תביא אחד טיים

פעם, ממש בהתחלה כבר נדרשתי לעניין הזמן.
משומה חשבתי שאז היה לי יותר ממנו. כלומר במובן הרחב באמת היה לי יותר ממנו, כי הרי בינתיים גולפו ממני כמה חודשי חיים (מתוך 120 שנה). אבל במובן הצר, בחיי היומיום, העמסתי על ציר הזמן שלי עוד כמה משימות, וכך צמצמתי עוד יותר את יכולת התמרון.

יש מי שמתעקשים לדחוס לתוך היום שלהם עוד ועוד, בדיוק כמו שיש מי שמתעקשים לאכול בלי הפסק, מתוך איזשהו רעב אינסופי. אז במקום לאכול אני מנסה לבלוע זמן, אבל זה רק כדי שהוא לא יאכל אותי. במאבק בין שנינו נראה לי שהוא מנצח. כלומר אני היא זאת שנאבקת ומתפתלת ומנסה לחלק את היממה לכל מיני חלקים בלתי אפשריים, לצמצם ולבטל עשרות פעילויות כדי לבצע שתיים-שלוש שנראות לי הכי חשובות (עבודה וספורט), אבל הוא רק מתמתח, מפהק פיהוק רחב, זז קצת ומעיף אותי מהספה עליה שנינו יושבים שלא בשלווה, וגוזל עוד קצת ממני.

איך, בשם השום כלום, הגעתי עוד פעם למצב הזה, בו אני רק עובדת? איך ולמה? ובשביל מה? כלומר למען העושר? ממש לא. למען האושר? אה, כן, יש רגעים כאלו, פה ושם, אבל לא יותר מזה. מה, אני באמת רוצה לקום כל בוקר בארבע, חמש או שש ולהתחיל לעבוד? נכון שאני עושה את זה מגיל מאוד צעיר, ובכל פעם מסיבות אחרות, אבל מה בדיוק יצא לי מזה? היכולת להגיד שאני עובדת קשה? איזו מין הנאה משונה זאת? כלומר איזו מדליה אקבל על זה? וממי?

ובכל זאת אני לא מספיקה. לא מספיקה כלום. כלומר שום דבר שלא קשור למטלות היומיות והשבועיות. קריאת ספרים, הבטחות לקרוא חומרים של אנשים אחרים, כתיבת חומרים שאינם עבודה, פרויקט מיוחד שאני צריכה לקדם, מבחן בתאוריה, רישיון על טוסטוס, לימודים, פגישות עם אנשים. כלום. שום דבר.

יום בו עלי לצאת גם לקניות הכרחיות או לסידורים חפוזים משבש עלי לגמרי את הלו"ז. נסיעה למרחק העולה על שני ק"מ מהבית הופכת לבלתי אפשרית. אם אני כבר נוסעת עלי לקחת איתי את כל ערכות העבודה שלי. חריגה מלו"ז העבודה הקבוע – ואני צריכה לדחוק את שעת הקימה לשלוש בבוקר. 

ברגעי ההזיה אני עושה את הדבר הכי טיפשי ומתבקש, לוקחת את המזוודה ובורחת למקום הכי רחוק שאפשר. אבל אני יודעת, הרי מה אקח איתי במזוודה? את עצמי, זאת שקמה בשש בבוקר ביום חול וגם בשבת כדי לעבוד. אין לי ברירה, אלא להשאיר אותי בבית ולברוח ממני. אולי פעם אצליח.

12 מחשבות על “תביא אחד טיים

  1. כנראה שיש עבודות שאת עושה מבלי שהקהל יהיה חשוף אליהן כי כתיבת כתבה אחת בשבוע בדה-מרקר ובלוג יומי לא נראה לי כמו משהו שצריך לקום בשבילו ב-3 בבוקר. אפילו לא ב-6. אפילו לא ב-10.

  2. תתעלמי מהחייזר מעלי.
    אני רק יכול להגיב מנקודת המבט של מי שעושה תמיד כל מאמץ כדי שלא יהיו לו רגעים "מתים". אני מקנא לחלוטין באנשים חסרי זמן. מי שאין לו זמן, כנראה שיש לו חיים, כלומר שהוא ממצה את הזמן שלו, ולא מבזבז אותו לריק. ועבודה, בעיקר עבודה יצירתית כמו שלך, (וכן – בעיני זו עבודה יצירתית) היא דרך טובה, מהנה (את בעצמך מודה בזה) ומתגמלת להעביר את הזמן.
    אז עצתי לך – בהנחה שביקשת… היא פשוט לראות את חצי הכוס המלא – זה לא שאין לך זמן, את פשוט ממלאת אותו בדברים שחשובים לך ושאת, לעיתים די קרובות, כנראה, נהנית מהם..

  3. אני אעשה כאן צעד לא מקובל בעולם התגבוב – אני מתנצל על הכינוי. זה לא היה במקום (וגם לקרוא לאחותי חייזר זה לא במקום).
    אבל מצד שני – מה שכתבת מתקרב מאוד ללהיות שטויות מוחלטות. אתה יודע כמה זמן צריך להקדיש כדי לעשות בלוג אחד ראוי? כתבה אחת ראויה? מה עוד שעיסוקיה של העלמה שרגל הם (למיטב ידיעתי המוגבלת) קצת נרחבים יותר ממה שכתבת. לי אין צל של ספק שיש לה מחסור רציני בזמן פנוי.
    אבל בכל מקרה. אני לא מתכוון להעליב אף פעם, ומכיוון שנשמט עלבון מתחת לידי – אני מתנצל על הכינוי.

  4. גם אני סובלת – נהנית מאותה תופעה. ממש מהר אני יכולה לעבור מהתחושה ש"לא עשיתי כלום ולא הספקתי דבר" לתחושה של "וואו, כמה פעילה אני וכה דורשת מעצמי". נכון, אין שיעור לזמן. והוא גם לא עומד בפני עצמו – מה עם המרץ, האנרגיה, החשק או היעדרם? ומה על הביוריתמוס? בקיצור, סוג של עבדות שיש לנו כוח שליטה בה רק בשוליים

  5. גראוצ'ו מרקס:

    Time flies like an arrow. Fruit flies like a banana"

    וצריך לחשוב טוב טוב לפני שמחליטים שזה קישקוש. זה אומר משהוא מאוד עמוק על כל היחס שלנו למילה "זמן" ולמשמעות של "תחושת הזמן", מבלי להכנס לפילוסופיות של "הזמן כקו" או "הזמן כמעגל." (התפיסות המזרחיות)

  6. דבורית, קחי חופשה.
    קחי תיק עם ספרים (שלא קשורים לעבודה) וסעי ליומיים שלושה, תתנתקי מהעולם.
    נראה לי שזה יעשה לך טוב.

  7. אנשים שחיים ככה לא צריכים לקחת חופשה אלא ללמוד שגם לרגעים פנויים ללא לו"ז יש ערך רב, והם צריכים להיות שם על בסיס יומיומי, לא פעם בשנה כשמאבדים את השפיות.

  8. גם אני באותה הסירה.מצד אחד לא יכולה לשבת בבית ללא מעש,ומנגד טובעת במטלות ומיללת כל היום "אין לי זמן". מוכר, מוכר, מוכר..!
    בכל שנה יש את רגעי השבר,בהם אתה מרגיש שאתה לא יכול לשאת בעמוס הזה יותר ורוצה רק
    ש-ק-ט! אבל צריך להתעודד, זה חולף!
    שתיהיה לכולנו שנה טובה ומעניינת!
    יעל.

  9. בעניין "גילויי השנאה והבוז", אני ממליץ להתעלם וללכת הלאה. כידוע, רוב האנשים מכוערים, טיפשים, ורשעים – באופנים מגוונים. אני מבקש שתמשיכי את העבודה המצויינת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s