תביא אחד טיים

פעם, ממש בהתחלה כבר נדרשתי לעניין הזמן.
משומה חשבתי שאז היה לי יותר ממנו. כלומר במובן הרחב באמת היה לי יותר ממנו, כי הרי בינתיים גולפו ממני כמה חודשי חיים (מתוך 120 שנה). אבל במובן הצר, בחיי היומיום, העמסתי על ציר הזמן שלי עוד כמה משימות, וכך צמצמתי עוד יותר את יכולת התמרון.

יש מי שמתעקשים לדחוס לתוך היום שלהם עוד ועוד, בדיוק כמו שיש מי שמתעקשים לאכול בלי הפסק, מתוך איזשהו רעב אינסופי. אז במקום לאכול אני מנסה לבלוע זמן, אבל זה רק כדי שהוא לא יאכל אותי. במאבק בין שנינו נראה לי שהוא מנצח. כלומר אני היא זאת שנאבקת ומתפתלת ומנסה לחלק את היממה לכל מיני חלקים בלתי אפשריים, לצמצם ולבטל עשרות פעילויות כדי לבצע שתיים-שלוש שנראות לי הכי חשובות (עבודה וספורט), אבל הוא רק מתמתח, מפהק פיהוק רחב, זז קצת ומעיף אותי מהספה עליה שנינו יושבים שלא בשלווה, וגוזל עוד קצת ממני.

איך, בשם השום כלום, הגעתי עוד פעם למצב הזה, בו אני רק עובדת? איך ולמה? ובשביל מה? כלומר למען העושר? ממש לא. למען האושר? אה, כן, יש רגעים כאלו, פה ושם, אבל לא יותר מזה. מה, אני באמת רוצה לקום כל בוקר בארבע, חמש או שש ולהתחיל לעבוד? נכון שאני עושה את זה מגיל מאוד צעיר, ובכל פעם מסיבות אחרות, אבל מה בדיוק יצא לי מזה? היכולת להגיד שאני עובדת קשה? איזו מין הנאה משונה זאת? כלומר איזו מדליה אקבל על זה? וממי?

ובכל זאת אני לא מספיקה. לא מספיקה כלום. כלומר שום דבר שלא קשור למטלות היומיות והשבועיות. קריאת ספרים, הבטחות לקרוא חומרים של אנשים אחרים, כתיבת חומרים שאינם עבודה, פרויקט מיוחד שאני צריכה לקדם, מבחן בתאוריה, רישיון על טוסטוס, לימודים, פגישות עם אנשים. כלום. שום דבר.

יום בו עלי לצאת גם לקניות הכרחיות או לסידורים חפוזים משבש עלי לגמרי את הלו"ז. נסיעה למרחק העולה על שני ק"מ מהבית הופכת לבלתי אפשרית. אם אני כבר נוסעת עלי לקחת איתי את כל ערכות העבודה שלי. חריגה מלו"ז העבודה הקבוע – ואני צריכה לדחוק את שעת הקימה לשלוש בבוקר. 

ברגעי ההזיה אני עושה את הדבר הכי טיפשי ומתבקש, לוקחת את המזוודה ובורחת למקום הכי רחוק שאפשר. אבל אני יודעת, הרי מה אקח איתי במזוודה? את עצמי, זאת שקמה בשש בבוקר ביום חול וגם בשבת כדי לעבוד. אין לי ברירה, אלא להשאיר אותי בבית ולברוח ממני. אולי פעם אצליח.