טיול ליפו

"יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון
(…)
"המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו
החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד
ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו
הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד
טי טי טי טי בדרך לאיבוד.
(…)
"פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת
הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים
אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת
בעיקר מאנשים מפורסמים
(…)
"כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם
כמוני וכמוך טפשים מטופשים
בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם
ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית
(…)
"כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ
ואני יודע שהכל זמני
יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה
פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם"
מתוך "טיול ליפו" של שלום חנוך. השיר המלא והארוך בשירונט.

טיול אופניים ליפו. כלומר לבת ים דרך יפו, ותירוץ להיזכר בשיר. אני עושה את דרכי על אופניים ביומיום, לא צריכה את החג בשביל זה, ומסתכלת בהתנשאות על הרוכבים לחמש דקות, אלו שנחים בדרך, שהאופניים שלהם עוד חורקים ממאמץ ההתחלה, שברור לכל שהם יעלו אבק עד שנה הבאה. הם יכולים להיות בני שלוש או בני שישים, רוכבי הצעצוע האלו, זה לא משנה, מזהים אותם מרחוק.

בבת ים חיכה בסבלנות בית החוף שרבץ על החול, לבן, גדול ומגרגר בסיפוק, וארוחה מפסקת ומתחלת, כלומר סתם ארוחת ערב ללא כוונות מיוחדות. יצאנו בדקה לשקיעה מחולנים לגמרי, לבושים כאילו בדרך למכון, מתעלמים מהמדים החגיגיים שברחובות. עד שדרות ירושלים זגזגנו, שני רוכבים, ביניהם אחת פחדנית במיוחד (סמולנית אבל פחדנית), בין האלפים שמילאו את הרחובות, את הכבישים והמדרכות בדיוק כמו בכל יומכיפור, ותוך עשר דקות-רבע שעה, היינו ביפו.

ובשדרות ירושלים עולם אחר: המכולות פתוחות, הגרילים והשווארמיות גם, פה ושם חולפת באטיות מכונית ונעלמת ברחוב צדדי. המוני ילדים על הכבישים עם אופניים ובלעדיהם, כמעט ולא רואים את תהלוכת המשפחות, כלומר אשכולות קטנים של אנשים מצטופפים ביחד.

לא שחיכיתי לאווירת חג, אבל גם לא לאוויר דחוס באי נחת. היינו זרים בנוף, ובקושי פילסנו דרך על הכביש. בתוך שניות נקלענו למרחב צפוף, דחוס ומלא מועקה. היה ברור שהגענו לטריטוריה אחרת. הסתכלתי ישר קדימה, בלי להזיז את הראש לשום כיוון, מפחדת ללכוד מבט תועה, כדי שלא להסגיר את הבהלה בעיניים שלי. ואז התחילו החזיזים והזיקוקים. הפחדנית המדופלמת כבר ראתה את עצמה הופכת למבזק של שתי שורות בין "עלה מספר ההרוגים בעזה" אחד למשנהו: "רכבו בשדרות ירושלים בערב יום כיפור ונמחצו למוות על ידי רוכבי אופניים בני עשר. הרקע למעשה נבדק". עשר דקות בערך נמשכה חציית השדרות כשעורפי וכתפיי מכווצים באימה, ואני חושבת רק יאללה, קדימה, קדימה, תמשיכי, צריך לעוף מכאן. מחשבה ממוקדת, צרה, שחורה, פרימיטיבית.

ופתאום הכביש התרוקן, הנוף התחלף, רעמי החזיקוקין נמוגו והגענו לבת ים. אף פעם לא הרגשתי בכזו חדות את המעבר בין שתי ערים. הרוכב השני, כלל לא פחדן, שמגיע לקניות ביפו עשר פעמים בשבוע הודה שהיה מאוד לא נעים. לפחות לא דמיינתי.

בדרך חזרה המשימה המסובכת הייתה לעקוף את המוני הברסלבים שמילאו את הטיילת הבת ימית. מעט מאוד זוגות אופניים, הרבה מאוד ילדים, המון בגדים לבנים וכיפות גדולות. שוב היינו עופות משונים וחריגים בנוף. אחרי מאבק עיקש במסות האדם יצאנו מהעיר, עקפנו את שדרות ירושלים והגענו לטיילת התל אביבית מאחור. קולות החזיזים עוד נשמעו, אבל מרחוק.