דיכאון? מה פתאום

ספוילרים: על הסוף של "הסופרנוס", על זה של "האוס", וטיפה על "ניפ/טק" עונה 3.

החיים שלי מנותבים למקומות משונים במיוחד ואני לא בטוחה שאני מרוצה מזה, וחמור מכך, שיש לי שליטה על כך. כשהזמינו אותי מפסטיבל הקולנוע בחיפה להשתתף בפורום על "עשרת הדיברות", התוכנית ההיא של קשת שחולקה לה יחדיו לשני חצאים, ועכשיו עתיד לעלות החלק השני שלה, שמחתי. וואלה, חשבתי, אנשים זוכרים כמה אהבתי אותה בשעתו, ולדבר על ניאוף אין מי שמתאימה יותר ממני, גדולת הנואפות בתל אביב רבתי. אבל שמחתי התעננה כשראיתי איך אני מתוארת באתר הפסטיבל. לייק, שבע שנים של ביקורת קולנוע ועוד אי אלו תובנות טלוויזיוניות התפיידו?

וזה לא הכל. היום, כלומר אתמול התקשר אלי תחקירן טלוויזיה ורצה לשלב אותי בכתבה על דכאון החגים. למה דכאון חגים, שאלתי אותו, אני בכלל לא מדוכאת בחגים, ממה יש לי להיות מדוכאת בדיוק? מכך שאני לא לוקחת חלק לשמחתי הגדולה בפסטיבלי הארוחות, הכינוסים הדוחים, הצביעות והגועל? החגים הם ימי אושר שלווים ורצופים מבחינתי. זה מה שהעולם הבין ממני עד היום, שהעובדה שאני לא רוצה ילדים וחיות אחרות הופכת אותי מועמדת פוטנציאלית לדכאונות חגים? זה כשלעצמו מילא אותי בדיכאון כבד.

ואם כבר דיכאון, התפניתי לפרק האחרון של "הסופרנוס". הרבה פחות סוער ממה שחשבתי, אבל ניחא. ג'וליאנה וכריסטופר מולטיסנטי? מה פתאום? איפה החיבור? ג'וליאנה היא ג'וליאנה מרגוליס, האחות האת'וויי מ"אי.אר", כן? אני ממש לא אוהבת את הדמות שלה כאן, סוחרת נדל"ן ממולחת שעסוקה בגמילה מחומרים מסוכנים, ומתלהבת מאבירי המאפיה של ניו ג'רזי. רק בנס לא הפכה לאחת מנשותיו של טוני, אבל מצאה את עצמה מרחרחת עם כריסטופר. כמו שאומרת לה החונכת שלה, עוד פעם גבר נשוי? מי אמר שאנחנו לא נצמדים לאותם דפוסים.

הכי נורא מבחינתי היה הרגע בו כרמלה זורקת את כרטיסי הביקור של הבלש הפרטי, שאת שירותיו רצתה לשכור כדי לחפש את אייד. מה, היא הבינה? או שעכשיו, אחרי שטוני הסיר למענה את איסורי הבנייה היא מעדיפה להקדיש זמן לפרויקט שלה (כמו שטוני אומר, "אישתי צריכה קריירה" – טוני הוא השולט הבלעדי על חייה של כרמלה. ברצותו תיסע לפריז, ברצותו תוכל לעבוד. איזה חיים). ומה זה פרק אחרון בלי מדו שמבלה בקליפורניה עם הטיפש הזה, פין? לא מקובל עליי. ואיי ג'יי ובלנקה שלו? פחדתי שטוני המצונזר מינית ישים עליה את טלפיו אבל טוב שנגמרה העונה, לפחות בינתיים ניצלו היחסים בין הילד המפונק הזה לבין הדומיניקנית הלוהטת שלו, בלנקה (פרשנות מעניינת לשם כאן). פיל ליאוטרדו, זה שאחראי לכך שויטו ההומו כבר איננו נענש בהתקף לב קשה. מי אמר שמערכת השכר והעונש לא פועלת היטב.

סצנה אחרונה, ערב חג המולד, כל המשפחה בבית, הם שותקים. לא כולם שם אוהבים אחד את השני, זאת היתה שנה קשה לכולם. העונה שהתחילה כשטוני שואל את עצמו מי אני ולאן אני הולך, שבה טוני היה עסוק במאבק אם להיות או לחדול נגמרת בזה שהוא מצא את עצמו בבית, יושב ליד כרמלה אסירת התודה במלוא מובן המילה. אסירה.

אם טוני התחיל את העונה כשהוא נדחס אל בין שמים וארץ, ד"ר גרגורי האוס גמר אותה כך, בפרק האחרון של העונה השנייה אחרי שנורה על ידי לקוח לא מרוצה. לאורך כל הפרק הוא מנסה להבין אם הוא ער או ישן, בהכרה או בקומה. בניתוח שעבר, מתברר לו במהלך הפרק, תוקנו העצבים הפגועים ברגל שלו, שחזרה לתקנה. אבל אחרי שהרגל תוקנה, האוס מרגיש שחדות המחשבה שלו נפגעה. רק בסוף הפרק מתברר מצבו האמיתי של האוס – הפרק הכי מאתגר פילוסופית בשאלת הקיום שלנו ואיונו, ואיך לעזאזל נדע אם אנחו חולמים או ערים. נחרדתי להיווכח שזה קרה לי ממש השבוע, במהלך הצפייה ב"מגדלי התאומים" של אוליבר סטון. נרדמתי לדקותיים, והחלום שלי הולחם לתוך העלילה. למחרת נאלצתי להזדקק לצופה אובייקטיבי כדי להפריד את שני החלקים.

הלחמה נוספת חוויתי באחד הפרקים הראשונים של העונה השלישית של "ניפ/טאק", אותה אני רואה עכשיו בדי.וי.די. עונה שהאירועים בה מקצינים משנייה לשנייה, ושעונתה הראשונה נראית לפיכך מאופקת להלל. באחד הפרקים נקרא הצמד לביתה של אישה ששוקלת כ-200 קילו. למה הבאתם אותי לפה, שואל שון, והשוטר אומר לו, כי היא מתלוננת שכואב לה העור (הרבה עור יש לה) ואתה האדם היחיד שאני מכיר שקשור לעור. מתברר שהאישה יושבת על כורסת הטלוויזיה שלה שלוש שנים רצופות, ולא זזה. פעם בשבוע מביא לה בעלה לשעבר אוכל. ומה עם ביקורים בשירותים, למשל, שואל אותה הפלסטיקאי? אני מעדיפה לא לדבר על זה, היא עונה, ומתברר שגופה, אמממ, בלי להיכנס לתיאורים פלסטיים מדי, הולחם לכורסה, כלומר הפך לחטיבה אחת עם סיביה, ודמיינו את השאר לבד. מכל ניסורי האיברים והזוועות הניפטאקיות, החצי פרק עם בטטת הכורסה שהצמיחה שורשים היה הנורא ביותר.

ועוד טיפה מהחומר הממסטל הזה: אתמול התחילה העונה החמישית של עמוק באדמה הפעם באקסטרה הוט. מאחר שסיכמתי אותה כבר אלף פעם, אני לא מתכוונת לעשות את זה שוב. וגם, כמה דיכאון אפשר בערב אחד. אני שומרת אותו לחגים.

19 מחשבות על “דיכאון? מה פתאום

  1. להעביר את החג, צפיה אובססיוית בדיוידי של סדרות אמריקניות. רק שלא תשמעי את הדממה בבית כן? תיכף מתחיל עוד פרק של ניפ שמק.

    איך אומרים האמריקנוס?
    its a wonderful life

    ברור

  2. נפלא כרגיל,
    תודה על פתיחת הבוקר המופלאה.
    את פשוט כותבת מדהים. אל תשימי לב לטרולים, שנכנסים רק על מנת להוציא אויר חם מהמקלדת שלהם.

  3. נדיב שכמוך,
    ד. מוציא גז מורעל ומצחין, ולא מהמקלדת, אלא מנשמתו.
    להגיד על דבריו:"אויר חם", זה לעשות שירות רע למילה "חם". וגם ל"אויר". מרכיבים חיוניים. נוגדי דיכאון מוכרים.

  4. כמובן מי שלא מסכים עם דבורית או מוצא לנכון להגיב בחריפות על דבריה המתריסים זוכה מיד ל"מחמאות" מבבעלת הבלוג!

  5. אתם מנסים להעביר ביקורת על הגברת הראשונה של הבלוגיה הישראלית? היא הרי מושלמת! הס לכם! שלא תעזו להגיד שאתם לא מסכימים איתה!

  6. צריך להחליף אותה! שמישהוא אחר יכתוב את הבלוג הזה!! נמאס כבר ממנה. כל הזמן רוצה רק ביקורות חיוביות. יאללה, מהפכה!

  7. צריך שדבורית או כל יצור תבוני ו/או רגשי יהיה משובש קשות אם הוא יעדיף את חברתך,"האמת", על להיות לבד.

  8. שעדיף להתמכר לדיוידי של סדרות אמריקאיות (משובחות) מאשר להתנכלויות רשת אנונימיות עם קצף על השפתיים.
    לייק, גט א לייף אתם בעצמכם.

  9. דבורית, אנא אזהרת ספוילר לפני שכותבים על הסופרנוס. אין לי כבלים ולווין ואני ממתין בקוצר רוח לגרסת הדי וי די (לרכישה כמובן!!!)
    שנה טובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s