עצבים חשופים

"אדמה משוגעת", הסרט הכי מרגש שנעשה עד היום על הקיבוץ, ובכלל הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי בשנה האחרונה מביא אותי לחשוב שאולי יותר עדיף שלא גדלתי שם. ומאתמול הוא גם המועמד הישראלי לאוסקר  *

מתוקף היותם קרובים בסדר האלף-ביתי, "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת" נמצאים בעמודים עוקבים בתוכניית פסטיבל ירושלים האחרון. אולי זאת הייתה הסנונית שבישרה את התיקו שהתחולל בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע לפני שבועיים, שהביא להצבעה נוספת על הסרט הזוכה, שהסתיימה בניצחונו של "אדמה משוגעת" אתמול.

"אדמה משוגעת" הוא הסרט של השנה עד כה, מבין כל הסרטים הישראליים שראיתי. אני יודעת שהמילה מושלם קצת משומשת מדי, אבל זה מה שיש לי להגיד עליו. זה הסרט שגרם לי למחנק בגרון, להצפה בעיניים ולתחושת חמלה שהשתלטה עלי, תוך ידיעה, מהשנייה הראשונה שזה זה. למה אני מתכוונת? שככה בדיוק הסרט הזה צריך היה להיות, שיש בו דיוק ושלמות, שאין שום חריקה, חריגה וסטייה, שבלי להכיר את הוויית החיים המועברת בו משום צד חשתי את מה שעובר בו על כולם, וזאת ההוכחה שסרט עובד. ברגע שהוא שואב אותך לתוכו בלי יכולת התנגדות, גורר אותך בשניות לתוך המסך, את יודעת שזה דבר הנכון.

"אדמה משוגעת" מצוין מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. מכותרות הפתיחה, המלוות באפקט של מעין סדקים שנוצרים על פני הקרדיטים, ובקולות שבירה ופיצוח מטרידים ולא ברורים בשניות הראשונות ומתבהרים די מהר, ועד שוט הסיום בו שני ילדים הולכים בשדה ענק, לבדם – שוט שצולם ממעוף ציפור, כשהמצלמה החגה מעל הולכת ומתרחקת בתנועה רכה ומעגלית.

רונית יודקביץ' שכנעה אותי לחלוטין בסבל העובר עליה, ולצדה, ובעצם כמעט לפניה, נמצא תומר שטיינהוף בתפקיד דביר, הבן הקטן שלה, עם פנים ועיניים שעוד ישיקו ספינות ויגרמו לפרפורים בקרבן של נשים רבות. גל זייד ממשיך את תפקיד האדם שהערכים שלו נשחקו בגלל התפקיד שהוא ממלא, בדיוק כמו ב"No אקזיט". שי אביבי גידל זקן פרא שביטל את השי-אביביות שלו ואפילו צמצם את נוכחות השין השורקנית בפיו, ומשחק דמות מפתיעה, בטח אחת המוטציות הממש לא בדיוניות שהפיק הקיבוץ מקרבו.

את "אדמה משוגעת" ביים דרור שאול, במאי "מבצע סבתא" הקאלט הפרוע והמצחיק, וגם "סימה וקנין מכשפה", עוד קומדיה סהרורית. אבל כנראה ששני אלו, למרות שלא יפה להגיד את זה, היו הכנה ליצירה המופתית הזאת שלו, "אדמה משוגעת", ואוף, אני מקווה שלא השתמשתי יותר מדי פעמים בחיי בצירוף הזה, יצירה מופתית.

רגבי הקיבוץ הם כנראה מחצב עשיר במיוחד עבור שאול ויוכלו להזין אותו עוד הרבה שנים, או לפחות הרבה סרטים, כך נראה. שאול מספר ב"אדמה" על ההתמודדות של ילד בן 12, במשך שנה אחת – עד חגיגת בר המצווה שלו ושל קבוצת הילדים אפרסק בה הוא גדל – עם מחלת הנפש של אמא שלו, ועם הסוד הכרוך במותו של אביו. הסרט התקופתי – הוא מתרחש בשנות השבעים – מורכב מדמויות מפתח בקיבוץ, כל אחת בנויה היטב, ומאופיינת עד הכפתור האחרון בחולצה עם מדבקת המכבסה, וממצבים ביזאריים, שכמותם אפשר לראות רק בקיבוץ. ואל תשאלו מה קורה ברפת.

את כל התמונות הקטנות האלו שאול משרטט בדקדקנות, בונה אותן אפיון אחר אפיון, ולא שופט, וגם לא מעניש, אלא פשוט מציג לראווה את הדמיות המוזרות שחיות בחברה השוויונית בעולם (אהה. בוודאי). הוא מעלה ומוריד את הווליום בעדינות, ויוצר יצירה שמימית, אם אני לא טועה, התמונה הכי טובה של קיבוץ שנוצרה עד היום בקולנוע הישראלי. מבלי לחיות שם אפילו דקה, אני יכולה להבין מ"אדמה" שאולי הפנטזיות שלי, כילדה, לגדול לקיבוץ, מוטב להן שלא התממשו. על פי התיאור של החיים שם יש סיכויים גדולים שלא הייתי עומדת ביומיום, שנראה כמו מלחמת הישרדות בלתי נפסקת. מהבכי בלילה, בבית הילדים, של תינוקות המתחרים על תשומת הלב של המבוגר האחראי כדי לקבל את בקבוק החלב שלהם, ועד ההשכמה באישון לילה כדי לעמוד במשימות התבגרות מפוקפקות.

הסרט של שאול מחולק לעונות השנה, בדיוק כמו הסרט המקסים "אביב, קיץ, סתיו חורף ו… אביב" של קים קי-דוק, והוא גם מתייחס לאפיל הנזירי שיש לקיבוץ, אותו אפשר להשוות לחיי הנזיר בסרט הדרום קוריאני. אפילו נופי הקיבוץ היפים – בין שמדובר בעץ הבודד העומד באמצע השדה (לי הוא מזכיר את העץ של "עמוק באדמה", אבל מה לא מזכיר לי את "עמוק באדמה"?) – ובין שבשבילי הקיבוץ או במרחבים הפתוחים שלו, יכולים להתחרות בסרט ההוא, שצולם בפארק מטופח במיוחד.

את הסרט צילם סבסטיאן אדשמיד הגרמני, ולכן הוא לא יכול היה להיות מועמד לפרס אופיר, וחבל. אני מאוד שמחה שזה הסרט שייצג את ישראל באוסקר. הוא כל כך כאן ועכשיו, כל כך אנחנו, שזה ממש מתבקש.
מה שיפה ב"אדמה משוגעת" זה שהוא לא מהווה רק כתב אישום נגד הקיבוץ, בנוסח איך כלאתם את הילדים בבית הילדים אחרי שהפרדתם אותם מההורים או איך יכולתם להתייחס כך או אחרת לאנשים חריגים, או איך יכולתם להעלות להצבעה את השאלה כמה זמן יישאר החבר של האישה הבודדה בקיבוץ. הוא מכיל גם את כל הרגעים הקסומים האלו של הילדות, כמו ארטיקרח בבריכה בחושך או נשיקה ראשונה, או ההבטחה הטמונה במתנות מחו"ל, שלא השתנתה מאז ועד היום.

כל חוקרי המבנה החברתי הלא מתקבל על הדעת הזה, מהארץ ומהעולם יכולים ללמוד על הקיבוץ מ"אדמה משוגעת" הרבה יותר מכל מחקר שהוא. רשמו לפניכם, "אדמה משוגעת", אם בכוונתכם להשקיע רק בסרט ישראלי אחד השנה. אבל עשו טובה, תתאמצו עוד קצת, ותשקיעו גם באחרים.

איפה ומתי?

* פורסם בגיליון 380 של "רייטינג"