טיול ליפו

"יושב כבר מהבוקר, כל היום בבית
קראתי כבר את כל הרכילות שבעיתון
מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים
עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון
(…)
"המשכתי את הדרך, הגעתי עד ליפו
החניתי את הקורקינט, קשרתי לעמוד
ראיתי שם שחפים ששוחחו ועפו
הוא לא היה בבית הוא בדרך לאיבוד
טי טי טי טי בדרך לאיבוד.
(…)
"פניתי שוב צפונה, עצרה אותי ניידת
הציגו תעודות וחיפשו עלי סמים
אני לא נעלבתי – המשטרה פוחדת
בעיקר מאנשים מפורסמים
(…)
"כן האנשים האלה שמתחתנים כל פעם
כמוני וכמוך טפשים מטופשים
בשביל ללדת ילד מקלקלים ת'טעם
ומאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית
(…)
"כן תל אביב בחורף תל אביב בקיץ
ואני יודע שהכל זמני
יום אחד זה ככה, ויום שני זה ככה
פתחתי את הרדיו – שמעתי את עצמי שם"
מתוך "טיול ליפו" של שלום חנוך. השיר המלא והארוך בשירונט.

טיול אופניים ליפו. כלומר לבת ים דרך יפו, ותירוץ להיזכר בשיר. אני עושה את דרכי על אופניים ביומיום, לא צריכה את החג בשביל זה, ומסתכלת בהתנשאות על הרוכבים לחמש דקות, אלו שנחים בדרך, שהאופניים שלהם עוד חורקים ממאמץ ההתחלה, שברור לכל שהם יעלו אבק עד שנה הבאה. הם יכולים להיות בני שלוש או בני שישים, רוכבי הצעצוע האלו, זה לא משנה, מזהים אותם מרחוק.

בבת ים חיכה בסבלנות בית החוף שרבץ על החול, לבן, גדול ומגרגר בסיפוק, וארוחה מפסקת ומתחלת, כלומר סתם ארוחת ערב ללא כוונות מיוחדות. יצאנו בדקה לשקיעה מחולנים לגמרי, לבושים כאילו בדרך למכון, מתעלמים מהמדים החגיגיים שברחובות. עד שדרות ירושלים זגזגנו, שני רוכבים, ביניהם אחת פחדנית במיוחד (סמולנית אבל פחדנית), בין האלפים שמילאו את הרחובות, את הכבישים והמדרכות בדיוק כמו בכל יומכיפור, ותוך עשר דקות-רבע שעה, היינו ביפו.

ובשדרות ירושלים עולם אחר: המכולות פתוחות, הגרילים והשווארמיות גם, פה ושם חולפת באטיות מכונית ונעלמת ברחוב צדדי. המוני ילדים על הכבישים עם אופניים ובלעדיהם, כמעט ולא רואים את תהלוכת המשפחות, כלומר אשכולות קטנים של אנשים מצטופפים ביחד.

לא שחיכיתי לאווירת חג, אבל גם לא לאוויר דחוס באי נחת. היינו זרים בנוף, ובקושי פילסנו דרך על הכביש. בתוך שניות נקלענו למרחב צפוף, דחוס ומלא מועקה. היה ברור שהגענו לטריטוריה אחרת. הסתכלתי ישר קדימה, בלי להזיז את הראש לשום כיוון, מפחדת ללכוד מבט תועה, כדי שלא להסגיר את הבהלה בעיניים שלי. ואז התחילו החזיזים והזיקוקים. הפחדנית המדופלמת כבר ראתה את עצמה הופכת למבזק של שתי שורות בין "עלה מספר ההרוגים בעזה" אחד למשנהו: "רכבו בשדרות ירושלים בערב יום כיפור ונמחצו למוות על ידי רוכבי אופניים בני עשר. הרקע למעשה נבדק". עשר דקות בערך נמשכה חציית השדרות כשעורפי וכתפיי מכווצים באימה, ואני חושבת רק יאללה, קדימה, קדימה, תמשיכי, צריך לעוף מכאן. מחשבה ממוקדת, צרה, שחורה, פרימיטיבית.

ופתאום הכביש התרוקן, הנוף התחלף, רעמי החזיקוקין נמוגו והגענו לבת ים. אף פעם לא הרגשתי בכזו חדות את המעבר בין שתי ערים. הרוכב השני, כלל לא פחדן, שמגיע לקניות ביפו עשר פעמים בשבוע הודה שהיה מאוד לא נעים. לפחות לא דמיינתי.

בדרך חזרה המשימה המסובכת הייתה לעקוף את המוני הברסלבים שמילאו את הטיילת הבת ימית. מעט מאוד זוגות אופניים, הרבה מאוד ילדים, המון בגדים לבנים וכיפות גדולות. שוב היינו עופות משונים וחריגים בנוף. אחרי מאבק עיקש במסות האדם יצאנו מהעיר, עקפנו את שדרות ירושלים והגענו לטיילת התל אביבית מאחור. קולות החזיזים עוד נשמעו, אבל מרחוק.

15 מחשבות על “טיול ליפו

  1. שהמון. לפחות מאות.
    אם כי אני לא מצטיינת בספירות.
    אגב, אין פה שום טון שלילי או בכלל שיפוטי, שיהיה ברור.

  2. בתור יפואית (לא ותיקה מאד) אני מסכימה שהשנה יש משהו מוזר מאד בתחום החזיזים והרעמים. אם חיים כאן חייבים להתרגל לפיצוצים כל היום ובעיקר בלילה, זה כולל זיקוקי דינור (יכול להיות נחמד לילדים אם לא היה מפוצץ את האוזן בשעות מוזרות ושלוש פעמים בשבוע), חזיזים וגם מידי פעם ירי או פיצוץ מכונית או חנות סמוכה. אך לאחרונה זן חדש של פצצות ממש, שאינו שונה מרעש של רימון. לדעתי יש בזה השנה יותר מאשר שמחת הרמדאן. אולי למדו משהו מהבומים על קוליים של חה"א מעל עזה, מתכון בטוח להאט את קצב ההתנחלות של היאפיז ביפו. בכל אופן מי שלא צם ולא הלך לבית כנסת, מובטח לו "ועיניתם את נפשותיכם" מקורי במיוחד.
    ביננו, אני מבינה את המפציצים…אבל שלא יגידו שאני תומכת בטרור, אז, בוא נאמר שאני מבינה ולא מעודדת.
    חג שמח
    בכל אופן
    לפני התופעה הזו, יפו יותר שווה מתל אביב, ואכן, עולם אחר במרחק של כמה מטרים ותחת אותה עיריה.

  3. אבידן אמר בזמנו שהוא נוטה לחבר-לזווג מילים למילה אחת כי הוא כואב את בדידותן. במקרה שלפנינו לא נראה לי שהחיבור בין המילה יום למילה כיפור עונה על הרגש הזה.

  4. דבורית, למה את אומרת שיותר מידי?
    לטעמי כל יום שבו את חיה וכותבת, רק תורם לכתיבה שלך ולהיותך מי שאת.
    לכן, אין דבר כזה יותר מידי, בטח ובטח לא "הרבה יותר מידי".

  5. מישהוא זוכר את המחיקון? מימים אחרים?
    אז מה שחסר לי בקטע הוא בדיוק מה שקטע כזה יכול לתת : צבע. אז נכון. הביית הוא לבן, מוזכרת מחשבה שחורה, וגם מוזכר בגד לבן. בקיצור: צבעים א-כרומטיים.שהם בעצם – צבעים לא צבעים. אז נכון שלא צריך להיות בנאלי ולומר שצבע=רגש ואם אין צבע אז אין רגש. (ואם אין רגש הקטע "לא נוגע) .
    ונכון ששפה רזה יכולה להיות גם מאוד רגשית,ופעם היו בראים בשחור לבן, אבל… במקרה זה – ובעיקר כשנראה שהכותבת "מתאמנת" בחושניות – "הביית הלבן גרגר בהנאה" – אני אומר: אם כבר – אז כבר. תעיפי את המחיקון, או תפעילי את האנטי, ותעיזי להשתמש גם בחושים. אני מתכוון בכתיבה. זה יעשיר אותה מאוד. מצטער על הטון הדידקטי. זה מכוונות טובות.

  6. בכוונה התאפקתי למעלה מ-24 שעות, כדי לראות אם יש מישהוא שיוטרד מהמשפט האחרון, ויגיב. נאדה.
    אז אני אגיב.
    העניין ב"ביצה" הוא לא רק הלשקוע בה ולטבוע, אלא שכל מי שמתקרב לביצה, הדבר הראשון שהוא מרגיש זה צחנה עזה של גזים רעילים שהביצה פולטת. כל ביצה."גז הביצות" הוא רעיל. אז כנראה שאת מצליחה לצוף ולתפקד היטב בביצה (כ-V),אבל זהה לא אומר שאת לא סובלת מהרעלת הגזים האלה. חמצן! דחוף! ואני חושב שאני בטוח שאת יודעת מה (ומי) בשבילך זה חמצן ומה לא. על כל מקרה- מסכת גז, עם הפסקות תכופות לחמצן, למי שלא צריכה עצות פרקטיות.

  7. אני הבנתי את זה כ"לא יכולה יותר מזה – דהיינו, זה מה יש, זה מה שיכולה עכשיו.ובבקשה בלי נסיונות לשפר את כתיבתי." מצד שני, היה איזה פרומיל של אפשרות , ובעיקר לנוכח מה שכתבת ב-V על ה"עננה" – אתמול,או שלשום, שזו הצהרה כללית שנקראת כפשוטה. "לא יכולה יותר". ואז חשבתי שמישהוא היה יכול לשאול מה פשר, ומה קורה.
    יצאתי אידיוט. מודה. כל קוראי הבלוג, חוץ ממני, הבינו ש"לא יכולה יותר" אינו משפט/הרהור דכאוני אמיתי, שבגינו צריך לכתוב משהוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s