ביג טוני

אזהרת ספוילרים
מי שלא צפה ב"הסופרנוס" עד העונה השישית, ולפחות עד האמצע, נא להתרחק!

באיחור של חודשיים נכנסתי לעונה השישית של "הסופרנוס", ועוד לא הקצתי מההלם ומהעיניים של טוני סופרנו 

טוני סופרנו גוסס. כמו כולנו, אבל יותר. נכון שג'וניור ירה בו בפועל, אבל כמו שהוא אומר בעת החקירה שלו, "לא אני יריתי באחייני, הוא ירה בעצמו, הוא בנאדם דכאוני". אם ג'וניור אומר שטוני הדכאוני ירה בעצמו, אז טוני הוא גם ג'וניור, לא? בגיל 46 (בחיים יהיה ג'יימס גנדולפיני בן 45 בעוד עשרה ימים) טוני, שמהדקה הראשונה של העונה הראשונה עסקה הסדרה במצב הנפשי שלו, בהתקפי החרדה המפחידים ובדיסוננס בו הוא חי, שואל את עצמו את שתי השאלות הנצחיות: מי אני? לאן אני הולך? מה הפלא, אם כן, שהוא מאבד את הזהות שלו בתחילת העונה הזאת, ומקבל את התיק, כלומר את הזהות של קווין פינרטי, איש מכירות של דודי שמש.

כמו כל גיבור בקולנוע, בטלוויזיה או בספרות, שהסביבה החליטה שיש לו זהות אחרת מזו שאותה הכיר עד היום, גם טוני, המאפיונר שחלק גדול מהעיסוק שלו הוא להחליט מי ימות, מתי ואיך, נכנס במהירות לנעליים של האיש שמגייס את השמש, מקור החיים, לשירות האדם. גם פינרטי זה קצת איבד את דרכו: הנזירים הבודהיסטים שהוא פוגש מתלוננים על החורף שעבר עליהם בגלל מערכת החימום שלו ואחר כך הוא מאובחן כחולה אלצהיימר (כמו ג'וניור). אבל לקווין פינרטי יש תפקיד ברור: הוא צריך להראות לטוני את הדרך. לפתור לו את בעיית הזהות והתכלית.

בעונה החמישית ביקש טוני מד"ר מלפי, במהלך החיזור הנלהב שלו אחריה שתראה את הטוני השני. "שני טוני", אפילו נקרא הפרק הראשון בעונה. העונה מתברר ששני הטונים צריכים היו להתחבר לטוני אחד. אי אפשר להמשיך לאורך ימים להיות שני טוני. מתישהו, שני הקווים האלו שאף פעם לא נחשדו כמקבילים, צריכים היו להתנגש, ובמפץ. וזה מקור השאלה של טוני סופרנו בראשית העונה.

והברנש הגדול הזה, שראה את הסוף, מתנשף, בקושי נושם, משתעל, מקיא דם, נופל וקם, והכל עובר דרך העיניים שלו. העיניים של טוני סופרנו הם האלמנט הכי בולט בעונה הזאת. העיניים הכבויות, העייפות, המושפלות, המתאמצות, עם העפעפיים הכבדים המצמצמים אותן כמעט לכדי שני סדקים, הם מפגן המשחק הכי גדול שנראה בטלוויזיה בשנה האחרונה*. שלושה פרקים נמשכה הגסיסה של טוני, שלושה פרקים בהם היה צריך להחליט אם הוא נשאר בחיים, ואם כן, למצוא מי הוא ולאן הוא הולך. הכיוון היה ברור מההתחלה: הביתה. הדבר היחיד שיש לטוני בחיים, כלומר הדבר היחיד האמיתי הוא המשפחה שלו. לא הפמיליה, משפחת הפשע בראשה הוא עומד, אל המשפחה הגרעינית, היא הופכת לערך העליון וטוני מתכנס לעצמו. עסקי האשפה זאת רק דרך להתפרנס, אבל למען מי הוא עובד, אם לא בשביל המשפחה הקטנה שלו?  

מה יכול לקרות לטוני אחרי הקרב הגדול בחייו, בו ניצח את האויב הגדול מכולם, המוות? על פי התחזיות האופטימיות החיים משתנים כשחוזרים ממסע לעמק המוות. אלא שכמו שטוני אומר, היומיום שוחק את הכל: אתה נורא רוצה להיות בנאדם טוב יותר, להתחיל בדרך חדשה, לא לחזור על המהלכים הקודמים, הקלוקלים, אלו שהביאו אותך לאותו חשבון נפש, לפרפור בין חיים ומוות, למסע במנהרה ההיא, שהאור שנמצא בקצה שלה יכול להביא אותך לעולם הזה, בדיוק כמו לעולם הבא, תלוי במה אתה בוחר.

טוני רוצה להשתפר, ומתקשה מאוד לתמרן בין השני טוני שהוא: מה יעשה כשהוא מרגיש שהפמיליה מכבדת אותו פחות? שהוא חלש יותר בעיניהם? יחטיף לנהג המסכן שלו. ומצד שני, מה יחליט כשיבקשו ממנו לעשות איזו עבודת סילוק אשפה, כלומר רצח שהוא לא רוצה לעשות? ירחיק ממנו את הענייין ויטיל אותו על שני ביצועיסטים מאיטליה. ואיך יתמודד עם העובדה שויטו עבר לקבוצה הוורודה? ינסה לגלות רוחב לב, ולצנן את דם הגברים החמומים שסביבו. ומה יפסוק כשבני ירצה להרוג את ארטי? שאין מצב, הם גדלו יחד, והוא שומר לו אמונים. כלומר טוני מנסה לאמץ סטנדרטים מוסריים חדשים, ומסתבך והולך איתם.  

טוני סופרנו מנסה, משתדל בכל הכוחות להקשיב לעצמו, להבין את המניעים שלו, לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך. טוני של העונה השישית הפך לאבא רגשן שפסגת שאיפותיו היא שמדו תזכה אותו בנכד. וכמו שכרמ אומרת לה, זאת לא אני שלוחצת עליך, זה אבא שלך. רק תסתכלו עליו בחתונת הבת של ג'וני סאק, על העיניים המלוחלחות כשהוא מסתכל על מדו ממש בתחינה, על הדרך בה הוא מברר כמה עולה התענוג, על ההבנה הברורה שזה מה שהוא רוצה שיקרה לו, שאלו החיים שלו, לסדר את קוביות הלגו הקטנות של המשפחה, לחתן את הילדים, להיות שם איתם ולא שום דבר אחר.

* אכזבת האמי
גנדולפיני זכה באמי ב-2000 2001 ו-2003, אבל הוא צריך לזכות דווקא על העונה הזאת, שעלתה בארה"ב במרץ, אלא שהוא לא היה אפילו מועמד. בפרס סדרה הדרמה, לו היתה "הסופרנוס" מועמדת זכתה "24". ההתעלמות מגנדולפיני בעונה הזו, השישית, כשהוא מגיע לשיאי רגש טוטאליים ולדקויות שקשה היה לראות בעונות הקודמות, המצוינות לכשעצמן, מעיקה מאוד. אז הוא זכה כבר שלוש פעמים, אז מה, מגיע לו לנפנף בפסלון עוד פעם, עם כל הכבוד לקיפר סתרלנד.

6 מחשבות על “ביג טוני

  1. ובתחילת פוסט כזה ראוי להציב אזהרת ספויילרים, לטובת אלה שאטיים אף יותר ממך ובכלל עוד לא ראו את העונה החמישית (!), אבל עכשיו כבר מאוחר מדיי.

  2. איזה תענוג!

    כל כמה ימים אני קופץ לבדוק אם כתבת משהו, והאמת שמאז המפץ הגדול שלך (וולווט וכ') התשובה היא כמעט תמיד שלילית.
    אז ככה פתאום לגלות פוסט על לא פחות מהסופרנוס, זו דרך נפלאה לפתוח את הסופ"ש.

    אני התחלתי לראות את הסדרה הזו באיחור (לפני שנתיים) ומאז אני משוכנע שלא רק שזו סדרת הטלוויזיה הטובה מאז ומעולם, אלא שהסדרה שלמה, מרגשת, יפה ופשוט טובה יותר מרוב סרטי הקולנוע הטובים שאני רואה (ואני רואה לא מעט).
    מה את (אם לחבוש לך את הכובע של מבקרת קולנוע לרגע) חושבת על זה? יש בזה משהו?

  3. הוספתי, הייתי משוכנעת שמהמשנה ברור שמדובר בעונה השישית, ושמי שעוד לא צפה לא יקרא.

    ותיקנתי

    ותודה על שחיכיתם

    העיכוב מחוסר זמן, לא מחוסר רצון

  4. שאין צורך לשים התרעת ספויילרים על מה שהוקרן/שודר בארץ (לא כולל סרטים בשבועות הראשונים, כמובן).
    אבל תמיד נחמד להתחשב, כמובן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s