לא נאפתי

תחילה קראתי לפוסט "לא תנאף", אחר כך חשבתי, עד כמה אטרקטיבית יכולה להיות כותרת הלקוחה מעשרת הדיברות?

לביקור השנתי שלי בחיפה, כלומר בפסטיבל הקולנוע, הייתה מטרה אחת, להשתתף בהקרנת הפרק "לא תנאף" מתוך "עשרת הדיברות" של קשת, וליתר דיוק בפאנל שהתקיים לאחריה. הפרק הנוכחי צריך להיות השנוי ביותר במחלוקת מכל הפרקים ועניינו: חילופי זוגות. כלומר הפרשנות העכשווית ל"לא תנאף". רונאל פישר, המארח, לוקח שני זוגות למלון אילתי, ובבימויו של יורם זק מנסה להתחקות אחר הדינמיקה של היחסים ביניהם. ככופרת בעיקר, כלומר במוסד הזוגיות הממוסדת וארוכת הטווח וביכולת לתחזק אותו בלי לצאת מהדעת או לרמות ולשקר בלי סוף, לא יכולתי להציב את עצמי במקום שני הזוגות אפילו לרגע. דווקא מתוך אותה תל אביביות חילונית ונהנתנית, בועטת במוסכמות והוללת אליה אני משתייכת (ראוי להוסיף לכאורה), אני מסתכלת בריחוק על התנהלותם של שני הזוגות, שמצאו דרך להמשיך הלאה בעזרת אתרים המתמחים במציאת פתרונות יצירתיים לתחושת המחנק הנישואית.

כשלעצמי לא יכולתי להבין מהיכן באים מאגרי האנרגיה של שני הזוגות ואיך הם יכולים לנווט בין שתי מערכות יחסים שנבנו באופן מאוד מלאכותי וסכמטי. הדיל שלהם הוא כזה: הם נפגשים בסופי שבוע, רק ברביעייה, חלילה להם, לזוגות המוצלבים להיפגש בנפרד. כלומר, הם מבסוטים מכך שהחצי השני שלהם נהנה עם האחר/ת, וזהו, ללא שום קנאות קטנות, ללא שום הרהורים מה קורה בינם לבינם, מי טוב יותר וכו'.

עד כאן הרקע לפרק שהוקרן ביום שלישי באולם הסינמטק החיפאי הקטנטן מול כמה עשרות צופים. מבחינתי זו הייתה הפעם הראשונה שבה אני משתתפת בפאנל שכזה, שמצריך דינמיקה שונה מאשר הרצאה מול קהל. זה דומה יותר לדיון שולחן עגול טלוויזיוני, רק עם קצת יותר אורך נשימה. את הפאנל הנחתה אביגיל אריאלי, והשתתפו בו זק, במאי הסדרה, ג'קי לוי ואני (ובאולם נכחה איריס רייצס, פסיכולוגית הסדרה, שגם השתתפה בדיון ממקום מושבה המוגן). אם לסכם את האירוע, הוא היה קצר מדי ובלתי ממצה. מרב המשקל היה על לוי, פרפורמר מחונן, רב מילים ועתיר מעשיות שניסה להביא את פן הניאוף מצדה של הדת. מדבריו עולה שניאוף הוא בסופו של דבר תלוי מינון, כלומר עד כמה אתם "משתרמטים". מילה שלו, ממש לא שלי.

באופן מפתיע או שלא, מצאתי את עצמי בצד של לוי, אבל זאת למעשה הוכחה ששני קצוות מתחברים בסופו של דבר. כלומר כנציגת תל אביב ההוללת חברתי לצד המגלה חוסר סובלנות מופגן לפתיחות המופלגת של הזוגות שכיכבו בפרק, שפניהם, אגב, כוסו במסכות נוסח "עיניים עצומות לרווחה", לטענתם, מאחר שהחברה עדיין לא סובלנית מספיק לאורח חיים כמו שלהם.

על פי הניתוח שלי את הסיטואציה, חילופי הזוגות הם למעשה אקט של נואשות מצד מי שמנסים להציל את נישואיהם, לשמר את הקשר בכל דרך שרק אפשר. ואני אומרת, למה להיאבק על משהו כל כך בלתי אפשרי? אם אי אפשר לחיות ביחד לאורך 30 שנה, אז לא, למה להמציא כל מיני קביים וטלאים רק כדי לשמר את הביחדנס? ומה יקרה אם חלילה תיכנס אחת הנשים להריון? יתחילו מיד בבדיקות רקמות של מי הילד? ומה אם יימאס לחצי מהזוגות באחד החצאים? ומה אם החצי השני ירצה להמשיך ביחסים והאחר לא? יוסיפו עוד זוג למדורה? ומה אם מי מהזוגות ימרוד בכללים הנוקשים וירצה להיפגש גם באמצע השבוע? ומה אם מישהו יתאהב, ואחר יקנא? אני לא מאמינה שאותם ארבעה נטרלו לחלוטין את הרגשות הבסיסיים של בני האדם, זה פשוט לא סביר.

הפרק צולם לפני כמה חודשים, וזק אמר שככל הידוע לו הכל מתנהל עדיין על מי מנוחות בין שני הזוגות. ואני אומרת, חכו חכו. גן העדן הזה לא יכול להימשך לאורך זמן. את הדיון האכזרי בקוצרו חתם לוי במעשייה הבאה:

יהודי אחד, נניח חוזר בתשובה לצורך העניין, היה מגיע כל יום לתפילה על אופניו, מניח אותם ליד בית הכנסת, נכנס להתפלל ויוצא. יום אחד יצא, והנה, אין אופניים. הלך לרב ואמר לו, רבי, איך ייתכן, אני כל כך משתדל, מתפלל כל יום וככה גומלים לי? ככה עושים יהודים? אמר לו הרבי, יודע מה? מחר נוציא את ספר התורה, ונקריא את עשרת הדיברות. כשנגיע ל"לא תגנוב" תסתכל על הקהל, ומי שמשפיל את מבטו, תדע שידו במעל.
למחרת הגיע היהודי לבית הכנסת, וכך היה. בסוף התפילה הלך לרבי ואמר לו, זהו, הכל בסדר. שאל הרבי, נוו??? מי הגנב? אמר לו היהודי, כשהגענו ל"לא תנאף" נזכרתי איפה האופניים.

סיכומון

הצלחתי לדגום חמישה סרטים ביום וחצי, והכי אהבתי (גם הצופים המחויכים שיצאו מהאולם הרגישו כנראה ממש כמוני) את "מיס סנשיין הקטנה", שאם אני מבינה נכון, הוא גם יגיע לבתי הקולנוע, ונקווה שממש בקרוב. לצערכם הוא לא יוקרן שוב בפסטיבל, אלא אם תיתוסף לו הקרנה מיוחדת, לכן אולי שווה להתעדכן באתר בשלושה הימים שנותרו עד סוף הפסטיבל.
משפחה וויט טראשית במקצת, אבל רק במקצת, נוסעת לתחרות יופי עם הבת הקטנה, בת השבע. ברור שהתחרות היא לא העיקר, אלא כל הדינמיקה המשפחתית הפרובלמטית – סב מסניף הירואין, דוד, מומחה לפרוסט שמנסה להתאבד בגלל אהבה נכזבת, בן שאינו מדבר, וכו'. סטיב קארל, טוני קולט וגרג קיניר בתפקידים הראשיים מוסיפים עוד קצת, כלומר קצת הרבה למתיקות המרירה של סרט הביכורים זה. רשמו לפניכם, ולכשיגיע, אל תהססו לשנייה.

14 מחשבות על “לא נאפתי

  1. איך זה שאדם יוותר מרצונו על זוגיות ועל ילדים (על שני הדברים ביחד ועל כל אחד בנפרד) כפי שעשית, והם בטוחים שאת אומללה בעצם. שדברייך "ניטרלת את הרגשות הכי בסיסיים של הקיום האנושי" קשה לאנשים להבין את המגוון האנושי.

    זו לדעתי הטעות שלך בשיפוט על שני הזוגות. סביר שהניתוח שלך נכון, אבל אולי גם לא.

  2. דבורית,
    כמו בכל פוסט בבלוג הזה, שוב נהניתי הנאה עצומה.
    אני לא מכיר עוד כותבים שיכולים לגרום לי להנות מכל קטע קטן כמו שאת.
    רק אל תפסיקי לכתוב.

  3. לת"א יש מוסכמות ו"בונטונים" משלה, ומה שעשוי להיראות חריג מחוץ לעיר ייראה מקובל יותר בעיר. זה לא עושה אותה ל"בועטת". אני לא חושבת שאת המצאת באופן עצמאי את העמדה שהבעת עכשיו.

    אגב, מה זה "מתוך אותה תל אביביות חילונית ונהנתנית, בועטת במוסכמות והוללת אליה אני משתייכת (ראוי להוסיף לכאורה)"? מה זה לכאורה? את משתייכת לת"א ומייצגת אותה או לא?

  4. אני לא חושבת שכדאי לקפוץ ישר למסקנות ולקבוע שהם פועלים בהכרח מתוך אומללות ונואשוּת.

    יש דברי שנוח לאנשים לעשות במרחב ובחברה מנותקים מאלה של חיי היומיום שלהם, בהם הם גם ישברו את הכללים של המרחב ה"מהוגן" של היומיום. אנשים שמזדיינים בשירותים של מועדון לילה, האם הם היו עושים את זה גם בשירותים של מקום העבודה שלהם, או של מסעדה יוקרתית? אז הזוגות ההם זקוקים לגיוון השיגרה המינית (זה שחילופי הזוגות עונים על איזשהו צורך זה ברור, את זה הרי ניתן לומר על כל מעשה של האדם, כולל אגב הנישואים) – מניין לך שזה לא פתרון בריא לצורך נסבל ולא נואש?

  5. לא המצאתי את העמדה שלי? העתקתי אותה? מה את רוצה לומר בזה?
    צפיתי בפרק האמור, חשבתי עליו, צפיתי בו שוב, חשבתי עליו וניתחתי אותו. זו הפרשנות שלי למה שאני רואה. היא לא חד משמעית ואיש לא חייב להסכים איתה. ממש לא.
    אני, אישית, לא הייתי יכולה למצוא את עצמי בסיטואציה כזאת, כי זה לא מתאים לי, לדבורית.
    כל השאר שיעשו כראות עיניהם.
    כן, אני שייכת לכאורה לאותה ת"א נהנתנית וכו', כי כך אפשר היה לתייג אותי, על פי מאפיינים חיצוניים או סוציולוגיים, אבל זה לא אומר שאני עונה על הקריטריונים או מתנהגת לפי
    הקודים ההתנהגותיים של חלק מסוים מהאוכלוסיה. זה נקרא "לכאורה".

  6. …שתתני התייחסות אינטרטקסטואלית ל"דקלוג" של קישלובסקי, ולפרק שלו, אם היה בכלל, בנושא זה. (סתאםםם).
    אבל כש"לא תנאף" הופך ל"חילופי זוגות", שזה כמובן עוד אמצעי מסחרי לשווק את אותן "וילות הרצליאניות" שם טוחנים לנו כבר 10 שנים לפחות שמתרחש ה"סדום והעמורה" של הזוגיות (למה בוחרים תמיד דווקא בהרצליה? מה יש בה בעיר הזאת? ) האם אילו תמיד אותן "חברות" שמשווקות את החרטבונה הפתטית הזאת למתוסכלי ומשועממי הזוגיות באמצעות עיתוני הנשים והפנאי?
    והרי ברור שכל הסרטים והכתבות והחברות המסחריות ש"מארחות"את הארועים האלה – – נועדו, במובן העמוק – רק כדי שכל זוג ממוצע יגיד זה לזה: "אנחנו אף פעם לא נעשה דבר כזה, קוקי, נכון"? והתשובה – גם אם הניצוץ כבה מזמן היא "בטח שלא". ("כי אני מעדיפ/ה ניאוף סטנדרטי.")בקיצור, דבורית, השתתפת בפנל קונצנזואלי להפליא, שעסק בסרט קונצנזואלי למופת. אבל טוב שלא חסכת מאיתנו גם הפעם את התנגדותך ל"זוגיות". תיכף כל אוהבי הילדים והמאוהבים בזוגתם או ב"צמוד" שלהן ייצאו מהחורים. יש להכנס לכוננות "את לא יודעת מה וכמה את מפסידה".

  7. טענתי שאת חלק מגל שזו הרוח שלו. לא ישבת והעתקת כלום, בטח לא במודע, אבל הקביעות המאוד נחרצות שקבעת דומות מאוד לקביעות שקראתי ושמעתי כבר פעמים רבות – בדרך כלל בתל אביב).

    זה אומר שאסור לך לכתוב את הדברים? לא.
    זה כן אומר שבעיניי אין בהם שום דבר חתרני ובועט במיוחד. הדעות שלך הן חלק מאחווה חמימה – או שמא מוטב לומר עדר – של "חבר'ה עם אותה דעה" כמו שהדעות של מתנגדייך הן דעות של אחווה או עדר של חבר'ה מאותה דעה.

    אני לא טוענת שחיפשת נואשות את האחווה הזאת. מה שאני טוענת הוא שלפעמים כדאי לא לקפוץ ולנכס לעצמך את דגל המורדת שניצבת בגאון מול עדר הסומים. אז את מחזיקה בדעות שאת מחזיקה בהן. בסדר. אלה שאת מבקרת אותם ומלגלגת עליהם הם אנשים עם שיקול דעת והשפעות פסיכולוגיות על דעותיהם בדיוק כמוך.

  8. מבינה את הטענות שלך נגדי מאי.
    האם כתבתי איפשהו "אני חתרנית, בעטנית, וכו'"?
    אם את רוצה להסביר לי שאני חלק מהעדר, בבקשה, זכותך לחשוב כך.
    אני לא מתכוונת לשכנע אותך שאני לא.

  9. מדובר בתיאור שתיארת את ההוויה התל אביבית.
    אמרת שהיא "חילונית, נהנתנית, בועטת במוסכמות והוללת". ושאת חלק ממנה (פחות או יותר), את זה סייגת).

    אין לי ויכוח מן הסתם עם התיאור של ההויה התל-אביבית כ"חילונית ונהנתנית", אבל לגבי ה"בועטת במוסכמות" היו לי השגות. ופירטתי אותן. בעיניי, מוטב היה לכתוב "רואה את עצמה כבועטת במוסכמות" – זה יותר מתאים לתיאור ההויה התל אביבית.

    אני מקווה שעכשיו ברור. ושתחדלי להרגיש שאני טוענת "נגדך". אין כאן שום דבר אישי (מצידי, לפחות).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s