לוקחת את המזוודה ובורחת למקום הכי רחוק שאפשר. אבל אני יודעת, הרי מה אקח איתי במזוודה? את עצמי, זאת שקמה בשש בבוקר ביום חול וגם בשבת כדי לעבוד. אין לי ברירה, אלא להשאיר אותי בבית ולברוח ממני. אולי פעם אצליח.

פסולי חיתון 4

איך, איך הזנחתי את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות

1. כל מי ששואל מה את עושה בחגים.

2. כל מי שמחכה לתלושילחג מהעבודה.

3. כל מי שסימס לג'קו או למאיה.

4. כל מי שאין לו קרוקס כי לכולם יש.
4א. כל מי שיש לו קרוקס ואומר "נכון שזה מכוער, אבל זה נורא נוח".

5. שולחי שנוטובות בתפוצת נאט"ו בסמס.

6. כל מי שאומר שאין לך מה לחפש בניו יורק, ושנורא יקר שם.

7. כל מי שחושב שסורי הולמס-קרוז חמודה.

8. משרבבי המכתם "לא/הצליחה לתפוס מישהו".

9. כל מי שנמאס לו ממריל סטריפ.

10. כל מי שלא רוצה ילדים וכותבת ומתראיינת על זה עד צאת נשמתה.

פסולי חיתון קודמים

 1

2

 3

ביג טוני

אזהרת ספוילרים
מי שלא צפה ב"הסופרנוס" עד העונה השישית, ולפחות עד האמצע, נא להתרחק!

באיחור של חודשיים נכנסתי לעונה השישית של "הסופרנוס", ועוד לא הקצתי מההלם ומהעיניים של טוני סופרנו 

טוני סופרנו גוסס. כמו כולנו, אבל יותר. נכון שג'וניור ירה בו בפועל, אבל כמו שהוא אומר בעת החקירה שלו, "לא אני יריתי באחייני, הוא ירה בעצמו, הוא בנאדם דכאוני". אם ג'וניור אומר שטוני הדכאוני ירה בעצמו, אז טוני הוא גם ג'וניור, לא? בגיל 46 (בחיים יהיה ג'יימס גנדולפיני בן 45 בעוד עשרה ימים) טוני, שמהדקה הראשונה של העונה הראשונה עסקה הסדרה במצב הנפשי שלו, בהתקפי החרדה המפחידים ובדיסוננס בו הוא חי, שואל את עצמו את שתי השאלות הנצחיות: מי אני? לאן אני הולך? מה הפלא, אם כן, שהוא מאבד את הזהות שלו בתחילת העונה הזאת, ומקבל את התיק, כלומר את הזהות של קווין פינרטי, איש מכירות של דודי שמש.

כמו כל גיבור בקולנוע, בטלוויזיה או בספרות, שהסביבה החליטה שיש לו זהות אחרת מזו שאותה הכיר עד היום, גם טוני, המאפיונר שחלק גדול מהעיסוק שלו הוא להחליט מי ימות, מתי ואיך, נכנס במהירות לנעליים של האיש שמגייס את השמש, מקור החיים, לשירות האדם. גם פינרטי זה קצת איבד את דרכו: הנזירים הבודהיסטים שהוא פוגש מתלוננים על החורף שעבר עליהם בגלל מערכת החימום שלו ואחר כך הוא מאובחן כחולה אלצהיימר (כמו ג'וניור). אבל לקווין פינרטי יש תפקיד ברור: הוא צריך להראות לטוני את הדרך. לפתור לו את בעיית הזהות והתכלית.

בעונה החמישית ביקש טוני מד"ר מלפי, במהלך החיזור הנלהב שלו אחריה שתראה את הטוני השני. "שני טוני", אפילו נקרא הפרק הראשון בעונה. העונה מתברר ששני הטונים צריכים היו להתחבר לטוני אחד. אי אפשר להמשיך לאורך ימים להיות שני טוני. מתישהו, שני הקווים האלו שאף פעם לא נחשדו כמקבילים, צריכים היו להתנגש, ובמפץ. וזה מקור השאלה של טוני סופרנו בראשית העונה.

והברנש הגדול הזה, שראה את הסוף, מתנשף, בקושי נושם, משתעל, מקיא דם, נופל וקם, והכל עובר דרך העיניים שלו. העיניים של טוני סופרנו הם האלמנט הכי בולט בעונה הזאת. העיניים הכבויות, העייפות, המושפלות, המתאמצות, עם העפעפיים הכבדים המצמצמים אותן כמעט לכדי שני סדקים, הם מפגן המשחק הכי גדול שנראה בטלוויזיה בשנה האחרונה*. שלושה פרקים נמשכה הגסיסה של טוני, שלושה פרקים בהם היה צריך להחליט אם הוא נשאר בחיים, ואם כן, למצוא מי הוא ולאן הוא הולך. הכיוון היה ברור מההתחלה: הביתה. הדבר היחיד שיש לטוני בחיים, כלומר הדבר היחיד האמיתי הוא המשפחה שלו. לא הפמיליה, משפחת הפשע בראשה הוא עומד, אל המשפחה הגרעינית, היא הופכת לערך העליון וטוני מתכנס לעצמו. עסקי האשפה זאת רק דרך להתפרנס, אבל למען מי הוא עובד, אם לא בשביל המשפחה הקטנה שלו?  

מה יכול לקרות לטוני אחרי הקרב הגדול בחייו, בו ניצח את האויב הגדול מכולם, המוות? על פי התחזיות האופטימיות החיים משתנים כשחוזרים ממסע לעמק המוות. אלא שכמו שטוני אומר, היומיום שוחק את הכל: אתה נורא רוצה להיות בנאדם טוב יותר, להתחיל בדרך חדשה, לא לחזור על המהלכים הקודמים, הקלוקלים, אלו שהביאו אותך לאותו חשבון נפש, לפרפור בין חיים ומוות, למסע במנהרה ההיא, שהאור שנמצא בקצה שלה יכול להביא אותך לעולם הזה, בדיוק כמו לעולם הבא, תלוי במה אתה בוחר.

טוני רוצה להשתפר, ומתקשה מאוד לתמרן בין השני טוני שהוא: מה יעשה כשהוא מרגיש שהפמיליה מכבדת אותו פחות? שהוא חלש יותר בעיניהם? יחטיף לנהג המסכן שלו. ומצד שני, מה יחליט כשיבקשו ממנו לעשות איזו עבודת סילוק אשפה, כלומר רצח שהוא לא רוצה לעשות? ירחיק ממנו את הענייין ויטיל אותו על שני ביצועיסטים מאיטליה. ואיך יתמודד עם העובדה שויטו עבר לקבוצה הוורודה? ינסה לגלות רוחב לב, ולצנן את דם הגברים החמומים שסביבו. ומה יפסוק כשבני ירצה להרוג את ארטי? שאין מצב, הם גדלו יחד, והוא שומר לו אמונים. כלומר טוני מנסה לאמץ סטנדרטים מוסריים חדשים, ומסתבך והולך איתם.  

טוני סופרנו מנסה, משתדל בכל הכוחות להקשיב לעצמו, להבין את המניעים שלו, לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך. טוני של העונה השישית הפך לאבא רגשן שפסגת שאיפותיו היא שמדו תזכה אותו בנכד. וכמו שכרמ אומרת לה, זאת לא אני שלוחצת עליך, זה אבא שלך. רק תסתכלו עליו בחתונת הבת של ג'וני סאק, על העיניים המלוחלחות כשהוא מסתכל על מדו ממש בתחינה, על הדרך בה הוא מברר כמה עולה התענוג, על ההבנה הברורה שזה מה שהוא רוצה שיקרה לו, שאלו החיים שלו, לסדר את קוביות הלגו הקטנות של המשפחה, לחתן את הילדים, להיות שם איתם ולא שום דבר אחר.

* אכזבת האמי
גנדולפיני זכה באמי ב-2000 2001 ו-2003, אבל הוא צריך לזכות דווקא על העונה הזאת, שעלתה בארה"ב במרץ, אלא שהוא לא היה אפילו מועמד. בפרס סדרה הדרמה, לו היתה "הסופרנוס" מועמדת זכתה "24". ההתעלמות מגנדולפיני בעונה הזו, השישית, כשהוא מגיע לשיאי רגש טוטאליים ולדקויות שקשה היה לראות בעונות הקודמות, המצוינות לכשעצמן, מעיקה מאוד. אז הוא זכה כבר שלוש פעמים, אז מה, מגיע לו לנפנף בפסלון עוד פעם, עם כל הכבוד לקיפר סתרלנד.