BETIPUL

גרסת הבמאי לראיון עם חגי לוי, יוצר "בטיפול", שהתפרסם ב-Markerweek  בסופשבוע האחרון, 27 באוקטובר

נכון שערש הפסיכותרפיה לכל פועל הוא אמריקה, ואפשר להגיד שוודי אלן, היהודי האמריקאי הציג אותה בקולנוע לפני שלושה עשורים, אבל דווקא מישראל יובאה לאמריקה "בטיפול", סדרת הטלוויזיה הישראלית הכי מקורית שנעשתה פה, שגם זכתה בשישה פרסים מרכזיים, כולל הסדרה הטובה ביותר, בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה שנערך בחודש שעבר. אמרת "בטיפול" אמרת חגי לוי, ההוגה, היוצר (יחד עם אורי סיון וניר ברגמן), הבמאי, המפיק ועכשיו גם המפיץ שלה. לוי מכר את הסדרה לרשת הכבלים האליטיסטית HBO, והפיילוט שלה יצטלם בתחילת נובמבר.
In Treatment יקראו לה, את הפיילוט יביים רודריגו גרסייה, בנו של הסופר גבריאל גרסיה מרקס, שביים בין היתר ל"עמוק באדמה" ול"הסופרנוס". ראובן דגן, כלומר אסי דיין המקומי יהיה גייבריאל ברן ("צומת מילר", החשוד המיידי"), מאיה מרון תהיה מיה ווסיקווסקה האוסטרלית האנונימית, ואמבת' דווידץ תהיה עלמה זק האמריקאית. ליאור אשכנזי, כלומר ידין הטייס יהיה שחקן שחור, בעידודו של לוי.
(עדכון  על שאר הקאסט).
אין ברירה אלא לחזור לשנייה לחורף 2002, כשללוי עוד היה זמן לצעוד על ההליכון בחדר הכושר, שזה הרגע בו עלה הרעיון בראשו: סדרה על חמישה מטופלים, כל אחד מגיע לטיפול ביום אחר ויושב מול פסיכולוג אחד, שהולך מצדו ליועצת ביום חמישי. לוי צילם שני פיילוטים ופנה לכל גופי השידור בארץ כדי למכור את הרעיון המשונה.
"חיפשתי אופציה שיש לה רצועת שידור יומית. המקום הראשון שפניתי אליו היה ערוץ 8 אבל הם לא יכלו לחרוג מהתחום התיעודי. הצעתי גם לערוץ 10 אבל הם לא היו מסוגלים להתחייב להשקעה לטווח ארוך. מי יודע איפה נהיה בעוד שנה, אמרו שם. פניתי גם לערוץ 1, לכאורה הערוץ הכי מתבקש לכזה פרויקט, הראיתי ליוסי משולם את הפיילוט, ולא קיבלתי תשובה מעולם.
"ביס התלבטו הרבה זמן ובסוף ירדו מזה. בינתיים התחילו להתעניין בהוט, ואני מצדי ניסיתי גם בקשת. מאחר שהיו לה אז שני ימי שידור ביקשו ממני פורמט שבועי, וניסיתי לפצח אחד כזה, אבל בלי הצלחה. בדיעבד אני יכול להגיד שזאת הייתה החלטה מאוד נועזת מצד הוט: אי אפשר היה לדמיין שזה יצליח, חשבתי שזה יהיה מעניין וזול, אבל העובדה שזה הצליח לא היה משהו שאפשר היה לחזות. עכשיו, אגב, עכשיו אני עובר את זה שוב באירופה, וצריך להסביר למתעניינים באופציות (פרטים בהמשך, ד.ש) איך לשכנע ערוץ משדר להסכים לרצועה יומית ולהתחייב על 50 פרקים".
כמה זול זה היה?
"פחות או יותר חמישה פרקים בתקציב של פרק אחד בסדרת דרמה רגילה. גם ב-HBO העלות תהיה באותו יחס, אמנם למעלה ממיליון דולר לשבוע שידורים של חמישה פרקים, אבל פחות מעלות של פרק אחד בסדרה שבועית קטנה".
זה אחד הדברים ששבה את לבם?
"ברור, יש פה פיצוח הפקתי, פטנט שמאפשר לעשות הפקה מאוד זולה. אם משום מה הפורמט הזה היה נורא נורא יקר זה לא היה קורה, כי מבחינת גוף משדר זה להתחייב לפי ארבע פרקים מאשר בסדרה רגילה".

כל העולם מתקשר

בקיץ 2004 התחילה העבודה על הסדרה, ובאוגוסט 2005 היא עלתה לאוויר בהוט, והפכה תוך שתי דקות לדבר הכי מדובר בסביבה. מבקרי הטלוויזיה התחרו ביניהם על הסופרלטיבים, העיתונים הקדישו לתופעה עשרות אלפי מילים, פסיכולוגים הפכו לדבר הכי חם בשוק, ויש אפילו טענה שהקפיצו את מחירי הטיפול. אנשים שלא העלו בדעתם עד כה להושיב את עצמם על הספה התחילו לחפש לעצמם פסיכולוג. מה שלא עשו ד"ר מלפי וטוני סופרנו ואלי מקביל והפסיכולוגים שלה עשו דיין, כראובן הפסיכולוג, והמטופלים המעולים שלו איילה (מרון), נעמה (זורר), ידין (אשכנזי) ואורנה ומיכאל (רמי הויברגר וזק) וגילה (גילה אלמגור) כיועצת של ראובן. עונה שנייה הפכה למתבקשת, ואכן, 40 פרקי העונה השנייה של "בטיפול" יעלו ב-Hot בקיץ הבא, והשידור החוזר שלה, אחרי חלון זמן גדול, בקשת.
"חודש אחרי שהסדרה עלתה בהוט התחילו להגיע טלפונים מהעולם", מספר לוי, "בכל מקום שהיה ישראלי או יהודי ששמע על הסדרה, אפילו לא ראה, הגיע טלפון, וכך קיבלתי מיילים או טלפונים ממפיקים, יוצרים, במאים, שרצו לרכוש אופציה. הפיץ' של הסדרה מאוד פשוט, אתה מספר אותה בשורה. פנו אלי מאמריקה, טורקיה, בלגיה, צרפת, קנדה, גרמניה, איטליה, אנגליה, ארגנטינה ועוד, ואז הייתי צריך להחליט מה אני עושה עם זה, עם מי אני נפגש ולאן מתקדמים. אגב, אף אחד לא חשב לתרגם את הסדרה או לדבב אותה, כי טלוויזיה בפריים טיים בערוצים המרכזיים בכל מקום היא מקומית. אם כבר קונים, זה מאמריקה או מאנגליה”.
מה הקריטריונים שלך לתת למישהו אופציות?
"בעיקר אינטואיציות, אני מקפיד לפגוש את האנשים אישית ולהתרשם מהם, להעריך אם הם יוכלו להרים את זה. הרי הייתי מנהל הדרמה בקשת ואני יודע איך זה עובד. בא אליך מפיק אחד ואתה אומר לו כן, ובא שני עם אותו רעיון ואתה אומר לו לא. אתה בודק את הרקורד של המפיק, את ההתמחות שלו, אם אתה רואה שחברה מסוימת מתמחה בקולנוע או בטלוויזיית ילדים, אתה יודע שכשיבואו עם 'בטיפול' לגוף משדר יהיה להם פחות סיכוי.
"אני מנסה להקפיד לא לסחור במכירת אופציות. גם אם מפיק מוכן לשלם לא מעט כסף כדי לקבל בלעדיות לתקופה במדינה מסוימת, לא שווה לי בשביל זה לאבד את הסיכוי לכך שהסדרה תתממש. אני חותם עם בעלי האופציות לתקופות של לא יותר מחצי שנה, להערכתי פרק הזמן שלוקח למפיק לעבור את גופי השידור השונים ולקבל תגובות. אתה יכול למכור את האופציות בכל העולם ואז יהיו לך כמה עשרות אלפי דולרים, אבל הסדרה לא תקרה".
כשרק עלתה הסדרה, בעצם קצם קודם לכן, קיווית, שאפת או חלמת למכור אותה בחוץ?
"העולם מבחינתי היה תמיד רחוק וגדול, לא דמיינתי לעשות משהו שיימכר בעולם. היה לי ניסיון לא טוב בעולם עם מכירת פרויקטים דוקומנטריים ואחרים, ותוסיפי לזה את חרדת הטיסה שלי, כך שהכל נראה לי נורא רחוק".
איך התחיל העניין ב"בטיפול" באמריקה?
"קיבלתי הצעה מעניינת ממפיקה ניו יורקית ישראלית שמתמחה בסרטי אינדי. אמרתי לה, אוקיי, תתקדמי, אבל צרפי אליך מפיק טלוויזיה אמריקאי ויחד תלכו להציג את הרעיון. במקביל, השחקנית נועה תשבי שמעה על הסדרה, עוד לפני שהיא אפילו ראתה אותה, וביקשה ממני להציג אותה לחברה שמייצגת אותה בלוס אנג'לס שהיא גם חברת הפקה, לבארג', שהפיקה את "הפמליה". היא הציגה להם את הפרויקט, הם התעניינו בו, ומשם דברים התחילו להתגלגל מאוד מהר. לאותה חברה יש סוכנות, אנדבור – גם למפיקים יש סוכנים – שמייצגת גם את קשת כמו גם את מייקל מור, לארי דייוויד, קונן אוברייאן וכאלו. הבעלים של אנדבור הוא ארי עמנואל, יהודי כמובן, שהמשפחה שלו חייתה פעם בארץ והדמות של הסוכן ארי מ"הפמליה" מבוססת עליו. הם שלושה אחים נורא מצליחים, אח שלו, רם, היה היועץ של קלינטון, ויש עוד אח אחד מנתח מוח. בקיצור, עמנואל הלך לכמה גופי שידור והציע להם את הרעיון.
"ואז בפברואר האחרון הגעתי לשלוש פגישות בלוס אנג'לס: הראשונה עם USA ("מונק"); השנייה עם FX , ערוץ הכבלים של פוקס ("ניפ/טאק") והשלישית עם HBO. כולם ראו קודם לכן את השבוע הראשון של הסדרה, כלומר חמישה פרקים ראשונים מתורגמים לאנגלית. הכיף היה שלא הייתי צריך למכור, הם רצו לקנות, וזאת לא הייתה התלבטות פשוטה.
"FX הציעו הרבה יותר כסף להפקה ולי, הם גם הציעו לי לביים, לא שרציתי, והם היו מאוד נלהבים. HBO היו מאוד סימפטים, אפילו מימנו את הטיסה והשהות שלי אבל היו הרבה פחות נלהבים כלפי חוץ. בכניסה לבניין שלהם יש שלט שכתוב עליו, It's not TV It's HBO, כלומר הם יודעים שהם הכי טובים, והגישה שלהם הייתה כל הזמן לא אז לא, לך עם מישהו אחר".
למה לא רצית לביים?
"כי עשיתי את זה כבר פעם אחת, אז מה, לחזור על זה? וחוץ מזה עניין השפה, מדובר בסדרה שבה ניואנסים של דיבור הם קריטיים, וזה לא משהו שחשבתי שנכון למישהו זר לעשות".
כל אחת מהשלוש ידעה שאתה במגעים עם האחרת?
"כן. כולם ידעו שיש לי כמה הצעות. בסוף אותו שבוע ישבתי עם עורך דין ועם הסוכן, והחלטתי".
אז למה HBO בסוף?
"כי זה מֳכה של הטלוויזיה, כי את הסדרות שלהם אני הכי אוהב, כי חשבתי שהם יטפלו בזה הכי טוב, כי חשבתי שתהיה להם אפשרות למצוא שחקנים יותר טובים. אנשים מוכנים לעבוד בשבילם בחצי חינם. וכי זה חלום כזה".
ואיך הסתדר עניין הכסף?
"אמנם בהתחלה הם הציעו רק חצי מהתקציב של FX אבל בסוף זה התאזן, HBO הגדילו את התקציב".

תשכח מכוכבים

עכשיו מגיע החלק היותר מעניין, הליהוק, לא?
"הגישה ב-HBO היא לקחת שחקנים אנונימיים בעוד שאני חשבתי על כוכבים. אני אומר, לא סתם כוכב הוא כוכב, ב'בטיפול' אתה נדרש להסתכל על בנאדם במשך חצי שעה, ואחר כך לרצות עוד, כי יש לו כריזמה של כוכב. אבל הם אומרים, סתכל על 'עמוק באדמה' ועל 'הסופרנוס', אף אחד שם לא היה כוכב קודם לסדרה. מעבר לזה, זה גם עניין של תקציב. באירופה יהיה יותר פשוט לדעתי להביא שחקנים מוכרים, כי הפער התקציבי בין שכר השחקנים בקולנוע ובטלוויזיה הוא לא כזה גדול. אסור לשכוח ש- HBO הוא ערוץ כבלים, התקציבים שם הרבה יותר קטנים אין שם 'אבודים', CSI, 'הסופרנוס' היא הסדרה הכי גדולה שלהם".
צילמנו את הפיילוט, מה הלאה?
"מצלמים חמישה פרקים ואז מראים אותם למנהלים של HBO , יכול להיות שגם לקבוצות מיקוד, ומחליטים אם כן או לא".
ואם חס וחלילה הם מחליטים שזה לא מצליח, ושהפיילוט לא יהפוך לסדרה?
"אני יכול ללכת למישהו אחר, אני מניח שאחרי תקופת צינון קצרה, והגענו לזה רק אחרי מאבק של עורכי דין. ועוד דבר מאוד חשוב שהשגנו – הזכויות למכור את הסדרה במקומות אחרים בעולם נשארו בידי, אם כי גם פה יש טריק. נגיד שהסדרה האמריקאית תהיה מוכנה בעוד שנה – HBO יכולים למכור אותה לכל העולם. זאת אומרת שאם אני רוצה לממש את הזכות שלי למכור אותה למקומות אחרים בעולם צריך יהיה להפיק אותה במהלך השנה הקרובה".
תוך כמה זמן תדע אם זה קורה?
"לפי החוזה יש להם שנה להחליט, אבל אני מניח שתוך כמה חודשים".
אפשר לדבר קצת על מספרים?
"זה לא המון כסף, מה שייצא לי, אם הסדרה תצא, לא מדובר במיליונים של דולרים, למרות מה שחושבים על התעשייה שם. בינתיים גם השקעתי עשרות אלפי דולרים בהפצת הסדרה: בתרגום לאנגלית, ביריד הטלוויזיה במיפ שנגמר עכשיו, בייעוץ משפטי, בנסיעות וכו'. חוץ מזה להוט יש אחוזים רציניים בהכנסות, שמתחלקות גם בין התסריטאים, העורך דין, והסוכן. מה שיכול לשנות לגמרי את התמונה זו הזמנה של עונות נוספות. תמיד מזכירים לי שם שאת העונה הראשונה של 'תרגיע', למשל, לארי דיוויד עשה בלירה, ורק כשהעונה הראשונה מצליחה הסכר נפתח. הרי כשמספרים שג'יימס גנדולפיני מבקש מיליון דולר לפרק של 'הסופרנוס' צריך לזכור זה קורה רק מהעונה השלישית".
ובינתיים בקצה השני של העולם?
"הדיל עם HBO נתן פוש לכל המכירות האחרות. יש הצעה קונקרטית לגבי דרום אמריקה, יש גם מו"מ מתקדם בצרפת, שם יש ארבע הצעות שונות, כולן לקנות אופצייה, אבל כבר אחרי בירורים עם תחנות טלוויזיה. בגרמניה זה התקדם, נתקע, מתחיל שוב, יש הצעה מעניינת מהולנד-בלגיה,עם חברת הפקה דו-לאומית, יש הצעה מסרביה, יש הצעה מדנמרק, באיטליה היו שלוש הצעות, וכבר חתמנו עם אחת מהן על אופציה".
לא שקלת בשלב מסוים לעבור ללוס אנג'לס?
"הבנתי שאני צריך לכאורה, זה מה שהציעו לי וציפו ממני שם, והטיימינג לזה היה מצוין. אבל לא התכוונתי ולא רציתי, לא, אפילו לא שקלתי את זה. ברור שזו החלטה עם משמעויות כלכליות וקרייריסטיות, אבל אני לא חושב שאני יכול לחיות שם, זו עיר מפלסטיק ממש, בלי תרבות ומהות, וכמובן שיש לי פה גם ילד, ומשפחה, וחברים, ועבודה וקהילה שאני אוהב. זה אף פעם לא היה חלום שלי, לעשות את זה באמריקה. בסט החלומות שלי היה מקסימום לקבל את האוסקר הישראלי, לא האמריקאי".
באוסקר לא תזכה בסיבוב הזה, להגיע לאמי יש לך סיכוי.
"הלוואי. זאת תעלומה בעיני אם הסדרה הזו תצליח שם, אם בכלל תקרה שם. יש ב'בטיפול' משהו הרבה יותר אירופאי במהותו מאמריקאי, במינימליזם הקיצוני, באינטלקטואליות, בחשיבות של הטקסט. אבל הסדרה הזו כבר הפתיעה אותי כל כך הרבה פעמים, כך שבאמת אין לדעת".

תחלמי

נקודת האור של החושך בחורף היא שהצלחתי לקום היום ממש מאוחר, הכי מאוחר בשנה האחרונה: 8:30, בגלל המזג. גם היום, כמו בהרבה מקרים אחרים התעוררתי בגלל חלום מטריד. לא משנה מה, אנשים ממש לא אוהבים לשמוע חלומות של אחרים, זה מנג'ס. אבל מישל גונדרי, ב"מדעי החלום" מתעקש להכניס את כל העולם לחלומות שלו. זה מה שהיה לי להגיד עליו, ולעצלים: "שמש נצחית" (הסרט הטוב של 2004 בעיני, שפוסטר שלו תלוי ממוסגר בחדר העבודה שלי) זה לא. כמה כמה? 3 כוכבים וחצי.

יאירוה התרגש הרבה יותר, וזאת חגיגת גונדרי שלו, כולל לינקים לקליפים, בסינמסקופ.

גם יקיר אלקריב במתלהבים.

עין הדג קורא לו "אחד הסרטים הכי יפים וחכמים של השנה".

דורון פישלר בטיים אאוט מסתייג חלקית עם 4 כוכבים מתוך שישה, ואומר שהשנינויות הוויזואליות מספיקות.

היחיד שתעב אותו עמוקות (בינתיים) הוא מאיר שניצר שהעניק לו כוכב, והגדיר את גונדרי במילה אחת: בלוף.

תוס': רותם דנון חושב שהוא מושלם.

* * *

הסרט הכי ראוי מבחינתי שעלה השבוע הוא "מיס סאנשיין הקטנה", על מסעה של משפחה מקרטעת בפולקסווגן גוסס לתחרות מלכת היופי לילדות.
שנון, קצבי, ועם טוני קולט.

פסולי חיתון/ מהדורת חורף מורחבת

עת התגלגלו הרעמים אתמול בלילה ומדינה שלמה הקיצה בבהלה התקשר אלי קה ביבבות: מה לעשות, בכה, כתבת שאסור להוציא עוד את הפוך, אז אני שוכב לילות שלמים ורועד מקור. אנא הושיעי! שעיתי לתחינותיו, אישרתי לו להוציא את הפוך והבנתי שצריך לנפק מיד מהדורת חורף של פסולי חיתון. אי אפשר להשאיר אנשים לבד כשהשמים מתפרקים מעליהם לחתיכות קטנות ורטובות.

1. תאווי השוקו חם.

2. מלחכי הביסקוויט של הקרמבו.

3. לובשי הגולף.

4. שונאי הקורדרוי.

5. האוהבים להירטב בגשם.

6. מתכחשי המטריות.

7. הבזים לתה הירוק.

8. נשים בגרביונים שקופים.

9. כל מי שאומר "יו, איך אני אוהב חורף".

10. המתעטשים על פרצופך.

11. מוחטי האף האדום בקול תרועה תוך גניחות כאב ואנחות מצוקה.

12. היוצאים לחופשת סקי שנתית וקבועה.

13. נשים שמחממות את הרגליים הקרות שלהן על גופו של בנזוגן.

14. לובשי הסוודרים בלי חולצה מתחת.

15. אלו שמשאירים לך סימני בוץ על הרצפה.

16. הנכנסים לאובססיית צ'ולנט בכל שבת.

17. המתגעגעים למרק העוף של סבתא.

18. החושבים שמותר להשמין בחורף.

19. הישנים בגרביים.

20. מי שלא מבינים כמה כיף לישון בעירום מתחת לפוך.

 

נו, הסרט המצונזר

"שורטבאס", סרט החצי-פורנו הוא אחד העצובים בסביבה

 

פה מופיע הסיפור, כלומר איך עבדו על "שורטבאס", כולל הסבר מה זה האוטובוס הקצר, וכאן זועם חבר מועצת העיר על הפורנוגרפיה המשתוללת בראש חוצות. כמו שדווח מהסינמטק, ההקרנות בשבוע שעבר (כולה יש אחת ביום, ב-22:15) היו מלאות. ביום ראשון הנוכחי, בארבע אחר הצהריים כבר לא היו כרטיסים. מה כרטיסים. כרטיס אחד לא היה, כך שבראשון כבר הזמנתי כרטיס רק לשני. מי אמר שסקס לא מוכר ושפורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה? אפילו בלב תל אביב נורא רוצים לראות פורנו מהוגן, ועוד כזה המוצג בסינמטק.

אז סינמטק 2 היה מלא עד אפס מקום, זוגות זוגות מילאו אותו, אף אחד מהנוכחים לא נראה קטין (בסינמטק אומרים שמקפידים על כך) וככלל נראה הציבור מאופק במיוחד ושתקוקי. גם העובדה שהסלולרים לא סמסמו וצרצרו הייתה ראויה לציון.

לא התלהבתי מהסרט הקודם של ג'ון קמרון מיטשל, "הדוויג והשארית העצבנית", וגם מזה לא הצלחתי להתעלף. אולי בגלל שעכשיו אני במוד של סרטים סיניים עם ילדים עגומים ומסכנים, כמו "פרחים אדומים קטנים". ובכל זאת, אם הייתי מחפשת בסרט רק את מנת העצב השבועית, הרי ש"שורטבאס" מספק אותה, ועוד עם תוספות: הוא מדבר על ניו יורק מנוכרת ומשוללת שמחת חיים שאירועי 11.9 נחשבים בה למעוררי תאווה, כאילו עיר שלמה הייתה בקומה עד שנפלו המגדלים, וגרמו לאנשים לחוש משהו אחד לשני. זוג ההומואים בסרט, ג'יימי וג'יימי חברים כבר חמש שנים, כלומר הם התחברו אחרי האסון, אולי בזכותו.

כל שאר הנפשות הפועלות עסוקות במין אינטנסיבי, אבל הן לרגע לא מאושרות, כן אורגזמה, לא אורגזמה, אורגיות, שלישיות, דבר לא מצליח לגרד את האומללות הקיומית שלהן ולהותיר אותה לכמה דקות בצד. התחושה היחידה המתעוררת בו היא של סוף העולם, של מוות מתקרב, של בדידות ממארת.

נכון שהסוף אופטימי במיוחד, ומזכיר אפילו את מסתרי האורגניזם של דושן מקבייב ואת התיאוריה של ווילהלם רייך על האנרגיה האנושית אבל את היגון העמוק ש"שורטבאס" עורר בי גם הסוף הזה לא יכול היה להפיג.

מה שכן, בפעם הבאה שאיזשהו גבר ישאל אותי למה כדאי לו לעשות יוגה, אשלח אותו ל"שורטבאס". ולמה? מאחר שאחת התנוחות (דווקא ממש קלה) מופיעה בסרט. קוראים לה הלאסנה, ומה שעושים בה זה שוכבים על הגב, ומעבירים את הרגליים כשהן ישרות מאחורי הראש. מדובר בתנוחה מס' 13 בכפיפות לפנים.
ב"שורטבאס" אחד העצובים מבצע אותה בעירום, כך שהוא יכול (אוקיי, צריך קצת גמישות בשביל זה) ליהנות ממה שכלבים עושים בשגרת יומם. מעניין מי מהיוגיסטים שאני מכירה השמיש את האופציה הזאת, או בכלל חשב עליה במהלך התרגול.

מלך ארגמן

לשאלת ושמחת כולם, ראיתי אתמול את "הילדים של מחר" שכבר מעורר דיונים בכל פורום, ואסתפק בזה של סינמסקופ על שלל מתגבביו. בשורה אחת (אני עוד צריכה לכתוב עליו ביקורת) לא הבנתי על מה המהומה.
מה שכן, למשך דקותיים נשטף גופי גלי צמרמורת עזים שלא חוויתי עידנים. זה קרה כשבפסקול נשמע
In the court of the crimson king

The rusted chains of prison moons
Are shattered by the sun
I walk a road, horizons change
The tournament's begun
The purple piper plays his tune
The choir softly sing
Three lullabies in an ancient tongue
For the court of the crimson king

The keeper of the city keys
Put shutters on the dreams
I wait outside the pilgrim's door
With insufficient schemes
The black queen chants
the funeral march
The cracked brass bells will ring
To summon back the fire witch
To the court of the crimson king

The gardener plants an evergreen
Whilst trampling on a flower
I chase the wind of a prism ship
To taste the sweet and sour
The pattern juggler lifts his hand
The orchestra begin
As slowly turns the grinding wheel
In the court of the crimson king

On soft grey mornings widows cry
The wise men share a joke
I run to grasp divining signs
To satisfy the hoax
The yellow jester does not play
But gently pulls the strings
And smiles as the puppets dance
In the court of the crimson king

נ.ב. איזה סרט ראתה בסוף צ'? אף אחד. כמובן. העדיפה להתכרבל עם ההוא בבית. נשים, אני אומרת לכם.

שיחות מלוכלכות

לצ' יש דייט, ואני צריכה להיות המנהלת האמנותית של האירוע

חלק א' (במסנג'ר)
צ': דבוריתי, איך "המדריך לחיים בכפר"?
אני: לא אהבתי, ממש לא.
צ': אנשים אהבו את הסרט חוץ ממך?
(הבושה! העלבון!)
אני: כן, קיבל בממוצע שלושה כוכבים. לכי ל"אדמה משוגעת".
צ': ישראלי?
אני: כן, המועמד הישראלי לאוסקר.
צ': אין איזה סרט של נופים, מתח ודרמה טובה?
אני: קרציה, לכי ל"אדמה משוגעת", את תודי לי!
צ': משהו אחר, אולי לא לגמרי אמריקאי טיפוסי או תקופתי מדי או קומדיה דבילית – משהו שיוצר חוויה חדשה? ישראלי אני אראה בדי.וי.די.
אני: אז סיני, "פרחים אדומים קטנים". או אמריקאי, "האיש שבפנים", מתח, ספייק לי, אבל יש כבר בדי.וי.די.
צ': את השני ראיתי, באמת טוב.
אני: "השטן לובשת פרדה". קליל.
צ': לא קליל.
אני: "טיסה 93", "תודה שעישנתם".
צ': משהו שיישאר לחשוב עליו. אין סיכוי – חי מדי או מת מדי.
אני: "מיס סאנשיין הקטנה".
צ': במילה אחת, מה זה זה?
אני: סרט מסע, משפחה אמריקאית.
צ': שחקנים שווים, תסריט מפתיע, במאי טוב?
אני: אוףףףףףףףףףףףףףףףף.
צ': טוב, אני מתקשרת.

חלק ב' (גלין גלין, יותר טררר טרררר)
אני: את כזאת נודניקית.
צ': הסאנשיין הזה, מי ביים?
אני: את לא מכירה, זוג נשוי, סרט ראשון שלהם.
צ': אני רוצה דרמה כזאת, כמו "הדוור".
(איבדתי את הסבלנות שאין לי)
אני: אבל אין דבר כזה עכשיו בקולנוע! יש הרבה מאוד סרטים רעים, מעט מאוד טובים, אמרתי לך כמעט את כולם. לכי ל"אדמה משוגעת", נו.
צ': אבל אני לא רוצה לראות סרט על סינַי.
אני: סינַי? מה קרה לך? כתבתי לך סינֶי!
צ': אה, סינֶי זה יותר מדי.
אני: טוב מותק, אני חוזרת לעבוד.
צ': יאללה ביי. אני כבר אתייעץ עם מישהו.

פסולי חיתון 5

יותר מחודש עבר בין פסולי החיתון הקודמים לבין אלו, ואלפי אנשים מסתובבים בעולם בלי לדעת בכלל שהם פסולים לא רק לעדות אלא גם לענידת טבעת מטאפורית. לכן אני ממהרת להציל את העולם. שוב.

1. אנשים שמצטטים מהמדור האחרון של אודטה.

2. מי שישנים עם שמיכת קיץ בדצמבר.

3. מי שישנים עם פוך באוגוסט.

4. אלו שמבקשים מכל מי טס לאנשהו סיגריות מהדיוטי.

5. נהגים חסרי חוש כיוון.

6. כל אלו שאוספים מבתי מלון את התמרוקים פעוטי האריזות ומשתמשים בהם בבית.

7. הרושמים את הילד לגן האנתרופוסופי.

8. בני הבליעל שמזכירים לך לכבות את הדוד.

9. הערלים ששוכחים מתי היומולדת שלך.

10. המטורללים שקוראים ארבעה עיתונים בסופשבוע.

לא נאפתי

תחילה קראתי לפוסט "לא תנאף", אחר כך חשבתי, עד כמה אטרקטיבית יכולה להיות כותרת הלקוחה מעשרת הדיברות?

לביקור השנתי שלי בחיפה, כלומר בפסטיבל הקולנוע, הייתה מטרה אחת, להשתתף בהקרנת הפרק "לא תנאף" מתוך "עשרת הדיברות" של קשת, וליתר דיוק בפאנל שהתקיים לאחריה. הפרק הנוכחי צריך להיות השנוי ביותר במחלוקת מכל הפרקים ועניינו: חילופי זוגות. כלומר הפרשנות העכשווית ל"לא תנאף". רונאל פישר, המארח, לוקח שני זוגות למלון אילתי, ובבימויו של יורם זק מנסה להתחקות אחר הדינמיקה של היחסים ביניהם. ככופרת בעיקר, כלומר במוסד הזוגיות הממוסדת וארוכת הטווח וביכולת לתחזק אותו בלי לצאת מהדעת או לרמות ולשקר בלי סוף, לא יכולתי להציב את עצמי במקום שני הזוגות אפילו לרגע. דווקא מתוך אותה תל אביביות חילונית ונהנתנית, בועטת במוסכמות והוללת אליה אני משתייכת (ראוי להוסיף לכאורה), אני מסתכלת בריחוק על התנהלותם של שני הזוגות, שמצאו דרך להמשיך הלאה בעזרת אתרים המתמחים במציאת פתרונות יצירתיים לתחושת המחנק הנישואית.

כשלעצמי לא יכולתי להבין מהיכן באים מאגרי האנרגיה של שני הזוגות ואיך הם יכולים לנווט בין שתי מערכות יחסים שנבנו באופן מאוד מלאכותי וסכמטי. הדיל שלהם הוא כזה: הם נפגשים בסופי שבוע, רק ברביעייה, חלילה להם, לזוגות המוצלבים להיפגש בנפרד. כלומר, הם מבסוטים מכך שהחצי השני שלהם נהנה עם האחר/ת, וזהו, ללא שום קנאות קטנות, ללא שום הרהורים מה קורה בינם לבינם, מי טוב יותר וכו'.

עד כאן הרקע לפרק שהוקרן ביום שלישי באולם הסינמטק החיפאי הקטנטן מול כמה עשרות צופים. מבחינתי זו הייתה הפעם הראשונה שבה אני משתתפת בפאנל שכזה, שמצריך דינמיקה שונה מאשר הרצאה מול קהל. זה דומה יותר לדיון שולחן עגול טלוויזיוני, רק עם קצת יותר אורך נשימה. את הפאנל הנחתה אביגיל אריאלי, והשתתפו בו זק, במאי הסדרה, ג'קי לוי ואני (ובאולם נכחה איריס רייצס, פסיכולוגית הסדרה, שגם השתתפה בדיון ממקום מושבה המוגן). אם לסכם את האירוע, הוא היה קצר מדי ובלתי ממצה. מרב המשקל היה על לוי, פרפורמר מחונן, רב מילים ועתיר מעשיות שניסה להביא את פן הניאוף מצדה של הדת. מדבריו עולה שניאוף הוא בסופו של דבר תלוי מינון, כלומר עד כמה אתם "משתרמטים". מילה שלו, ממש לא שלי.

באופן מפתיע או שלא, מצאתי את עצמי בצד של לוי, אבל זאת למעשה הוכחה ששני קצוות מתחברים בסופו של דבר. כלומר כנציגת תל אביב ההוללת חברתי לצד המגלה חוסר סובלנות מופגן לפתיחות המופלגת של הזוגות שכיכבו בפרק, שפניהם, אגב, כוסו במסכות נוסח "עיניים עצומות לרווחה", לטענתם, מאחר שהחברה עדיין לא סובלנית מספיק לאורח חיים כמו שלהם.

על פי הניתוח שלי את הסיטואציה, חילופי הזוגות הם למעשה אקט של נואשות מצד מי שמנסים להציל את נישואיהם, לשמר את הקשר בכל דרך שרק אפשר. ואני אומרת, למה להיאבק על משהו כל כך בלתי אפשרי? אם אי אפשר לחיות ביחד לאורך 30 שנה, אז לא, למה להמציא כל מיני קביים וטלאים רק כדי לשמר את הביחדנס? ומה יקרה אם חלילה תיכנס אחת הנשים להריון? יתחילו מיד בבדיקות רקמות של מי הילד? ומה אם יימאס לחצי מהזוגות באחד החצאים? ומה אם החצי השני ירצה להמשיך ביחסים והאחר לא? יוסיפו עוד זוג למדורה? ומה אם מי מהזוגות ימרוד בכללים הנוקשים וירצה להיפגש גם באמצע השבוע? ומה אם מישהו יתאהב, ואחר יקנא? אני לא מאמינה שאותם ארבעה נטרלו לחלוטין את הרגשות הבסיסיים של בני האדם, זה פשוט לא סביר.

הפרק צולם לפני כמה חודשים, וזק אמר שככל הידוע לו הכל מתנהל עדיין על מי מנוחות בין שני הזוגות. ואני אומרת, חכו חכו. גן העדן הזה לא יכול להימשך לאורך זמן. את הדיון האכזרי בקוצרו חתם לוי במעשייה הבאה:

יהודי אחד, נניח חוזר בתשובה לצורך העניין, היה מגיע כל יום לתפילה על אופניו, מניח אותם ליד בית הכנסת, נכנס להתפלל ויוצא. יום אחד יצא, והנה, אין אופניים. הלך לרב ואמר לו, רבי, איך ייתכן, אני כל כך משתדל, מתפלל כל יום וככה גומלים לי? ככה עושים יהודים? אמר לו הרבי, יודע מה? מחר נוציא את ספר התורה, ונקריא את עשרת הדיברות. כשנגיע ל"לא תגנוב" תסתכל על הקהל, ומי שמשפיל את מבטו, תדע שידו במעל.
למחרת הגיע היהודי לבית הכנסת, וכך היה. בסוף התפילה הלך לרבי ואמר לו, זהו, הכל בסדר. שאל הרבי, נוו??? מי הגנב? אמר לו היהודי, כשהגענו ל"לא תנאף" נזכרתי איפה האופניים.

סיכומון

הצלחתי לדגום חמישה סרטים ביום וחצי, והכי אהבתי (גם הצופים המחויכים שיצאו מהאולם הרגישו כנראה ממש כמוני) את "מיס סנשיין הקטנה", שאם אני מבינה נכון, הוא גם יגיע לבתי הקולנוע, ונקווה שממש בקרוב. לצערכם הוא לא יוקרן שוב בפסטיבל, אלא אם תיתוסף לו הקרנה מיוחדת, לכן אולי שווה להתעדכן באתר בשלושה הימים שנותרו עד סוף הפסטיבל.
משפחה וויט טראשית במקצת, אבל רק במקצת, נוסעת לתחרות יופי עם הבת הקטנה, בת השבע. ברור שהתחרות היא לא העיקר, אלא כל הדינמיקה המשפחתית הפרובלמטית – סב מסניף הירואין, דוד, מומחה לפרוסט שמנסה להתאבד בגלל אהבה נכזבת, בן שאינו מדבר, וכו'. סטיב קארל, טוני קולט וגרג קיניר בתפקידים הראשיים מוסיפים עוד קצת, כלומר קצת הרבה למתיקות המרירה של סרט הביכורים זה. רשמו לפניכם, ולכשיגיע, אל תהססו לשנייה.

סרטי כרמל

לא אשרוץ (עדיף: אשהה ממושכות) בפסטיבל הסרטים בחיפה, אבל כאמור, אשתתף ביום שלישי (17:00, סינמטק), בדיון שיתקיים אחרי הקרנת הפרק "לא תנאף" מתוך הסדרה "עשרת הדיברות" של קשת. ברור שאספר פה איך היה, אם במקרה במקרה מישהו לא יוכל להגיע לאירוע החד פעמי. לפיכך אהיה בצפון איזה יום וחצי-יומיים, ואשתדל לגרוף כמה שיותר סרטים לאמתחתי.
אם הייתי בפסטיבל, זה מה שהייתי רואה (מה שאומר שעדיין לא צפיתי ברוב הסרטים ולכן ההמלצות הן בערבון מוגבל מאוד):

ראשון, 8 באוקטובר

"המכונאי" (15:30) – מכונאי בודד הסובל מאינסומניה לא יכול להשתחרר מסיוטי העבר. עם כריסטיאן בייל וג'ניפר ג'ייסון לי. ביים בראד אנדרסון (וגם בשישי, 22:30).

שני, 9 באוקטובר

"מיס סאנשיין הקטנה" (17:30) – סרט ביכורים של ואלרי פריס וג'ונתן דייטון, שביימו ל-MTV מתאר מסע של שלושה ימים בחיי משפחה לא מתפקדת (וגם ברביעי, 17:30).

"שנה מופלאה" (22:00) של רידלי סקוטראסל קרואו הוא איש עסקים שחוזר לחוויות ילדותו בחווה של דוד שלו, וצריך להחליט אם למכור אותה (גם בשלישי, 22:30).

שלישי, 10 באוקטובר

"פלנדרס" (19:30) – הצרפתי והעגום, מתרחש באזור כפרי, גשום וסגרירי בצפון צרפת, מתחיל בסיפור אהבה של אנשים צעירים ושותקים, שהיכולות הרגשיות שלהם שקועות עמוק בבוץ המקומי, ממשיך למלחמה מיותר וגומר בשיבה הביתה ביים ברונו דומונט.

"שכרון הכוח" (19:30) – קלוד שברול ביים. איזבל הופר משחקת. עוד נגיחה בפרצופה החבוט של הבורגנות, המבוסס על מקרה אמיתי. שופטת חוקרת פרשת שחיתות של מנכ"ל חברה גדולה. 

רביעי, 11 באוקטובר
"נערה מקסימה" (דרום קוריאה) (14:00) – אישה צעירה ובודדה שמעוררת עניין אצל סופר הפוגש אותה במקום עבודתה, בדואר. ביים לי יון-קי.

"שולץ האיום" (20:30) – גלגולי חייו של המוזיקאי דורון אייל – העוני והעושר, השפיות והטירוף, הסמים והגמילה.

חמישי, 12 באוקטובר

"קין" (22:00) – עוד דו קרב בין שפיות לשיגעון. אב מעורער מחפש את בתו בת השש, שנעלמה לו בתחנת רכב. עם דמייאן לואיס הבריטי. ביים לודג' ה. קריגן.

"סקאנר דארקלי" (23:30) – של ריצ'רד לינקלייטר לפי הרומן של פיליפ ק. דיק מתרחש בקליפורניה של עוד שבע שנים, כשאמריקה מנהלת מלחמה מייגעת בסמים. לינקלייטר חוזר על שיטת הצילום ואנימציה של "חיים בהקיץ" המופלא. עם דמויותיהם של קיאנו ריבס, ווינונה ריידר, רוברט דאוני ג'וניור ועוד.

שישי, 13 באוק'
"זה לא כואב" (14:30) – של אלכסיי בלבנוב, במאי "האח". פילגשו של איש עסקים עשיר מנסה להראות את החיים הטובים לשלושה יזמים צעירים ועניים.

"אורות בין הערביים" (16:00) – אקי קאוריסמקי הפיני על דיכאון, אלכוהוליזם ואבטלה. החומרים מהם עשויים החיים, לא?

שבת, 14 באוק'
"המעיין" של דארן ארונופסקי ("רקוויים לחלום") (16:30) – גבר מנסה להציל את האישה שהוא אוהב, כשהעלילה נפרשת על פני שלוש נקודות בזמן, עם יו ג'קמן ורייצ'ל וויז.

"הוליוודלנד" (21:00) – שחקן נמצא מת מיריה בביתו שבגבעות הוליווד. השמועה היא שהתאבד, אבל אמו מתעקשת על חקירה. זה קורה בהוליווד הזוהרת של 59', ומשחקים אדריאן ברודי, דיאן ליין, בן אפלק ובוב הוסקינס.

* בין האירועים המרכזיים – מחווה לסם פקינפה. מ"חבורת הפראים" דרך "כלבי הקש" ו"השיירה ועד "סם פקינפה – דיוקן". בחמישי, 12 באוק' תיערך שיחה עם המפיקה קתי האבר, שהייתה זוגתו והעוזרת האישית שלו בשנותיו האחרונות.

* בין הסרטים הישראליים יוקרן החדש של ג'אד נאמן, "נוזהת אל פואד", הסרט שלכבודו גילחה אפרת גוש את שערה, על שתי נשים שחייהן מיטלטלים, "תנועה מגונה" של צחי גראד ("ג'ירפות"), עם גל זייד, קרן מור ומנשה נוי, ו"נגטיב", שלושה סיפורים המצטלבים לסיטואציה המתרחשת בג'נין, שביימה לנה טוראל.